התורם האלמוני | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
ויקהל

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
פקודי

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

697

2 דק' קריאה

תורמים רבים יש בעולם, וגישות שונות יש להם בנוגע להנצחתם על מושא תרומתם.
יש תורמים, שמבקשים לתרום בעילום שם, ויש תורמים, שחשוב להם מאד ששם האדם אותו הם רוצים להנציח ייחרט באותיות של זהב על לוח גדול. יש כאלו, שאף דורשים שרק שמם יתנוסס על המבנה, ואיש זר לא יונצח במקום. אך מה תאמרו על אדם שכמעט לא תרם מאומה למקום, ובכל זאת דורש ששמו יתנוסס כבונה המקום?
בפרשתינו נשלם מעשה המשכן ותרומותיו, והכתוב מספר לנו – מי עשה ומי לא, "ויעשו בני ישראל, ככל אשר ציווה ה' את משה... ויביאו את המשכן אל משה". משמע ישראל עשו את המשכן והביאוהו מוגמר אל משה, ואכן רש"י מבאר – "לפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקב"ה הקמתו". משה נטל חלק בהקמה בלבד, (כלומר – חיבור חלקי המשכן זה לזה, כמו הרכבת 'פזל').
והנה למרבה ההפתעה, בספר במדבר (ז,א) נאמר - "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן...", המשכן נקרא על שמו של משה, וכל האומנים והיוצרים נעלמים מהתמונה.
קושיא זו שואל רש"י שם – "בצלאל ואהליאב וכל חכם לב עשו את המשכן, ותלאו הכתוב במשה"? ועונה – "לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר.. ולא טעה בתבנית אחת". ולכאורה, עדיין התמיהה בעינה עומדת, חלקו של משה קטן יחסית, ואין סיבה שכל המשכן יקרא על שמו.
אולם, באמת לומדים אנו כאן כלל חשוב בהנהגת ציבור, כיתה ומשפחה. משה עשה ולא עשה. משה ארגן, הסביר, לימד ונתן לכולם לעשות. כוחו הגדול היה בכך, שהוא לא עשה הכל בעצמו אלא שיתף את כולם בעשייה. השיתוף היה כל כך גדול, עד שבני ישראל (בפרשת פקודי) חשו שהם עשו את הכל בעצמם, והם מביאים את המשכן שהם יצרו אל משה.
אך האמת היא שמשה מסר עצמו על העניין, ועבד קשה יותר בכך ששיתף את כולם בעשייה המשותפת. לעיתים קל יותר לעשות הכל בעצמך, אך מי שרוצה שכולם ירגישו חלק בעניין, משתף את האחרים עימו.
ממשיך רש"י ואומר - "וכן מצינו בדוד, לפי שמסר נפשו על בנין בית המקדש שנא' (תהלים קלב) זכור ה' לדוד את כל ענותו... לפיכך נקרא על שמו שנא' (מלכים א יב) ראה ביתך דוד". דוד הלך בדרך שבה צעד משה. דוד שיתף את העם עימו גם כשכביכול לא היה צורך בכך.
בספר דברי הימים (א, כב, יד) מספר דוד לבנו שלמה על הסכומים שהוא הכין לבניין המקדש – מאה אלף ככרי זהב, מליון ככרי כסף, ונחושת וברזל רבים מכדי לשקול אותם. (לשם השוואה – למשכן הספיקו כ – 29 ככרות זהב, וכ – 100 ככרות כסף). בכל זאת, למרות הסכומים העצומים שהכין דוד, הוא מבקש מכלל העם לתת את נדבתם. ואכן העם מתנדב (דבה"י א, כט, ז) – חמשת אלפי ככר זהב ואדרכונים ריבוא, ועשרת אלפים ככר כסף וכו'.
בהשוואה לסכומים העצומים שנתנה המלכות, הרי שהתרומות שאסף העם הם מעטות. ובכל זאת- "וישמחו העם על התנדבם... וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה". העם שמח בזכות שדוד נתן לו בשמחה להיות שותף במצווה.
מדרכם של דוד ומשה נלמד כולנו לשתף ולזכות אחרים במצוות. ובחינוך ילדים – קל יותר לעשות במקום הילד, אך מי שישתף את הילד ויתאמץ על כך (במיוחד בניקיון פסח), יזכהו לצמוח, להתקדם ולשמוח. בהצלחה לכולנו!