אות ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

456

4 דק' קריאה

י"ג עיקרים
וּמִמַּה שֶׁצָּרִיךְ שֶׁנִּזְכֹּר בְּכָאן – וְהוּא הָרָאוּי מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת – שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת:
מציאות הבורא
הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן – לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ – וְהוּא: שֶׁיֶּשׁ שָׁם "נִמְצָא" שָׁלֵם בְּכָל דַּרְכֵי הַמְּצִיאוּת. הוּא עִלַּת• מְצִיאוּת הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם•; בּוֹ קִיּוּם מְצִיאוּתָם וּמִמֶּנּוּ קִיּוּמָם•. וְאַל יַעֲלֶה עַל הַלֵּב הֶעְדֵּר• מְצִיאוּתוֹ, כִּי בְהֶעְדֵּר מְצִיאוּתוֹ – נִתְבַּטְּלָה מְצִיאוּת כָּל הַנִּמְצָאִים וְלֹא נִשְׁאַר "נִמְצָא" שֶׁתִּתְקַיֵּם מְצִיאוּתוֹ. וְאִם נַעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ הֶעְדֵּר הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם זוּלָתוֹ – לֹא תִּתְבַּטֵּל מְצִיאוּת הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ וְלֹא תִגָּרֵעַ. (וְאֵין הָאַחְדּוּת וְהָאַדְנוּת אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ, יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ) כִּי הוּא מִסְתַּפֵּק• בִּמְצִיאוּתוֹ וְדַי לוֹ בְּעַצְמוֹ, וְאֵין צָרִיךְ בִּמְצִיאוּתוֹ לְזוּלָתוֹ. וְכָל מַה שֶּׁזּוּלָתוֹ: מִן הַשְּׂכָלִים, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּלְאָכִים, וְגוּפֵי הַגַּלְגַּלִּים וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בְּתוֹכָם, וּמַה שֶּׁלְּמַטָּה מֵהֶם – הַכֹּל צְרִיכִים בִּמְצִיאוּתָם אֵלָיו. וְזֶה הַיְסוֹד הָרִאשׁוֹן מוֹרֶה עָלָיו דִּבּוּר: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
ייחוד ה'
וְהַיְסוֹד הַשֵּׁנִי – יִחוּדוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, כְּלוֹמַר: שֶׁנַּאֲמִין, שֶׁזֶּה שֶׁהוּא• סִבַּת הַכֹּל – אֶחָד. וְאֵינוֹ כְּאֶחָד הַזּוּג•, וְלֹא כְאֶחָד הַמִּין•, וְלֹא כָאִישׁ הָאֶחָד הַמֻּרְכָּב שֶׁהוּא נֶחְלָק לַאֲחָדִים רַבִּים, וְלֹא אֶחָד כְּמוֹ הַגּוּף הַפָּשׁוּט הָאֶחָד בַּמִּנְיָן, שֶׁמְּקַבֵּל הַחִלּוּק וְהַפְּרִידָה לְאֵין סוֹף. אֲבָל הוּא יִתְעַלֶה – אֶחָד בְּאַחְדּוּת, שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ אַחְדּוּת בְּשׁוּם פָּנִים. וְזֶה הַיְסוֹד הַשֵּׁנִי מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד". שלילת הגשמות
וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי – שְׁלִילַת הַגַּשְׁמוּת מִמֶּנּוּ, וְזֶה: שֶׁנַּאֲמִין כִּי הָאֶחָד הַזֶּה שֶׁזָּכַרְנוּ אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף• וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מְאֹרְעוֹת הַגּוּפִים, כְּמוֹ: הַתְּנוּעָה וְהַמְּנוּחָה וְהַמִּשְׁכָּן, לֹא מִצַּד עַצְמוּת וְלֹא בְמִקְרֶה. וְלָכֵן שָׁלְלוּ מִמֶּנּוּ הַחֲכָמִים, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, הַחִבּוּר וְהַפֵּרוּד וְאָמְרוּ: "אֵין לְמַעְלָה לֹא יְשִׁיבָה וְלֹא עֲמִידָה, וְלֹא עֹרֶף וְלֹא עִפּוּי" (חגיגה טו א). כְּלוֹמַר: לֹא פֵרוּד – וְהוּא "עֹרֶף"; וְלֹא חִבּוּר – וְהוּא "עִפּוּי", מִלְּשׁוֹן: "וְעָפוּ בְּכָתֵף פְּלִשְׁתִּים" (ישעיה יא יד), כְּלוֹמַר: יִדְחֲפוּ אוֹתָם בְּכָתֵף, לְהִתְחַבְּרָם בָּהֶם. וְאָמַר הַנָּבִיא: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל... וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (שם מ יח-כה). וְאִלּוּ הָיָה גּוּף – הָיָה דוֹמֶה לַגּוּפִים. וְכָל מַה שֶּׁבָּא בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁמְּתָאֲרִים אוֹתוֹ בְּתָאֳרֵי הַגּוּפוֹת, כְּמוֹ: הַהֲלִיכָה, וְהָעֲמִידָה, וְהַיְשִׁיבָה, וְהַדִּבּוּר, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה – הַכֹּל דֶּרֶךְ הַשְׁאָלָה•. וְכֵן אָמְרוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם" (ברכות לא ב). וּכְבָר דִּבְּרוּ חֲכָמִים בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה. וְהַיְסוֹד הַשְּׁלִישִׁי הַזֶּה מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶאֱמַר: "כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה•" (דברים ד טו), כְּלוֹמַר: לֹא הִשַּׂגְתֶּם אוֹתוֹ "בַּעַל תְּמוּנָה", לְפִי שֶׁהוּא – כְּמוֹ שֶׁזָּכַרְנוּ – אֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף.
קדמות ה'
וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי – הַקַּדְמוּת – וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי זֶה הָאֶחָד הָאָמוּר, הוּא קַדְמוֹן בְּהֶחְלֵט; וְכָל נִמְצָא זוּלָתוֹ• בִּלְתִּי קַדְמוֹן בְּעֶרְכּוֹ• אֵלָיו. וְהָרְאָיוֹת עַל זֶה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ רַבּוֹת. וְהַיְסוֹד הָרְבִיעִי הַזֶּה – מוֹרֶה עָלָיו מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם•" (דברים לג כז).

___________________________________

עִלַּת – סיבת. הַנִּמְצָאִים כֻּלָּם – כל מה שקיים בבריאה. בּוֹ קִיּוּם וכו' – הוא יצר מציאותם והוא מקיימם הלאה. הֶעְדֵּר – חוסר. מִסְתַּפֵּק – מספיקה לו מציאותו ואינו נצרך למציאויות נוספות. שֶׁזֶּה שֶׁהוּא – שמי שהוא סיבת הכול הוא אחד. כְּאֶחָד הַזּוּג – אחד כמספר סידורי (אחד מתוך שניים). כְאֶחָד הַמִּין – סוג של אחד היצורים. כֹחַ בְּגוּף – כוח שנמצא/מופיע בהתלבשות הגוף. הַשְׁאָלָה – כדימוי, כמשל, לא באמת. תְּמוּנָה – צורה. נִמְצָא זוּלָתוֹ – שאר המציאות. בְּעֶרְכּוֹ – ביחס. אֱלֹהֵי קֶדֶם – אלוהים קדמון.

ביאורים
לקראת חתימת הקדמה זו, לאחר שעסק באלו שאינם מאמינים ביסודות היהדות, עוסק הרמב"ם בהסבר מה הם יסודות היהדות. הרמב"ם מחדש כאן חידוש גדול שלפי הידוע לנו לא היה קודם בישראל – לקיחת יסודות היהדות וסידורם בתוך כללים יסודיים [ביאורו של הרב שילת]. הקדמה זו עסקה הרבה ביסודות אמונת ישראל שמתוכה נגזרים כוונותיו ומעשיו של האדם, ולכן בסופה רואה הרמב"ם לנכון לקבוע כללים שכל אדם יוכל לקחת איתו ולחיות על פיהם, דברים שהם 'מקור החמצן' של האמונה. חלקם הראשון של עיקרי האמונה עוסק בעיקרי האמונה בבורא העולם.
היסוד הראשון עוסק ב'מציאות'. המציאות היא כל מה שקיים ומצוי, בין בעולם שלנו ובין מחוצה לו, בין דברים המוגבלים למקום או לזמן מסוים, ובין דברים שאינם מוגבלים. יסוד האמונה הראשון הוא שישנה מציאות שלימה לגמרי והיא מציאות הבורא. מציאות זו היא המציאות היסודית. כל מציאות נוספת שקיימת בעולם נובעת ממנה, וכל קיומה של המציאות הנוספת קשור ותלוי דווקא בה.
היסוד השני עוסק ב'אחדות'. כל דבר שאנו רואים אותו ונפגשים איתו, אינו עומד לעצמו, אלא ישנן מציאויות אחרות נוספות אליו, והוא עצמו מורכב מכמה מציאויות שונות, ומכמה חלקיקים שונים. שונה מזה מציאות ה'. הקב"ה הוא יחיד ללא כל מציאות אחרת הנמצאת מחוצה לו והוא עצמו יחיד ומאוחד באופן שאינו מורכב מכמה דברים. זהו דבר שאין אנו מכירים ומשיגים בשום מציאות אחרת.
היסוד השלישי עוסק ב'גשמות'. האדם המצוי בתוך העולם הזה, רגיל להשיג ולדמיין דווקא דברים בעלי צורה, דברים מוחשיים. דבר זה עלול להביא את האדם לחשוב שכזו היא גם מציאות הבורא, ומתוך כך לפרש כפשוטם דברים רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל הנראים, לכאורה, כמוכיחים הבנה זו. כנגד זה יוצא הרמב"ם בחריפות וקובע שאין לבורא גוף כלל, וממילא כל דבר שעושה הגוף או שקורה לגוף אינו שייך כלל לבורא.
היסוד הרביעי עוסק ב'קדמות הבורא' וב'חידוש העולם'. בניגוד לכל הדברים שאנו רואים בעולם, שמציאותם החלה בזמן מסוים, הקב"ה הוא קדמון לגמרי, הוא אינו מציאות שנוצרה באחד מן השלבים, אלא תמיד היה מצוי. לא כן העולם שלנו שלא היה קיים בתחילה ונברא אחר כך על ידי הבורא.

הרחבות
הצורך בעיקרים
שֶׁעִקָּרֵי דָתֵנוּ וִיסוֹדוֹתֶיהָ שְלֹשָׁה עָשָׂר יְסוֹדוֹת. הרמב"ם מסדר את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית. לכאורה, מה הצורך בעיקרים אלו?
הרב קוק ענה על שאלה זו במאמר 'העקרים'. במאמר זה הוא מסביר שיש צורך להבדיל בין דברים עקרוניים לבין דברים שהם אמנם חשובים אבל אינם חלק מהותי מהאמונה: "תכליתם של העיקרים באמונה היא להביא מעמד אורגני במערכת הדעות האמוניות, שזאת היא שלמות היצירה הרוחנית, כהמוחשית... אם לא היו עקרים במציאות, לא היה מעמד אורגני לכל המערכה הרוחנית של הדעות, האמונות והרגשות, ולא היו חיי האמונה שוטפים בהם בשיא גאונם". ביהדות ישנם הרבה רעיונות יפים והרבה 'וורטים' שאיננו יודעים את חשיבותם ואת הצורך בהם. כאשר יוצרים מערכת של עיקרים אליה אפשר לחבר את כל הרעיונות, כל רעיון מקבל חשיבות מיוחדת, הוא כבר לא מנותק, 'מרחף', הוא קשור לאחד מהעיקרים. זוהי מערכת אחדותית, הרמונית, שמראה לנו שאמונה איננה אוסף של 'וורטים' או דרשות. כשמדברים על אמונה, מדברים על מערכת מסודרת ומחוברת שבאה להדריך איך לחיות את החיים.

שאלות לדיון
" לְהַאֲמִין מְצִיאוּת הַבּוֹרֵא". האם האמונה היא אמונה סתמית (לא שכלית), או שצריך גם לחקור בשכל ולחזק את האמונה? בנוסף, האם האמונה תלויה בשכל?
"יְיָ אֶחָד". מה כלול באחדות ה'? רק שאינו שניים? האם יסוד זה הוא רק שלילי, שה' אינו אלא אחד, או שיוצאת ממנו גם הגדרה חיובית?