בין ענווה לצניעות | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

בין ענווה לצניעות
"מי יודעת, בנות", שאלה המורה את הכיתה, "מה ההבדל בין ענווה לצניעות?"
שקט השתרר בכיתה. ניכר שהשאלה המעניינת הפנטה אותן. המורה סקרה במבטה את הבנות. כשראתה שאין לבנות תשובה, פתחה ואמרה:
"אני חושבת שההבדל הוא כזה. אנו למדנו שענווה זה להבין שיש בי כוחות אבל הם מאת ה'. אדם עניו לא חושב על עצמו ולכן הוא צינור להופעת דבר ה' בעולם. אני נותנת לגודל האלוקי להופיע בתוכי, בתוך אישיותי. כל תכונה וכשרון שבי מתעצמים ומתחזקים. הם לא נובעים רק ממני, האדם הפרטי. הם עכשיו שליחיו של הקב"ה. הם מחוברים לאינסוף האלוקי. אני מגלה שיש בי כוחות עצומים. במידת הענווה אין הרבה הלכות. זו עבודה פנימית אינסופית. לא להתגאות. לא לחשוב שיש בי משהו שאינו מאת ה'.
צניעות , לעומת זאת, היא נאמנות לעולם הפנימי שלי. לחיות את הצד הפנימי שבכל דבר. כשאני פועלת לאור האמת העמוקה שבי ולא לפי החברה. בצניעות – אני שומרת על עצמי. אני לא נותנת לפרסומות, לתקשורת ולרעש שסובב אותנו בעולם להסיט את מבטי מהעיקר. מעבודת ה'. מבניית האישיות שלי.
זו הסיבה שיש הרבה הלכות צניעות. הלכות שעוזרות לנו לשמור על עצמנו. על עולמנו הפנימי שלא יינזק. שלא ייהפך להיות חיצוני וקטן.
שתי המידות משלימות זו את זו. אדם עניו, שאינו מתגאה במה שיש לו, רוצה גם לשמור על עולמו הפנימי הטהור, ולכן הוא גם צנוע. יהי רצון שנדע כולנו לשמור על הענווה והצניעות, באישיותנו ובמעשינו, וכך נזכה לעולם פנימי עמוק יותר ולקרבת ה'.

השבוע ראינו:
כל אדם שואף להיות מאושר. אושר אינו דבר חיצוני אלא חווית שלמות פנימית. הדרך היחידה להגיע אליה היא לא בהישגים חיצוניים ותלות בפרגון הסביבה אלא בנאמנות לאמת העמוקה שקיימת בך. זו צניעות . הלבוש, הדיבור הצנוע והלכות צניעות, עוזרים לנו לא להסתנוור ולהיות נאמנים לעצמנו. הבושה – בריאה וטובה כאשר עוזרת לאדם להתכנס לתוך עצמו, ולחזור ולהיות צנוע. צניעות ובושה הן תכונותיו של עם ישראל ובייחוד של האשה הישראלית. ענווה זו ההכרה שיש באישיותי כוחות וכולם הם מאת ה'. צניעות עוזרת לשמור על הכוחות שבאישיותי שיתפתחו ויצמחו מעלה מעלה.

ביאורים
צניעות מחתול
"אמר רבי יוחנן: 'אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול'"
להיות צנוע זה לא רק מוסכמה חברתית. חז"ל מלמדים אותנו שצניעות זו מידה כל כך חשובה ועקרונית, עד שהיא חלק מהטבע הנפשי של הבריות בעולמנו. גם אם לא היתה ניתנת התורה היינו צריכים ללמוד מידה זו מהחתול. מהי צניעותו של החתול? מסביר רש"י שהחתול "אינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו". החתול צנוע כשהוא עושה את צרכיו. הוא אינו עושה את צרכיו לעיני כל וגם לאחר מכן הוא מכסה את צואתו ואינו משאירה גלויה. הלימוד מחתול מלמד שמידת הצניעות אינה שייכת רק לבני האדם אלא אפילו לבעלי החיים! בנוסף, הצניעות היא לא רק בלבוש אלא אף במעשה של עשיית הצרכים. גם שם צריך להיות צנוע. הצניעות במעשה זה נצרכת כדי שנתרגל לא להתמקד בפסולת של החיים אלא במהות ובעיקר. בפיתוח הנשמה שלנו.
[עירובין ק:; נתיב הצניעות למהר"ל פרק א]

הלכה
גדרי מצוות תלמוד תורה – ב
אין די בכך שיהודי יעסוק בלימוד התורה, אלא המצווה היא לדעת את התורה. לשם כך צריך ללמוד היטב ולחזור על הלימוד פעמים רבות, כדי שלא לשכוח. שכן נאמר: "ושננתם", ולמדו מזה חכמים שצריך שהלימוד יהיה מחודד ומשונן היטב, עד שאם ישאלוהו על דבר שלמד ידע מיד לענות תשובה כהלכה.
בנוסף על המצווה לדעת את התורה, נצטווינו שלא לאבד זמן לבטלה , שמי שאינו עובד ואינו עוסק ביישובו של עולם או במצוות אחרות, אסור שיבטל זמנו לריק ויעסוק בדברי הבל, אלא מצווה עליו לעסוק בתורה. שנאמר: "ודברת בם", ודרשו חז"ל: "בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". ואמנם לנפוש מעט או לטייל כדי לאגור כוחות להמשך הלימוד מותר, אבל אסור לאבד זמן לריק בדברי הבל, שכן המצווה ללמוד תורה היא מצווה תמידית, שנאמר: " לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה ". (מתוך 'פניני הלכה', ליקוטים א')

סיפור לשבת
הבית של ר' אריה לוין
הלכתי ליד ר' אריה. שנינו שתקנו. זיכרונות עלו בראשי. שנים ארוכות ניסינו לשכנע את ר' אריה לוין שהוא צריך דירה גדולה יותר. אך הוא סירב. "לשם מה צריך אדם כמוני דירה גדולה יותר?" הוא שאל. שום ניסיון שכנוע לא עזר. "הדירה באמת מספיקה", הוא אמר. קשה היה לקרוא לחדרון ההוא דירה. זה היה חדר קטן בן ארבעה קירות ותו לא. 'חדר השינה' המפואר היה מאחורי וילון. השירותים לא תפסו מקום מהסיבה הפשוטה שהם היו בחוץ...
פעם אחת בא לר' אריה אדם אחד וביקש להתקין אצלו במקלחת מקום לסבון. "נו", אמר ר' אריה, "גם ככה אני גר בדירה משוכללת מדי. אין צורך".
הלכתי ליד ר' אריה והסתכלתי בפניו הטובות. אל הדירה המשוכללת שלו הגיע כל מי שחיפש מילה טובה, עצה, עזרה, או סתם לחיצת יד חמה. לא סתם – לחיצת יד של ר' אריה. ללא לשכה, עוזר, או חדר פגישות. כנראה שזו הייתה באמת דירה מיוחדת. אחד עשר ילדים בחדר אחד וכולם מאושרים. בלי מחשב או DVD.
נזכרתי בפעם ההיא שהגיע איש מפורסם לפגוש את ר' אריה. זה היה בעיצומו של החורף הירושלמי. קר היה בדירה והוא הזדרז לחנות הקרובה לקנות לר' אריה תנור. גם לזה הוא סירב. לכל תמיכה שנשלחה לו הוא סירב. בחיוך ובתודה סירב.
מסע ההלוויה נמשך ואנחנו המשכנו בעקבותיו. הגענו לבית הקברות. הגופה נטמנה וכוסתה בעפר. "אתה רואה?", אמר ר' אריה, "יש אנשים שיש להם דירה גדולה ומפוארת, עם חצר גדולה וסלון גדול, ציורים ועיטורים. בטח קשה להם בסופו של דבר להיכנס למקום כזה צר וקטן. אבל אני – לי זה יהיה פשוט. אני כבר רגיל לזה....".
(מתוך הספר "איש צדיק היה")