- פרשת שבוע ותנ"ך
- ויגש
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
243
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת ויגש. על הפסוק "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (בראשית מד, יח), המדרש אומר (בראשית רבה צג, ב):
"כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו" (תהלים מח, ה). "כי הנה המלכים", זה יהודה ויוסף. "עברו יחדיו", זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה. "המה ראו כן תמהו" (שם ו), "ויתמהו האנשים איש אל רעהו" (בראשית מג, לג). "נבהלו נחפזו", "ולא יכלו אחיו" וגו', "רעדה אחזתם שם", אלו השבטים. אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו. "ויגש אליו יהודה" – "אחד באחד יגשו" (איוב מא, ח), זה יהודה ויוסף. "ורוח לא יבא ביניהם", אלו השבטים. אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איכפת לנו.
עומדים כאן יהודה ויוסף זה מול זה. המדרש מכנה אותם 'מלכים'. "אחד באחד יגשו" - כל אחד מהם נחשב אחד מיוחד. בעצם הביטוי 'ה' אחד' שייך רק כלפי ריבונו של עולם, "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט), "ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) - והנה יהודה ויוסף נקראים אחד! אלא יש בהם איזו מהות מיוחדת שבגללה אפשר להשתמש בתואר שנאמר כלפי ריבונו של עולם גם כלפיהם כלפי יהודה ויוסף.
המפגש בין האחים הוא לא מפגש פרטי ומשפחתי, אלא הוא מפגש בין דעות ושיטות שאחר כך במשך הדורות אנחנו פוגשים אותו באופן הרבה יותר גדול, רחב ועוצמתי. מה היחד ומה המבדיל בין יהודה ויוסף, זה כבר טמון וכמוס בין יהודה ויוסף עצמם. יוסף הוא פנימי, הקדושה שלו היא קדושה נסתרת. מבחוץ הוא לא נראה כל כך צדיק, חז"ל אומרים שהוא היה מסלסל בשערו (תנחומא וישב, ח), הוא היה גם 'חברמן', בכל דבר שהוא עושה הוא מצליח, הוא מתבלט, הוא לא נסתר, הוא מוכר ,הוא בכל מקום נמצא במרכז. אבל הוא צדיק פנימי, הייחודיות של יוסף היא שבגלל הפנימיות המאוד חזקה שיש לו הוא יכול להרשות לעצמו להתערב בין הגויים, להתחרות איתם ולהגיע בסופו של דבר להיות משנה למלך ומושל בכל ארץ מצרים. יש לו עוצמות פנימיות וכוחות רוחניים ולכן הוא לא מפחד מהפגישה עם החוץ. האחים לא הבינו את זה, הם ראו רק את הצדדים החיצוניים ולא את הפנימיות הזאת. הם חשבו שיוסף הולך בדרך מסוכנת. היכולת להתחבר עם כולם - בהתחלה הוא מתחבר עם בני השפחות ואחר כך עם אחרים - בכל מקום הוא מסתדר, זה מסוכן כי הוא יכול להתקלקל. אנחנו מוצאים את החשש הזה גם בהמשך: "אֶפְרַיִם בָּעַמִּים הוּא יִתְבּוֹלָל" (הושע ז, ח), יש בזה סיכונים מאוד גדולים והאחים התנגדו לדרך הזאת, הם לא יכלו להסכים עם התנהגותו של יוסף והם שונאים אותו, הם מפחדים שהוא בעצם לא מתאים למשפחה. הם חשבו שכמו שאצל אברהם היו שני בנים יצחק וישמעאל, ישמעאל נדחה ויצחק הוא הממשיך, אצל בניו של יצחק יעקב הוא הממשיך ועשיו נדחה - אז יכול להיות שגם בין שנים עשר בני יעקב יש אחד שצריך להידחות, לא כל הצאצאים שלמים ויוסף הוא זה שכנראה צריך להוציא מהמשפחה. ההתנהגות החיצונית שלו מפחידה, עושה רושם שהוא סכנה לדרך. אבל יוסף בפנים היה צדיק, יוסף הצדיק. אחר כך הוא מוכיח בפועל שהוא ממש צדיק, הוא יודע להתגבר התגברות עצומה ולא להיכשל, יש לו עוצמות פנימיות חזקות מאוד והוא מתמודד, הגם שמבחוץ הוא מתערב עם כולם. דרך כזאת היא דרך שיש בה סיכון, אבל כשאדם יודע ומכיר את כוחותיו הפנימיים, הוא יודע האם הוא מסתכן או לא - יוסף ידע שיש לו מספיק כוחות אבל האחים לא ראו את הפנימיות ורצו לדחות אותו מהמשפחה.
יוסף הוא פורץ הדרך, אחר כך בעתיד זה מתבטא בכך שיש משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. לא מכירים את מעשיו של משיח בן יוסף, הוא מופיע במציאות חיצונית, לא מובנת, כאילו שאין בו קדושה. "וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ" (בראשית מב, ח), בספר קול התור מובא שהאחים לא מבינים ולא מכירים את המדרגה של משיח בן יוסף, הם לא מזהים את הקדושה שיש בתוך המהלכים הללו, הם חושבים שאלו מהלכים שליליים, חיצוניים וחילוניים ללא תוכן פנימי של קדושה, אבל זו דרכו של משיח בן יוסף ושל יוסף - הפנימיות שלו חזקה מאוד מאוד והחיצוניות נראית שונה. מצד שני, הכח של משיח בן יוסף הוא: "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ" (שם לט, ג). עליו להתקדם ולהצליח מתוך הצרות ואי ההבנות. התפקיד שלו הוא תמיד להיות הראשון, הדוחף קדימה - אבל לא המסיים, המסיים זה משיח בן דוד. גם כאן בתחילת הדרך, מעשה אבות סימן לבנים, יוסף הוא הראשון והמוביל, הוא המושל שמוביל את כל האחים. אבל זה בהתחלת הדרך, בהמשך הדרך דוד הוא משיח ה', הוא נשיא עליהם והוא המלך. ככה זה הסדר, יש כוחות שתפקידם לפרוץ את הדרך הראשונית, יש להם עוצמות לפרוץ דרכים אבל הם לא מתאימים לניהול הכללי בהמשך הדרך. כשהכל מסתדר והכל מוכן צריך סוג אחר של הנהגה, הנהגה של יהודה ולא של יוסף. שני המשיחים זקוקים זה לזה, צריך מישהו שיתחיל וצריך מישהו שיסיים, במבט ראשון הם נראים סותרים זה לזה, יש עימות בין הדרכים והאחים דוחים את יוסף, כשבראש האחים עומד יהודה. "כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ", "אֶחָד בְּאֶחָד יִגַּשׁוּ". יש פערים, יש הבדלים - אבל הם משלימים זה את זה. כאילו כל המתח והפירוד היו מוכרחים להיות. יוסף היה צריך לעבור את כל התהליך הקשה שהוא עבר, כדי להגיע למיצוי וגילוי האישיות המיוחדת הזאת, ה'יוספיות' המיוחדת. כשהאחים מספרים ליעקב שעוד יוסף חי הוא צריך לשמוע שיוסף ממשיך בדרך ואז: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (שם מה, כז). גם האחים היו צריכים לעבור את התהליך הזה, וכשמגיע העת שכל דרך מתבררת, אז המקום להתאחד - וזה מה שקורה בפרשה שלנו, פרשת הפיוס בין האחים.
האיחוד העליון
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק" (שם א), הוא התאפק כל הזמן אז מה קרה עכשיו? בפרשה הקודמת כתוב שבפעם הראשונה שהוא פוגש את האחים הם לא יודעים שהוא מבין את שפתם, מתחילים לדבר זה עם זה ולהצטער ולהרהר שכל מה שבא להם זה בגלל מכירת יוסף, יוסף שומע את הדברים, לא יכול להימנע מלבכות, יוצא מהם ובוכה ואחר כך חוזר אליהם. בפגישה השנייה שהוא רואה את בנימין הוא עדיין מתאפק, אבל עכשיו, "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", הגיעה השעה של החיבור. הוא קורא: "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי", "וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו". חז"ל אומרים לנו שהוא אמר להוציא את כולם מפני הבושה (תנחומא ויגש, ה), לא נעים שאחרים ישמעו את כל המורכבות שהייתה בינו לבין אחיו, הוא לא רצה שהאחים יתביישו. המציאות המסובכת, החזרה וההתפייסות זה עם זה אחרי כל מה שהיה – צריך להישאר ביניהם ולא בפני זרים.
אני רוצה להסביר שהדברים הרבה יותר עמוקים, לא הבושה החיצונית הטרידה את יוסף אלא היה כאן חיבור עמוק בין השבטים. יוסף ויהודה הם משפחה עם עומק פנימי מאוד, זה לא אישי במובן החיצוני אלא במובן הפנימי, "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי", יש דברים אינטימיים פנימיים שלא שייך שאחרים יהיו נוכחים בזה. האיחוד בין יוסף ויהודה הוא לא שייך ולא מתאים לאחרים, זה משהו עמוק מאוד וגבוה מאוד, זרים יכולים להפריע להתחברות המחודשת הזאת.
תוכחת יוסף
"וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי... וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ" (בראשית מה, ב-ג), חז"ל לומדים מכך (בראשית רבה צג, י-יא):
"ויתן את קולו בבכי... ולא יכלו אחיו לענות אותו". אבא כהן ברדלא אמר: אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. בלעם חכם של העובדי כוכבים לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, הדא הוא דכתיב: "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא" (במדבר כב, ל). יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב: "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", לכשיבא הקדוש ברוך הוא ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר: "אוכיחך ואערכה לעיניך" (תהלים נ, כא) על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר בן עזריה אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה, ומה יוסף הצדיק שהוא בשר ודם כשהוכיח את אחיו לא יכלו לעמוד בתוכחתו, הקדוש ברוך הוא שהוא דיין ובעל דין ויושב על כסא דין ודן כל אחד ואחד על אחת כמה וכמה שאין כל בשר ודם יכולים לעמוד לפניו.
צריך להבין: האם יוסף מוכיח אותם? הוא רק אמר להם: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם" ולא הוכיח אותם כלל! אלא התוכחה הייתה בעצם העובדה שהתברר להם שהם טעו. הם חשבו שיוסף לא צדיק וצריך להידחות מהמשפחה ובגלל זה הם מכרו אותו. בסוף המכירה הזאת היא שהביאה להגשמת החלומות של יוסף. הם חשבו "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו" (בראשית לז, כ), מכרו אותו והנה התגלה שעל ידי זה באמת התגשמו החלומות. זה היה מבהיל, הם נבהלו מאוד כי כל ההסתכלות שלהם הייתה לא נכונה, טעות מעיקרא, כל היחס שלהם אליו, כל ההסתכלות ההשקפתית שצריך ללכת בדרך שלהם ולא שלו - הכול טעות. חז"ל אומרים שאם תוכחתו של אדם כך, כמה אדם צריך להיות מוכן שלא להגיע למצב כזה של טעות כשתהיה תוכחה של ריבונו של עולם, מלך מלכי המלכים הקב"ה. כמה קשה יהיה שיתברר שחיינו בתוך טעות. צריך לא להיות שטחי, לחזור ולבדוק את הדברים, לבחון את הדרך ולא להגיע למצב כזה שבסוף מתברר שהכול היה משובש, הכול היה טעות. חז"ל רוצים להגיד לנו שכל אחד צריך לבדוק כל הזמן את עצמו. אדם לפעמים עושה מעשים שהם לא ראויים אבל חושב שבשביל תכלית כלשהי ראוי לנהוג כך, אך לא בטוח שהתכלית הזאת תתקיים בסופו של דבר. האחים ידעו שלזרוק את יוסף לבור או למכור אותו זה מעשה רע, אבל הם חשבו שיש לכך הצדקה. התכלית היא נכונה כדי לבטל את כל הדמיונות, והחלומות והדרך של יוסף. צריך להיזהר לא לעשות דברים שלא נכונים לכשעצמם במחשבה שיש לכך הצדקה כי אולי זה יביא לדברים נכונים, צריכים להיות עמוקים ולא להיות שטחיים.
איך מגיעים לאחדות אמיתית?
כמו שאמרנו, יש כאן מפגש בין יוסף ובין יהודה. בהפטרה קראנו שכך יהיה גם לעתיד לבוא: "עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי" (יחזקאל לז, יט). זה תהליך, רק לעתיד לבוא יהיה החיבור השלם ובאמצע הדרך יש מחלוקות, מלכויות שונות ונפרדות כי כל דרך צריכה להתברר. רק אחרי שכל דרך מתבררת ומגיעה אל המיצוי שלה - אז יש מקום לאחדות. אנחנו לומדים מזה יסוד מאוד גדול, אחדות לא יכולה להיות שטחית, אחדות צריכה להיות כזאת שכל דרך מתגלה באופן היותר שלם, אחר כך כל הדרכים מתאחדות ואז השלמות מופיעה בצורה הנכונה. זה מה שהרב מסביר על המילים "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (עין איה ברכות פרק תשיעי, שסא). מה, אין מחלוקות בין תלמידי חכמים? יש טוענים שאצל תלמידי חכמים יש יותר מחלוקות מאשר אצל אחרים! אומר הרב שאין הכוונה שמתוך איזו שטחיות יש אחדות ביניהם, אלא כל אחד מגלה פן נוסף בהופעת התורה - ועל ידי זה התורה מופיעה בכל שלמותה, 'מרבים שלום' זו שלמות ולא רק אחדות, כל אחד מגלה את הפן שלו ועומד על שלו, כל אחד מבטא את הדרך שלו בצורה מלאה ובכל זאת מבין שיש מקום לעוד דרכים. "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" (במדבר כא, יד), בהתחלה מתווכחים אך בסופו של דבר יש מטרה והיא משותפת, לדעת את האמת ולדעת שיש מקום לגישות שונות והשקפות שונות. בבית הדין יושבים אנשים ודנים בדברים חמורים ביותר, בדיני נפשות, זה אומר חייב וזה אומר פטור - ומחליטים. לא מחליטים על פי כולם פה אחד אלא על פי הרוב, אלה שסוברים שהוא פטור חושבים שהדיינים האחרים רוצחים, מחליטים להרוג בן אדם שלא צריך להרוג אותו! יש מקום להבדלי הסתכלויות ובית דין צריכים להכריע על פי הרוב. זאת אומרת שלא כולם צריכים לחשוב אותו דבר, יש מקום למחשבות שונות והסתכלויות שונות, אבל כל אחד צריך לדעת שיש מקום גם לשני, כל אחד צריך לעמוד על דעתו אך מצד שני להבין שיש מקום גם לדעה אחרת. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, כך אצל כל יחיד ויחיד וכך גם בדרכים הכלליות. יש שנים עשר שבטים, חלוקה לאימהות - בני רחל, בני לאה, מהלכים שונים שמשלימים אחד את השני. לפני שמשלימים אחד את השני כל אחד צריך להופיע בפני עצמו.
אנחנו שואלים את עצמנו בדור הזה איך עושים אחדות - אי אפשר לעשות אחדות בין אנשי התורה כל עוד כל דרך לא תרגיש שהיא הצליחה לבטא את הייחודיות שלה באופן היותר מלא והיותר שלם. ברגע שמרגישים שהדרך מופיעה בצורה היותר מלאה יכולים להבין גם את האחרים, לפני כן יש הרגשה שהאחרים מצרים לנו ומפריעים לדרך שלנו. אלו תהליכים חשובים והכרחיים, ובסופו של דבר כשכל הדרכים מתבררות אז יש מקום לאחדות. זה מה שהנביא מתנבא, עץ יוסף ועץ יהודה - בסופו של דבר ניתן לאחד אותם לאחד, מנהיג אחד, "וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם" (יחזקאל לז, כד).
זאת אומרת שאנחנו לא צריכים לפחד מזה שיש היום מחלוקות וחילוקי דעות. גם לא צריכים לחפש את הדרך לאחד באופן מלאכותי, וגם לא צריכים לשאוף לכך. צריכים לדעת שבסופו של דבר תהיה אחדות וכל הדעות ישלימו אחת את השנייה ועם ישראל יופיע בכל שלמותו והדרו.
המפגש בין יעקב ליוסף
אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה. יעקב מגיע למצרים, ויש מפגש מיוחד בין יעקב ויוסף. יוסף נופל על צוואריו של אביו וחז"ל אומרים שיעקב קורא קריאת שמע (רש"י בראשית מו, כט). בדיוק ברגע שיוסף מגיע! מה זאת אומרת, זמן קריאת שמע זו בדיוק הדקה המסוימת הזו ? הרי הפגישה הזאת הייתה מתוכננת, הולך להגיע המשנה למלך עם מרכבתו, יעקב נמצא כבר בארץ גושן ועכשיו עומדת להתקיים הפגישה - קריאת שמע בדיוק עכשיו, זה הרגע המתאים?! מסביר המהר"ל (גור אריה שם) שאמנם זה הרגע המתאים להגיד קריאת שמע. לא מפני שזה זמן קריאת שמע אלא בגלל הפגישה המרגשת הזאת, המשמחת את יעקב שמחה גדולה, הוא מקבל חיים חדשים וזה הזמן לקרוא בקול גדול 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. זה הזמן שבו רואים את ריבונו של עולם מופיע, גדולת ה' מופיעה. יעקב היה מוכרח לקרוא קריאת שמע, לא היה אפשרי שלא לקרוא קריאת שמע. צריך לקחת את השמחה והשעה הגדולה הזאת - ולראות את ריבונו של עולם בתוך השמחה הזאת. שמחה מלאה אמונה.
אם ככה, אז למה יוסף לא קורא גם הוא קריאת שמע - שיקראו ביחד! יש מסבירים, אולי גם השפת אמת (תרל"א) אומר את הדבר הזה, שזו בדיוק השיטה של יוסף. יוסף מסתיר את עבודת ה' שלו, הוא מקיים עכשיו מצוות כיבוד אב, יש דעה שאומרת שהעוסק במצווה פטור מן המצווה ולכן יוסף לא קורא עכשיו קריאת שמע. השיטה של יוסף היא לראות את הקדושה שבתוך המציאות, לא להתרומם מעל המציאות. מדרגתו של יעקב היא מאוד מיוחדת, חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת (תענית ה, ב), מדרגה מופשטת ורוחנית מאוד, כאילו מעל המציאות.
לימוד התורה של האבות
עוד לפני שיוסף ויעקב נפגשים, חז"ל אומרים לנו שכשיעקב שמע שיוסף חי הוא לא האמין לאחים, הוא אמר להם שהוא רוצה סימן כדי לדעת האם הם אומרים דבר אמת. ורק כשהוא רואה את העגלות שיוסף שלח, רמז לפרשת עגלה ערופה שעסקו בה כשנפרד ממנו - אז הוא מאמין. יכול להיות שהם עסקו בפרשת עגלה ערופה כי יעקב ליווה את יוסף, וחז"ל אומרים שמפרשת עגלה ערופה אנחנו לומדים שצריך ללוות את האדם כשהוא יוצא מן העיר, ואם קרה ומישהו מת זקני העיר אומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (דברים כא, ז), לא שלחנו אותו בלי לוויה וכו' (סוטה לח, ב). בפרשת עגלה ערופה יש העניין של הליווי, הוא ליווה אותו ואז אמר לו את המקורות של דין הליווי, עסקו בפרשת עגלה ערופה. יעקוב שואל: נו, אז תגידו לי מה יוסף אמר, באיזה פרשה עסקנו - יוסף כמובן לא שכח, הוא ידע וזכר ולכן הוא שלח את העגלות, לרמוז שהוא זוכר את הסוגיה האחרונה.
לבני הישיבה אפשר לומר, שיעקב קווה שיוסף ממשיך בסוגיה, הפסקנו באמצע סוגיה ולא גמרנו לברר אותה, האם יוסף בעניינים? מה יכול להיות במפגש בין אב ובנו, במה עוסקים - עוסקים בדברי תורה! לא ראו אחד את השני הרבה שנים וכשהם נפגשים הם עוסקים בדברי תורה.
המדרש ממשיך, כנראה שזה מדרש מיוחד אחרי שבאים מחפש חנוכה וממשיכים את הזמן - המדרש עוסק בכך (בראשית רבה צה, ג):
"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה" (בראשית מו, כח) ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא. חד אמר: להתקין לו בית דירה, וחד אמר: להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו.
יעקב שולח את יהודה לפניו, דעה אחת אומרת שהשליחות היא בשביל להתקין לו בית דירה, והדעה השנייה אומרת שהשליחות היא כדי להתקין לו בית ועד, ראשית כל צריכים לבנות בית מדרש ואחר כך אפשר לטפל בשאר הדברים.
תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו שהיה משנה אותו, כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוד יוסף חי ויפג לבו" נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני אני מאמין לכם, אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו. מה עשה יוסף? נתן להם עגלות שנאמר "ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה" (בראשית מה, כא), ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו, ועד עכשיו לא נתנה תורה וכתיב באברהם "וישמור משמרתי" (שם כו, ה). ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר: "אף לילות יסרוני [מייסרות - מחנכות] כליותי" (תהילים טז, ז). רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: "מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב" (משלי יד, יד).
חז"ל כאן מלמדים אותנו שאדם יכול ללמוד תורה לא רק ממורים, אלא גם מפנימיותו, זה מה שקרה אצל האבות. כשהאבות חיפשו את האמת, התבוננו והקשיבו בתוך נשמתם ומתוך כך למדו את התורה. אמנם חז"ל אומרים שהיו עוד לפני כן בתי מדרש של שם ועבר, אבל עיקר הלימוד היה מתוכם.
ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם" וגו'. ובן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? בן מ"ח שנה הכיר את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים דכתיב "עקב" מנין עק"ב. ואברהם חיה קע"ה שנים נמצאת למד שבן שלש שנים הכיר את בוראו והיה משמר דקדוקי תורה והיה מלמד את בניו.
המדרש רוצה ללמד אותנו שהאבות עסקו בתורה, זה היה העולם שלהם, כל עולמם היה העולם הרוחני. יעקב שולח את יהודה, לפי הדעה הראשונה בשביל להקים לו בית דירה, אולי הכוונה היא כדי שיעקב לא יהיה טרוד בהקמת הבית ויוכל מיד ללמוד. נראה ששתי הדעות לא חולקות - המטרה הייתה שיעקב יהיה פנוי ללימוד תורה. האבות עסקו בתורה, זה היה העולם שלהם, הם למדו תורה מתוך עצמם.
אם כן, הפרשה שלנו היא פרשת הפיוס ופרשת האחדות, וההפטרה גם היא הפטרה של חיבור בעתיד. יש גוונים שונים, דעות שונות אבל המטרה אחת. לא אחדות של טשטוש, אחדות של שלמות. לא לעולם מחלוקות אלא עניינה של הגאולה השלמה היא בשאיפה לאחדות.
הוספת כח בלימוד
זה עתה יצאנו מימי החנוכה שהיו ימים מרוממים, בבחינת "מוסיף והולך". בסוף המסיבה אמרתי במילים קצרות שעומדת לפנינו תקופה מאוד חשובה: החורף זה הזמן היותר איכותי מבחינת היכולת ללמוד, גם יותר ארוך וגם מזג האוויר קר כך שמתרכזי ומתכנסים בבית המדרש ולא יוצאים החוצה. זאת תקופה נפלאה של התרוממות ועלייה, ואני רוצה לאחל לכולכם שהחורף הזה יהיה חורף של עלייה גדולה, בכל המובנים - עלייה בלימוד התורה, עלייה במידות טובות, עלייה בעבודת ה' ובכל התחומים ביחד.
אנחנו שואפים להיות בני תורה בכל המובנים. לא רק למדנים גדולים שזה מאוד חשוב, לא רק ידענים גדולים שגם זה מאוד חשוב - אלא גם עובדי ה', לא רק במוח אלא גם בלב וגם בהתנהגות, מתנהגים כמו בני תורה. אני מדבר הרבה פעמים עם שלומי איך לקבל את השבו"שים שבאים לפגוש את הישיבה. אני אומר לו תמיד שהמטרה שלנו היא לא לשכנע את התלמידים לבוא, אלא להיות כאלה מוצלחים שפשוט לא יהיה צריך לשכנע. אמרתי לו שהמטרה שלו היא לא לדבר עם השבו"שים אלא עם תלמידי הישיבה, שהישיבה תהיה כל כך טובה וממילא יראו ויבואו, כל אלה שיבואו לבקר יגידו שהם רוצים להיות כאן. זה בידכם, המטרה היא בעצם לחזק את הישיבה והשבו"שים זה האמצעי לחזק את הלימוד בישיבה.......
צריך להרגיש גם אחריות. יהודה זכה למלכות מפני שהוא גילה אחריות, "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ" (בראשית מג, ט), קיבל עליו אחריות, מילא את התפקיד שלו וזכה למלכות. מקודם אמרתי לתלמידים שלא להגיד ברכת האורח בברכת המזון כי זה הבית שלכם פה, כאן אתם לא אורחים. בבית של ההורים אתם יכולים להגיד אם אתם רוצים...... פה זה הבית, להרגיש בבית! ולהרגיש בבית פירושו של דבר הוא גם לקחת אחריות, לאורחים אין אחריות אבל מי שבבית אחראי, הבית שלו והוא רוצה שהבית יהיה טוב. הבית שלנו זה העולם הרוחני כאן, ומאוד חשוב שכל תלמידי הישיבה ירגישו שכאן זה הבית. עכשיו זאת תקופה שאנחנו בונים את הכוחות הרוחניים, ולפעמים זה עוזר לאדם בבניין הכוחות הרוחניים כשהוא חושב שמי שיראה אותו ירצה ללמוד ממנו. לא בשביל שאני אלמד אותו, אלא בשביל שאני אהיה שלם. "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א), לא בשביל להתפאר - אלא אם כולם מעידים על האדם שהוא טוב, סימן שהאדם הולך בדרך נכונה. אם האורחים יגידו שהם רוצים להיות כמונו איתנו, סימן שאנחנו הולכים בדרך נכונה.
אז תעשו מאמץ פנימי חזק מאוד להיות באמת לדוגמא, ש"כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיהו סא, ט), יכירו ויראו את הטהרה, הקדושה, השמחה והתחושה הטובה. כדי להגיע לשקידת התורה צריך פשוט לתרגל. אני יודע שלא לכולם קל, יש כאלה שיותר קל להם ויש כאלה שיותר קשה להם. צריך לזכור ש"לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג), למי שקשה יש יותר שכר ומי שלא קשה לו צריך להתאמץ יותר כדי שיהיה גם לו שכר. ההתרגלות משנה את האדם. צריך עוד ועוד לשקוד על התורה, עוד קצת להוסיף על הלימוד בערב - לא בצורה שתפגע ביום המחרת, אבל עוד קצת להוסיף, ואם האדם מתרגל ללמוד בשקידה הוא לא יכול אחר כך שלא לשקוד "ותרגילנו בתורתך". גם אדם שקשה לו היום, עם קצת מאמץ וקצת התרגלות הוא נכנס למסלול. לקום בבוקר זה עניין של התרגלות, בפעמים הראשונות זה קשה ואחר כך זה נהיה חלק מהסדר, לקום בזמן, לשקוד על התורה, כולכם רוצים את זה וכולכם באתם בשביל זה, אין כאן מישהו שבא לישיבה שלא למטרה הזאת. בעזרת ה', שהתקופה הזאת תהיה תקופה פורחת, ושנזכה בעזרת ה' להתקיימות חזון הנבואה של השבת, אחדות בעם ישראל מתוך קדושה ותורה, ושנזכה לגאולה שלמה.
^ 1.. שנת תשע"ד.
כשהאקדמיה תהפוך לישיבה!
הרב נתנאל יוסיפון | טבת תשפ"ב
השמחה בפגישת יעקב ויוסף
הרב דוד דב לבנון | תשנ"ג
וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם
מהלכות זהירות בדרכים
הרב שמואל אליהו | טבת תשע"ט
כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה
פרשת ויגש תשע"ו
הרב שמואל אליהו | ב' טבת תשע"ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך עושים קידוש?
השלמת התמונה
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
סוד ההתחדשות של יצחק
למה ללמוד גמרא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
שלא נהגו כבוד זה בזה - ספירת העומר
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
'וחי בהם' - שמירה על חיי אדם במצבי קיצון - התאבדות אנשי מצדה
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
מחדל העלאת הארון לירושלים - הפטרת שמיני
הרב יצחק בן יוסף | ניסן תשפ"ה
