אות ד' חלק ה | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

קטגוריה משנית

1340

4 דק' קריאה

חיבור שיפרש הדרשות
וְעוֹד אֲחַבֵּר חִבּוּר אֲחַבֶּר בּוֹ כָּל הַדְּרָשׁוֹת הַנִּמְצָאוֹת בַּתַּלְמוּד וְזוּלָתוֹ, וַאֲבָאֲרֵם וְאֶסְבֹּר בָּהֶן סְבָרוֹת• שֶׁיִּהְיוּ נְאוֹתִים לַאֲמִתַּת הָעִנְיָנִים. וְאָבִיא רְאָיָה עַל כָּל זֶה מִדִּבְרֵיהֶם גַּם כֵּן. וַאֲגַלֶּה מַה שֶּׁהוּא מִן הַדְּרָשׁוֹת דֶּרֶךְ פְּשָׁטָן, וַאֲשֶׁר מֵהֶן מָשָׁל; וַאֲשֶׁר מֵהֶן הָיוּ בַחֲלוֹם וְזָכְרוּ אוֹתָן בְּמַאֲמָר פָּשׁוּט מֻחְלָט•, כְּאִלּוּ הָיוּ בְהָקִיץ. וּבְאוֹתוֹ הַחִבּוּר אֲבָאֵר לְךָ אֱמוּנוֹת רַבּוֹת; וְשָּׁם אֲבָאֵר כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ מֵהֶם מִדִּבְרֵי אֵלֶּה הָעִקָּרִים מְעַטִּים תַּקִּישׁ• מֵהֶם עַל זוּלָתָם. וְאֵין לִתְפֹּשׂ עָלַי• עַל מַה שֶּׁבָּא בְּמַאֲמָרִי זֶה, וַאֲשֶׁר וִתַּרְתִּי בִּקְצָת מִלּוֹת וְעִנְיָנִים שֶׁתּוֹפְסִים עֲלֵיהֶם בַּעֲלֵי הַחָכְמָה – כִּי אֲנִי וִתַּרְתִּי זֶה הַשִּׁעוּר כְּדֵי לְהָבִין לְמִי שֶׁלֹּא קָדַם לוֹ חִנּוּךְ בְּשׁוּם דָּבָר מִזֶּה הָעִנְיָן הַנִּכְבָּד, אֲשֶׁר אֵין מַשִּׂיגִין אוֹתוֹ כָּל בְּנֵי אָדָם.

פירוש אלו שאין להם חלק
וּמִלַּת "אֶפִּיקוֹרוֹס"• – הִיא אֲרָמִית. עִנְיָנָּהּ: מִי שֶׁמַּפְקִיר וּמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה אוֹ לוֹמְדֶיהָ. וּלְפִיכָךְ קוֹרִין בְּזֶה הַשֵּׁם כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בִּיסוֹדֵי הַתּוֹרָה, אוֹ מִי שֶׁמְּבַזֶּה הַחֲכָמִים, אוֹ אֵיזֶה תַלְמִיד חָכָם שֶׁיִּהְיֶה, אוֹ הַמְבַזֶּה רַבּוֹ. וּ"סְפָרִים הַחִיצוֹנִים", אָמְרוּ: שֶׁהֵם סִפְרֵי מִינִים•. וְכֵן "סֵפֶר בֶּן סִירָא" – וְהוּא הָיָה אִישׁ שֶׁחִבֵּר סְפָרִים יֶשׁ בָּהֶם הֲתֻלִּים• מֵעִנְיָנֵי הַכָּרַת פָּנִים; אֵין בָּהֶם טַעַם וְלֹא תוֹעֶלֶת, אֶלָּא אִבּוּד הַזְּמַן בַּהֶבֶל, כְּגוֹן אֵלֶּה הַסְּפָרִים הַנִּמְצָאִים אֵצֶל הָעֲרָב מִסִּפּוּרֵי דִבְרֵי הַיָּמִים, וְהַנְהָגַת הַמְּלָכִים, וְיִחוּסֵי הָעַרְבִיִּים, וְסִפְרֵי הַנִּגּוּן, וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִן הַסְּפָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חָכְמָה וְלֹא תוֹעֶלֶת גּוּפָנִית, אֶלָּא אִבּוּד הַזְּמָן בִּלְבָד. וְ"הַלּוֹחֵשׁ• עַל הַמַּכָּה" – וּבִלְבַד• בִּרְקִיקָה, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה בִּזּוּי לְהַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. וְ"הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו": יוּ"ד הֵ"א וָ"ו הֵ"א, שֶׁהוּא הַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ. וּכְבָר זָכְרוּ דְבָרִים זוּלָתִי אֵלֶּה, שֶׁהָעוֹשֶׂה אוֹתָם – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אָמְרוּ: "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים – אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא" (בבא מציעא נט א). וְהַקּוֹרֵא לַחֲבֵרוֹ בְּכִנּוּי וְהַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ•. לְפִי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה מֵאֵלֶּה – וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם עֲבֵרוֹת קַלּוֹת כְּפִי מַחֲשֶׁבֶת הַחוֹשֵׁב – אֶלָּא בַּעַל נֶפֶשׁ גְּרוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֵמוּת וְאֵינָהּ רְאוּיָה לָעוֹלָם הַבָּא.

___________________________________

וְאֶסְבֹּר בָּהֶן סְבָרוֹת – אבאר בהם ביאורים שיהיו מתאימים לעומקם של דברים. פָּשׁוּט מֻחְלָט – נכתבו בצורה של אמירה ברורה ומוחלטת. תַּקִּישׁ – תלמד מהם על שאר מאמרי חז"ל. לִתְפֹּשׂ עָלַי – להעיר עלי על שהשמטתי מיני דברים חשובים, כי ויתרתי עליהם כדי להסביר דברים אלו לאנשים שאין להם מושג בנושאים האלה. וּמִלַּת וכו' – המשנה [סנהדרין יא א] אומרת ש'אפיקורס' והקורא בספרים חיצונים והלוחש על המכה וההוגה את ה' באותיותיו אין להם חלק לעולם הבא. סִפְרֵי מִינִים – נוצרים. הֲתֻלִּים – שטויות מענייני הכרת הפנים – חכמת הפרצוף. הַלּוֹחֵשׁ – פסוקים. בִלְבַד – האיסור הוא כאשר הלחישה מלוּוה ברקיקה. הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ – נהנה ומתכבד בכך שמבזה את חברו.

ביאורים
הרמב"ם חותם את דבריו בעניין הגמול העתידי. הוא מסיים בעיסוק באותם ש"אין להם חלק לעולם הבא", בהם פתח פרק 'חלק'. ראינו לעיל בדברי הרמב"ם שהעולם הבא אינו בגדר 'פּרס' למי שקיים מצוות רבות, אלא הוא תוצאה ישירה של המקום הרוחני אליו האדם הגיע. נראה שגם כאן, אלה שאין להם חלק לעולם הבא הם כאלה שהגיעו למדרגה כזאת שאינם ראויים להיות חלק ממנו.
לכן נראה שהמשותף לכל אותם סוגי חוטאים שמנו חז"ל הוא הניתוק . אדם המנתק את עצמו מהבורא או מתורתו, אינו מתאים למדרגה של עולם הבא.
לפי הכלל הזה שיוצא מדברי הרמב"ם, אפשר אולי לחלק את אלה שעליהם אמרו חז"ל שאין להם חלק לעולם הבא לכמה קבוצות: הראשונה – אלה שמנתקים את עצמם מיסודותיה של התורה או מחכמיה (אינו מאמין ביסודות התורה, מבזה חכמים ותלמידי חכמים או את רבו). השנייה – העוסקים בעבודה זרה (קורא ספרי מינים). השלישית – העוזבים את העיסוק בתפקידם בעולם הזה, ופונים לדברים חסרי תוכן (קורא בספר בן סירא). הרביעית – המנתקים את עצמם מכבוד ה' (לוחש על המכה, הוגה את השם באותיותיו). החמישית – אנשים שמעשיהם מעידים על כך שנפשם גרועה ואינה ראויה למדרגה זו (מלבין פני חבירו ברבים, מכנה שם לחבירו, מתכבד בקלון חברו). ייתכן שהעדות על גריעותם של אנשי הקבוצה החמישית היא חוסר החיבור לכלל ישראל, "ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר" [הגדה של פסח].
(הרמב"ם מביע את שאיפתו להמשיך במשימה בה הוא החל כאן – להסביר את דברי חז"ל שנאמרו בדרך חידה ומשל, ולחבר ספר שיוקדש לביאור כלל דרשות חז"ל. בסופו של דבר, נמנע הרמב"ם מכתיבת ספר זה, כפי שהסביר בהקדמת המורה נבוכים, אולם כמה ביאורים נוספים לאגדות חז"ל נמצאים בספרו מורה הנבוכים).

הרחבות
מי הוא אפיקורוס?
וּמִלַּת "אֶפִּיקוֹרוֹס" – הִיא אֲרָמִית. עִנְיָנָּהּ: מִי שֶׁמַּפְקִיר וּמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה אוֹ לוֹמְדֶיהָ. במשנה תורה הרמב"ם מסביר שישנם שלושה הנקראים אפיקורסים: "שלשה הן הנקראים אפיקורסין א. האומר שאין שם נבואה כלל ואין שם מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. ב. והמכחיש נבואתו של משה רבנו ג. והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני האדם כל אחד משלשה אלו הן אפיקורוסים" [הלכות תשובה ג, ח]. שלושת הדברים הללו הם עקרוניים באמונתנו ומי שלא מאמין בהם נקרא אפיקורס: א. האומר שאין קשר בין הקב"ה לאדם. לדעתו לא ייתכן שהאדם יצליח לתפוס את דברי הקב"ה, כיון שהם מופשטים ואינם נוגעים לעולם הגשמי שלנו. ב. הכופר בנבואת משה, היינו, בתורה שנתנה לנו משמים. ג. הכופר בידיעתו של הקב"ה. שלושת הדברים הללו הם הבסיס לאמונה היהודית ולכן הכופר בהם נקרא אפיקורס.
ה'חזון איש' כתב שבזמן הזה, כיוון שאין ניסים גלויים, אין דין אפיקורס, ו"עלינו להחזירם (את הטועים) בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה כמה שידנו מגעת" [יו"ד קנח, ב]. דברים דומים כותב הרב קוק . לדעתו היום כמעט ואין דין אפיקורס, כיון שאפיקורס הוא כופר ודאי, והיום, לכל היותר, הכופרים טוענים טענת ספק ('שמא אין אלוהים', לדוגמה) [אגרות הראי"ה כ].
מקורה של המילה 'אפיקורוס' הוא כנראה במילה הארמית 'אפיקורתא', שפירושה: הפקרות. [הרע"ב אבות פ"ב מי"ד וכן ברמב"ם אצלנו]. פירוש נוסף הוא ש'אפיקורוס' נקרא על שם הפילוסוף היווני 'אפיקור' שהיה כופר באלוהים [מגן אבות להתשב"ץ].

שאלות לדיון
"וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִן הַסְּפָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם חָכְמָה וְלֹא תוֹעֶלֶת גּוּפָנִית, אֶלָּא אִבּוּד הַזְּמָן בִּלְבָ ד". האם ראוי שהמאבד את זמנו יפסיד את העולם הבא הראוי לו? היכן המידתיות?
האם עצם העבירות שהרמב"ם מונה כאן הוא הגורם לאדם להפסיד את העולם הבא או שמא מי שחוטא בהן מעיד על עצמו שנמצא במקום רחוק ממציאות עולם הבא?