אות ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עבדיה יוסף זצ"ל

743

4 דק' קריאה

תכלית האדם היא החכמה והמעשה
וְנִתְבָּרֵר מֵאֵלּוּ הַמֻּקְדָּמוֹת כִּי תַּכְלִית הָעוֹלָם וְכֹל אֲשֶׁר בּוֹ — הוּא: אִישׁ חָכָם וְטוֹב. וְכַאֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לְאִישׁ שֶּׁהוּא מִמִּין הָאָדָם — הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשֶׂה, רְצוֹנִי לוֹמַר: 'הַחָכְמָה' — לְצַיֵּר בְּשִׂכְלוֹ אֲמִתּוּת הַדְּבָרִים כְּפִי שֶּׁהֵם עָלָיו, וּלְהַשִּׂיג כָּל מַה שֶׁאֶפְשָׁר לְאָדָם לְהַשִּׂיגוֹ; וְ'הַמַּעֲשֶׂה' — הוּא תִּקּוּן וְיִשּׁוּר הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים•, וְשֶׁלֹא יִהְיֶה שָׁטוּף בְּתַעֲנוּגִים, וְשֶׁלֹא יִקַּח מֵהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁיִּהְיֶה בוֹ תִּקּוּן גּוּפוֹ וְתִקּוּן מִידוֹתָיו כֻּלָּן. וְעַל כֵּן, הַאִישׁ שֶּׁיִּהְיֶה עַל עִנְיָן זֶה — הוּא הַתַּכְלִית וְהוּא הַחֵפֶץ. וְזֶה הַדָּבָר לֹא נוֹדַע מֵאֵת הַנְּבִיאִים בִּלְבַד, אֲבָל• חַכְמֵי הָאֻמּוֹת הַחוֹלְפוֹת, וְאָשֶׁר לֹא רָאוּ הַנְּבִיאִים וְלֹא שָׁמְעוּ חָכְמָתָם, כְּבָר יָדְעוּ גַם הֵם, שֶּׁאֵין אָדָם שָׁלֵם, אֶלָּא כְּשֶׁיִּהְיֶה כּוֹלֵל הַחָכְמָה וְהַמַּעֲשֶׂה. וְדַי לְךָ בְּדִבְרֵי הֶחָכָם הַמְפֻרְסָם בַּפִּילוֹסוֹפְיָא שֶׁאָמַר: 'חָפֵץ הָאֵל מִמֶּנּוּ לִהְיוֹת נְבוֹנִים-חֲסִידִים'. שֶׁהָאָדָם כְּשֶׁיִּהְיֶה חָכָם וְנָבוֹן, אֲבָל מְבַקֵּשׁ תַּאֲווֹת — אֵינוֹ חָכָם עַל הָאֱמֶת; שֶׁתְּחִלַּת הַחָכְמָה מְחַיֶּבֶת, שֶּׁלֹא יִקַּח אָדָם מִמַּעֲדַנִּים הַגּוּפָנִיִּים אֶלָּא מַה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תִּקּוּן צֹרֶךְ גּוּפוֹ. וּכְשֶׁנְּפָרֵשׁ מַסֶּכֶת אָבוֹת נַשְׁלִים זֶה הָעִנְיָן וּנְבָאֲרֵהוּ, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא רָאוּי. וְכֵן מָצָאנוּ: שֶׁהַנָּבִיא הֶאֱשִׁים וְחָשַׁב לְעָוֹן לְמִי שֶׁהִתְהַלֵּל שֶּׁהוּא חָכָם, וְהוּא מוֹרֵד בַּמִּצְווֹת וּמְבַקֵּשׁ תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וְהוּא מַה שֶׁאָמַר: "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ... הִנֵּה בִדְבַר ה' מָאָסוּ וְחָכְמַת-מֶה לָהֶם" (ירמיה ח ח-ט). וְכֵן אִם יִהְיֶה הָאָדָם כְּמוֹ כֵן עוֹבֵד וְנָזִיר וּמַרְחִיק הַמַּעֲדַנִּים — לְבָד מִמַּה שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְתִקּוּן גּוּפוֹ — וְהוֹלֵךְ בַּמִּנְהָגִים הַטִּבְעִיִּים כֻּלָּם עַל קַו הַמִּישׁוֹר•, וּמַחֲזִיק בְּנֹעַם הַמִּדּוֹת כֻּלָּן, אֲבָל אֵין לוֹ חָכְמָה — גַם זֶה חֲסַר הַשְּׁלֵמוּת, אֲבָל הוּא יוֹתֵר שָׁלֵם מִן הַרִאשׁוֹן. אַךְ מַעֲשָׂיו שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה אֵינָם עַל דֶּרֶךְ נְכוֹנָה• וְלֹא עַל דֶרֶךְ אֱמֶת. וְעַל כֵּן אָמְרוּ חֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הֲשָׁלוֹם: "אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד" (אבות ב ה), כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ. וְכֹל מִי שֶׁיֹּאמַר בְּעַם הָאָרֶץ — שֶׁהוּא חָסִיד, הוּא מַכְזִיב הַחֲכָמִים שֶׁגָּזְרוּ בְּעִנְיָן זֶה גְּזֵרָה נֶחְתֶּכֶת, וְהוּא מַכְזִיב הַשֵּׂכֶל• כְּמוֹ כֵן. וְעַל כֵּן תִּמְצָא הַצִּוּוּי בְכָל הַתּוֹרָה: "וּלְמַדְתֶּם אוֹתָם", וְאַחַר כֵּן – "לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ה א). מֵבִיא הַחָכְמָה קֹדֶם הַמַּעֲשֶׂה: שֶׁבַּחָכְמָה יַגִּיעַ הָאָדָם לַמַּעֲשֶׂה. וְהַמַּעֲשֶׂה — לֹא יַגִּיעַ בּוֹ אֶל הַחָכְמָה. וְזֶהוּ מַה שֶׁאָמְרוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֵׂה" (קידושין מ ב).

___________________________________

הַדְּבָרִים הַטִּבְעִיִּים - פעולותיו הגשמיות, כאכילה ושינה. אֲבָל – אלא. קַו הַמִּישׁוֹר – הדרך הישרה. עַל דֶּרֶךְ נְכוֹנָה – מובילים אל המטרה. מַכְזִיב הַשֵּׂכֶל – סותר דבריהם.

ביאורים
אחרי שהגענו למסקנה שהאדם הוא העומד במרכזו של העולם, ושהפיתוח הגשמי של האדם כשלעצמו אינו התכלית הרצויה, ניתן לגשת אל המהות, אל השאלה כיצד יוכל האדם לזכות להשתייך לאלה שבשבילם נבראו יצורי העולם המרובים כל כך?
הרמב"ם קובע שלשם כך נצרכים שני דברים: ה'חכמה' וה'מעשה'. עבודת ה' של האדם מורכבת מעיסוק בהשגת חכמת ה', מעיסוק בהבנת רצונו. לא די לרצות ולהשתדל להיות טוב אלא צריך גם לעסוק בחכמה – להתרומם ולהתעלות כתוצאה מלימודה, ולקבל ממנה הדרכה ישרה כיצד לנהוג בפועל. דרך החכמה מרוממים את השכל שהוא החלק העליון של האדם וכך האדם מתרומם ומתקרב לבוראו באמת. ומתוך זה – העיסוק במעשה. אדם הרוצה להיות שייך לאותם בעלי מעלה, חייב להתאמץ לא להשאיר את החכמה כדבר תיאורטי בלבד, אלא להשקיע בהוצאתה אל הפועל באופן מעשי. חלק מעשי זה כולל הן את קיום המצוות בפועל, הן את המאמץ לעשות ולחשוב לפי רצון ה' ולא להשתעבד אל חיי החומר, והן את תיקון המידות.
הקריאה לצורך בשילוב הזה בין החכמה למעשה באה כנגד אותם אנשים העוסקים בחכמה בלבד, שאמנם מרוממים את שכלם, אך חכמתם הרבה אינה באה לידי ביטוי בפועל. כמו כן לאידך גיסא, כנגד אנשים בעלי מידות טובות, המקפידים על דברים מעשיים רבים, אך חסרה להם החכמה, אמנם הם טובים יותר מהראשונים, אך הם עדיין רחוקים מאנשי המעלה.

הרחבות
איש טהור ואיש קדוש
לֹא יִקַּח מֵהֶם אֶלָּא מַה שֶּׁיִּהְיֶה בוֹ תִּקּוּן גּוּפוֹ וְתִקּוּן מִידוֹתָיו כֻּלָּן. בספר מסילת ישרים מבואר שקיימת מדרגה עליונה בה האדם הקדוש כבר יכול להפסיק לחשוש שיינזק מהתענוגים: "ההפרש שבין הטהור לקדוש: הטהור, מעשיו החומרים אינם לו אלא הכרחיים... אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב. אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו... המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש" [פרק כז].

הכרחיות החכמה להצלחת המעשים
וְהוּא מַכְזִיב הַשֵּׂכֶל כְּמוֹ כֵן. במבט שטחי נדמה כי אין צורך בחכמה רבה כדי להבדיל בין מעשה טוב למעשה רע. בספר הכוזרי מובא משל הממחיש מדוע לא ייתכן שאדם יצליח לקלוע במקרה למעשים הטובים: "משל למה הדבר דומה? לסכל שחדר לתוך אוצר התרופות של רופא... התחיל מוציא אליהם (לחולים) תרופות בלי כל ידיעה בטיב התרופות ובכמות מנה ומנה ראויה לאיש ואיש, ונמצא זה ממית אנשים באותן התרופות שיכלו להועילם... ולא ידעו כי המועיל מצד עצמו לא היה כי אם בחכמתו של אותו רופא..." [מאמר א, עט]. המשל מפנה את תשומת לבנו לראות כיצד כל העולם הטבעי שלנו בנוי במורכבות רבה, כשיש פער גדול בין רצון מסוים לבין היישום הנכון שלו, ועל כן הכרחית כל כך החכמה.

שאלות לדיון
העולה מדברי הרמב"ם, שהנושא המרכזי הוא ' ידיעת ה''. בחסידות עוסקים ב' עבודת ה''. האם קיים הבדל בין ההגדרות? מהו?
"שֶׁתְּחִלַּת הַחָכְמָה מְחַיֶּבֶת, שֶּׁלֹא יִקַּח אָדָם מִמַּעֲדַנִּים הַגּוּפָנִיִּים, אֶלָּא מַה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תִּקּוּן צֹרֶךְ גּוּפוֹ". מדוע דווקא מידת ההסתפקות, היא "תחילת החכמה"?

השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות: