אות ה' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

קטגוריה משנית

127

4 דק' קריאה

היבדלות נבואת משה
וְאֶחֱזֹר לְכַוָּנַת זֶה הַיְסוֹד הַשְּׁבִיעִי וְאֹמַר: שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִבְדְּלָה מִנְּבוּאַת כָּל הַנְּבִיאִים בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים:

פה אל פה
הָרִאשׁוֹן - כִּי אֵיזֶה נָבִיא שֶׁהָיָה לֹא דִבֶּר בּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ אֶלָּא עַל יְדֵי אֶמְצָעִי•; וּמֹשֶׁה – בְּלֹא אֶמְצָעִי, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֵּר בּוֹ" (במדבר יב ח).

הדיבור במצב עֵרוּת
וְהָעִנְיָן הַשֵּׁנִי – כִּי כָל נָבִיא לֹא תָבֹא לוֹ הַנְּבוּאָה אֶלָּא כְּשֶׁהוּא יָשֵׁן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בַּמְּקוֹמוֹת: "בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה", "בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה" וְרַבִּים מֵעִנְיָן זֶה. אוֹ בַיּוֹם, אַחַר שֶׁתִּפֹּל תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם בְּעִנְיַן• שֶׁיִּתְבַּטְּלוּ מִמֶּנּוּ כָּל הַרְגָּשׁוֹתָיו, וְתִשָּׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ פְּנוּיָה – כְּעִנְיַן חֲלוֹם; וְעִנְיָן זֶה נִקְרָא: "מַחֲזֶה" וּ"מַרְאָה", וְעָלָיו נֶאֱמַר: "בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים". וּמֹשֶׁה – יָבֹא אֵלָיו הַדִּבּוּר בַּיּוֹם, וְהוּא עוֹמֵד בֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים, כְּמוֹ שֶׁיְּעָדוֹ• הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ: "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת" (שמות כה כב). וְאָמַר יִתְעַלֶּה: "אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְיָ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֵּר בּוֹ... לֹא כֵן עַבְדִי מֹשֶׁה... פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב ו-ח).

כאשר ידבר אל רעהו
וְהַעִנְיָן הַשְּׁלִישִׁי – כִּי הַנָּבִיא כְּשֶׁתָּבֹא אֵלָיו הַנְּבוּאָה – וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּ"מַרְאָה" וְעַל יְדֵי מַלְאָךְ – יֶחֶלְשׁוּ כֹחוֹתָיו וְיִתְקַלְקֵל בִּנְיָנוֹ וְיַגִּיעַ לוֹ מוֹרָא גָדוֹל מְאֹד, כִּמְעָט שֶׁתֵּצֵא רוּחוֹ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר בְּדָנִיֵּאל. כְּשֶׁדִּבֵּר גַּבְרִיאֵל עִמּוֹ בַּמַּרְאָה אָמַר: "וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל י ח-ט); וְאוֹמֵר: "וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה" (שם ט); וְאוֹמֵר: "בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי" (שם טז) – וּמֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, לֹא הָיָה כֵן. אֲבָל יָבוֹא אֵלָיו הַדִּבּוּר, וְלֹא יַשִּׂיגֵהוּ רְתֵת• וּרְעָדָה בְּשׁוּם פָּנִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְדִבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (שמות לג יא), כְּלוֹמַר: כְּמוֹ שֶׁלֹּא יֶאֱרַע לָאָדָם חֲרָדָה מִדִּבּוּר חֲבֵרוֹ, כֵּן הָיָה הוּא מֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם: לֹא הָיָה חָרֵד מִן הַדִּבּוּר, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא הָיָה פָּנִים בְּפָנִים – וְזֶה לְחֹזֶק דְּבֵקוּתוֹ בַּשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁזָּכָרְנוּ.

נבואה כשמשה רוצה
וְהָעִנְיָן הָרְבִיעִי – כִּי כָל הַנְּבִיאִים לֹּא תָנוּחַ עֲלֵיהֶם רוּחַ הַנְּבוּאָה בִּרְצוֹנָם, אֶלָּא בִרְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ; שֶׁהֲרֵי יַעֲמֹד הַנָּבִיא יָמִים אוֹ שָׁנִים – וְלֹא תָבֹא לוֹ הַנְּבוּאָה. וִיבַקֵּשׁ מִן הַבּוֹרֵא שֶׁיּוֹדִיעַ לוֹ דָּבָר בִּנְבוּאָה וְיַעֲמֹד•, עַד שֶׁיְּנַבֵּא אוֹתוֹ אַחַר יָמִים, אוֹ אַחַר חֳדָשִׁים; אוֹ שֶׁלֹּא יוֹדִיעוֹ בְּשׁוּם פָּנִים. וּכְבָר הָיוּ מֵהֶם כִּתּוֹת שֶׁהָיוּ מְכִינִין עַצְמָם וּמְזַכְּכִים מַחְשְׁבוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אֱלִישָׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" (מלכים ב ג טו) וּבָאָה לוֹ הַנְּבוּאָה. וְאֵינוֹ מִן הַהֶכְרָחִי• שֶׁיִּנָּבֵא בְּעֵת שֶׁיְכַוֵּן לָזֶה. וּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה אוֹמֵר: "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה יְיָ לָכֶם" (במדבר ט ח). וְנֶאֱמַר: "דַבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ" (ויקרא טז ב). אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אַהֲרֹן בְּ'בַל יָבֹא', וְאֵין מֹשֶׁה בְּ'בַל יָבֹא'" (ספרא אחרי מות).

___________________________________

אֶמְצָעִי – מתווך בין האדם והאלוהים כמלאך הדומה. בְּעִנְיַן - באופן. שֶׁיְּעָדוֹ – הבטיחו. רְתֵת – רעדה, רטט. וְיַעֲמֹד – וימתין. וְאֵינוֹ מִן הַהֶכְרָחִי – אינו ודאי.

ביאורים
הרמב"ם רואה חשיבות רבה בהבנת גודל מעלתו של משה רבנו. גודלה ועוצמתה של נבואת משה, שהיא למעלה מכל נבואה אחרת, היא בסיס חשוב להבנת גודלה של התורה, ולהבנה שאין כל אפשרות שנבואה אחרת תבטל או תחליף את דברי התורה. לכן מקפיד להאריך בהסבר גודל מעלתו תוך כדי הפירוט של יסודות האמונה.
העולם הזה כשלעצמו, רחוק מאוד מעולם הרוח. הקב"ה שברא את העולם, חפץ שישראל יתרוממו ויתעלו ומתוך כך יעלו עימם את העולם ויקרבוהו אל בוראו, כך שהעולם הגשמי 'יסתדר' יותר עם עולם הרוח.
כששתי מציאויות נפגשות זו עם זו, ויש ביניהן פער גדול, באופן טבעי נוצר חיכוך כלשהו. זו הסיבה לכך שיכולתו של נביא לקבל נבואה, ולזכות לקבל דיבור אלוהי על אף היותו גשמי – מוגבלת. לכן קבלת הנבואה נעשית על ידי אמצעי ולא ישירות (ההבדל הראשון שמנה הרמב"ם), כשאינו במצב ערני ופועל בעולם הזה אלא ישן (ההבדל השני), כשכוחותיו נחלשים והוא ירא מאד (ההבדל השלישי) ורק כאשר יש החלטה אלוהית מיוחדת הבאה מלמעלה שהדבר יקרה (ההבדל הרביעי).
נבואתו של משה שונה. משה התעלה למדרגה רוחנית כזו עד ש"הגיעה התעלותו מן האנושית עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלות המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו, ולא מנעו מונעו גופני" [דברי הרמב"ם לעיל]. לכן יכול משה להתנבא ישירות מפי הקב"ה, כשהוא ערני בלי שכוחותיו יעזבו אותו, ובעיתוי אותו הוא בוחר. דבקותו של משה בקב"ה הייתה תמידית כך שיכל תמיד לזכות להשראת השכינה. נמצא שעם ישראל הזוכה להופיע בעולם ולקבל תורה, מופיע דווקא מתוך הנהגתו של אדם המבטא את שיא השלמות האנושית, ומראה כיצד העולם הזה מסתדר בשלמות עם עולם הרוח.

הרחבות
ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים
שֶׁנְּבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, נִבְדְּלָה מִנְּבוּאַת כָּל הַנְּבִיאִים. הרמב"ם מונה כאן ארבעה הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים: א. הקב"ה דיבר אל משה בצורה ישירה, בלא אמצעי מתווך כמו חלום. ב. משה קיבל נבואה גם כשהיה ער. ג. לא נחלש גופו ולא נפל עליו מורא גדול. ד. נחה עליו רוח הקודש ברצונו.
הרמח"ל מוסיף שני הבדלים נוספים על אלו שמנה הרמב"ם:
א. "ואמנם ראייתם של הנביאים אינה כמי שרואה את חברו לפניו, אלא כמי שרואהו מאספקלריא. ולא מאחת, אלא כמי שרואה מתוך אספקלריות רבות, שנעתק בהן הציור מזו לזו. ולא עוד, אלא שאין ראייתם אלא כמי שרואה מתוך אספקלריא בלתי מצוחצחת, שאי אפשר לו לראות הנושא בבירור גמור. כך אי אפשר להם לראות הכבוד אפילו אחר כל העתקי הציורים הללו בבירור" מה-שאין-כן אצל משה רבנו, בו נאמר "פה אל פה אדבר בו" [במדבר יב, ח].
ב. "ועוד, שאר הנביאים לא היו משיגים אלא עניינים פרטים מה שהאדון, ברוך הוא, היה רוצה לגלות להם, אך משה זכה שיגלו לו כל סדרי הבריאה, וניתן לו רשות לחקור את הכל ולחפש הכל, ונמסרו בידו כל המפתחות שנמסרו לבן אדם מעולם, והוא מה שאמר הכתוב "בכל ביתי נאמן הוא", וכן נאמר "אני אעביר כל טובי על פניך" [שמות לג, יט]" [דרך ה' ג, ה].

שאלות לדיון
מדוע יש צורך להבחין בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים? הרי בסופו של דבר עם כולם דיבר ה'?
הנביא צריך לנגן כדי שתשרה עליו נבואה. מדוע? מה ניתן ללמוד מכך על ניגונים?