3923
צט אָמַר הֶחָבֵר: אָכֵן, וְכָך הֵן מִצְווֹתֵינוּ, כְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה מִדִּבּוּר ה' לְמשֶׁה, וּמִמַּה שֶּׁכָּתַב משֶׁה וְנָתַן לַקָּהָל הַגָּדוֹל הַהוּא בְּקִבּוּצָם בַּמִּדְבָּר — לֹא הֻצְרַך בּוֹ לְמָסֹרֶת קַבָּלָה שֶׁל יְחִידִים — פָּרָשָׁה פָּרָשָׁה וּפָסוּק פָּסוּק, תְּכוּנוֹת הַקָּרְבָּנוֹת, וְאֵיך מַקְרִיבִים אוֹתָם, וּבְאֵיזֶה מָקוֹם וּלְאֵיזֶה צַד וְאֵיך נִשְׁחָטִים, וְאֵיך עוֹשִׂים בְּדָמָם וּבְאֶבְרֵיהֶם פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, כֻּלָּן בְּבֵאוּר מֵאֵת ה', כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחְסַר מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְיִפָּסֵד הַכֹּל. כְּמוֹ הַהֲוָיוֹת הַטִּבְעִיּוֹת אֲשֶׁר מִתְחַבְּרוֹת מִיחָסִים דַּקִּים, לֹא יַשִּׂיגוּם הַמַּחְשָׁבוֹת לְדַקּוּתָם, אֲשֶׁר אִלּוּ הוּפְרוּ יַחֲסֵיהֶם הֲפָרָה קַלָּה, הָיְתָה נִפְסֶדֶת הַהֲוָיָה הַהִיא, וְלֹא הָיָה הַצֶּמַח הַהוּא אוֹ בַּעַל הַחַיִּים הַהוּא אוֹ הָאֵיבָר הַהוּא, דֶרֶך מָשָׁל, אֶלָּא נִפְסָד אוֹ נֶעְדָּר. וְכֵן הִזְכִּיר אֵיך יְנֻתַּח בַּעַל הַחַיִּים הַמֻּקְרָב, וּמַה יֵּעָשֶׂה בְּכֹל אֵיבָר וְאֵיבָר, מַה לַּאֲכִילָה וּמַה לִּשְׂרֵפָה, וּמִי יֹאכַל וּמִי יִשְׂרֹף וּמִי יַקְרִיב מִכִּתּוֹת שֶׁהַמִּצְוָה בָּהֶן וְאֵין לַחֲרֹג מֵהֶן. וְאֵיך יִהְיוּ תְּכוּנוֹת הַמַּקְרִיבִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם חֶסְרוֹן, אֲפִלּוּ בְּתָאֳרָם וּמַלְבּוּשֵׁיהֶם, וְכֹל שֶׁכֵּן הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר הֻתְּרָה לוֹ הַכְּנִיסָה אֶל מְקוֹם הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, מְקוֹם הַשְּׁכִינָה עִם הָאָרוֹן וְהַתּוֹרָה. וּמַה שֶּׁכָּרוּך בָּזֶה מִן הַנְּקִיּוּת וְהַטָּהֳרָה, וּמַדְרֵגוֹת הַטְּהָרוֹת, וְהַקְּדֻשּׁוֹת וְהַתְּפִלּוֹת, דָּבָר שֶׁיֶּאֱרַך תֵּאוּרוֹ, וְאָמְנָם סוֹמְכִים בּוֹ עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה וּמַה שֶּׁהֶעְתִּיקוּ הַחֲכָמִים, וְהַכֹּל מִדִּבּוּר ה' לְמשֶׁה. וְכֵן תְּכוּנַת הַמִּשְׁכָּן כֻּלּוֹ הָרְאֲתָה לְמשֶׁה בָּהָר, הַמִּשְׁכָּן וְהָאֹהֶל, וְהַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה וְהָאָרוֹן, וְהֶחָצֵר הַמַּקִּיפָה אוֹתָם וְעַמּוּדֶיהָ, וּמַסָּכֵיהֶם וְכֹל מְלַאכְתָּם, הָרְאוּ לוֹ רוּחָנִיִּים, וְצָר אוֹתָם גַּשְׁמִיִּים כַּאֲשֶׁר צֻיְּרוּ לוֹ. וְכֵן הַבַּיִת הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בָּנָהוּ שְׁלֹמֹה, מִמַּה שֶׁהָרְאֲתָה לְדָוִד צוּרָתוֹ רוּחָנִית. וְהַבַּיִת הָאַחֲרוֹן הַקָּדוֹשׁ אֲשֶׁר יֻעַד לָנוּ, מִמַּה שֶׁהָרְאָה לַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁמוֹ יְחֶזְקֵאל הַצּוּרָה וְהַתְּכוּנָה. וְאֵין בַּעֲבוֹדַת ה' הַשְׁעָרָה וּסְבָרָה וְהִתְחַכְּמוּת, וְאִלּוּ הָיָה זֶה, הָיוּ הַפִילוֹסוֹפִים מַגִּיעִים בְּחָכְמוֹתֵיהֶם וְשִׂכְלָם לְכֵפֶל מַה שֶּׁהִגִּיעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
___________________________
הענין האלהי – הדבקות בה'. ההויות הטבעיות – הצמחים והחי. מִכִּתּוֹת שהמצוה בהן – משפחת הכהונה. לימוד התורה ומה שהעתיקו החכמים – תורה שבכתב ותורה שבע"פ.
ביאורים
מלך כוזר מסכים עם הסברו של החבר, שכן ההסבר תואם את החוויה שהניעה אותו מראש להתחיל בחיפוש – החלום שבו נתגלה אליו המלאך ואמר לו שכוונתו רצויה אך מעשהו אינו רצוי. החבר מרחיב את היריעה על אודות העיקרון שמבדיל את היהדות משאר הדתות. הפירוט המצוותי הרב שקיים בתורה, מעיד על כך שעל עובד ה' לכוון את חייו על פי רצון ה' ולא על פי אומדן דעתו וסברתו. פרטי המצוות מעידים על שני עקרונות שנתבארו לעיל: האחד, התורה איננה דת אנושית המתפתחת בהדרגתיות, אלא מדובר במערכת מסודרת ושיטתית שמתגלה בבת אחת לעם על ידי ציווי ה', והשני, הדיוק הרב שנובע ביסודו מתוך ההנחה שאמנם יש כאן גילוי אלוהי בתוך העולם הזה. כדי שהגילוי הזה יחול, יש לדייק בצורת הפעולה והכנתה. ממש כשם שלא יעלה על דעתנו לזרוע גרעין של פרי או ירק על מדרכת אספלט, כך גם לא ייתכן שנעשה פעולה אלוהית שלא על פי ההדרכה המדויקת שלה, המעשה לא יועיל. הסיבה לכך שריה"ל בוחר להקדיש בראש דבריו כר נרחב שכזה דווקא לנושא המקדש והקרבנות, נובע אולי מן הרצון להבדיל בין עבודתו של מלך כוזר לבין מצוות ה'. גם המלך הקריב קרבנות, כפי שמתואר בראש הספר, אך עשה זאת רק על פי אומדן דעתו וסברתו. בנוסף, הסיבה העמוקה יותר לכך שזאת הסוגייה שבה בחר להרחיב היא כיוון שעל ידי עבודת הקרבנות והמשכן מתגלה החיות האלוהית במציאות וכך נמשך גם השפע לעולם כולו. המשכן כמו עם ישראל הוא הלב באיברים, המרכז הרוחני המזרים חמצן לכל איברי האנושות. על אף שעם ישראל בתקופתו של ריה"ל נמצא במצב שפל ובזוי, הוא בוחר להראות את עוצמתה של האומה בימי תפארתה, עת היא מתנהלת על פי רצון הבורא.
הרחבות
1. לא תוסיפו ולא תגרעו
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחְסַר מֵהֶם דָּבָר קָטָן וְיִפָּסֵד הַכֹּל. כל שינוי מהציווי האלוהי שמשנה האדם, גורם נזק גדול לו ולתורה. לפיכך מזהירה אותנו התורה "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" [דברים יג, א, שם ד, ב]. כותב הרמב"ם : "כי כאשר ידע האלוה ית' שמשפטי זאת התורה יצטרכו בכל זמן, לפי התחלף המקומות והחידושים ולפי הנראה מן העניינים, להוסיף על קצתם ולגרוע מקצתם, הזהיר מן התוספת ומן המגרעת ואמר, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו – כי היה זה מביא להפסד סדרי התורה ולהאמין בה שאינה מאת האלוה" [מורה נבוכים חלק ג פרק מא]. וכותב האבן עזרא : "לא תוספו – מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם גם כן לא תגרעו" [דברים ד, ב].
2. בדה לך דת
וְאֵין בַּעֲבוֹדַת ה' הַשְׁעָרָה וּסְבָרָה וְהִתְחַכְּמוּת. יסוד זה, שקרבת אלוהים לא מתחילה מסברת האדם אלא מציווי אלוהי, שזור לאורך המאמר הראשון ומודגש ביותר בחלום (פתיחה) ובמשל הסכל שנכנס לחדר התרופות (פסקה עט). דומה ליסוד זה כותב רמח"ל במסילת ישרים [פרק ג] במשל גן המבוכה: "והנה העומד כבר על האכסדרה הוא רואה כל הדרכים לפניו ומבחין בין האמתיים והכוזבים, והוא יוכל להזהיר את ההולכים בם, לומר: זה הדרך לכו בו!" (אמנם רמח"ל משליך זאת לחובת ההתבוננות).
שאלות לדיון
החבר מדגיש כי על ידי שינוי קטן בפרטים ניתן לפספס את כל המטרה. עד כמה אנחנו מעריכים ומייחסים חשיבות לפרטים הקטנים? האם לפעמים אנחנו מרגישים שהפרטים מעיקים עלינו?
אם אין בעבודת ה' השערה או סברה, מהו המקום שלנו בעבודת ה', איפה אני בא לידי ביטוי?
לרפואת גדעון בן ציפורה
הלכות שטיפת כלים בשבת
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
איך עושים קידוש?
למה משווים את העצים לצדיקים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
למה ללמוד גמרא?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך מותר להכין קפה בשבת?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
סוד ההתחדשות של יצחק
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
