מסע המושבות - לדורנו ? | הרב פרופ' נריה גוטל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אודליה נחמה בת מיכל

721

2 דק' קריאה

על משקל אמירתו הידועה של מרן הראי"ה זצ"ל: "לא לקנט נשוב, כי אם לים סוף, לסיני ולירושלים", אף אנו, בנדוננו, נאמר: לא לשפיה נשוב, גם לא לבת שלמה, לא לתרומיה, אף לא למלחמיה נשוב, כי אם לחזון, לשליחות ולמהות שבאו לידי ביטוי במסע הרבנים שנערך בחורף תרע"ד. אמת, מושבות אלה היו אחדות מהמחוזות אליהן יעדו הרבנים פעמיהם, ברם חיקוי פיסי של המסע והליכה בעקבותיו, מהווה לכל היותר חיבור להיסטוריה, ודאי לא להיסתוריה. בהקשר אחר לימדנו מרן הרב זצ"ל "כי כל זמן מאיר בתכונתו"; מאחר וברור שאינה דומה תכונת חלוצי העליה השניה לתכונת "צברים" דור שלישי ורביעי, כשם שגם "זמן" חורף תרע"ד אינו דומה ל"זמן" חורף תשע"ד, הרי שהכרחי להעמיד את הדברים לבחינה עכשוית.
שלא כחיקוי טכני, מהות "מסע המושבות תרע"ד" שרירה וקיימת ובהחלט עודנה זוקקת המשכיות והליכה בעקבות: מה אז אף היום נכון להעצים ולהדגיש את משקל החינוך ואת היותו לוז להשפעה אפשרית, לטב ו-חלילה- למוטב; מה אז אף היום יש צורך בביצור יהדות, ערכיה והלכותיה; ועולה על כולנה, מה אז אף היום נכון לרבנים ולאישי ציבור לקיים שיח עם כלל רבדי האוכלוסיה, על גווניה ועל שונותה, לרבות התייצבות אל מול אתגרים, קשיים ובעיות סבוכות ומורכבות.
צריך לזכור שמשתתפי המסע לא "ליקקו דבש" לכל אורכו. לא רק שהתנאים הפיסיים לא היו פשוטים – ודאי לא לרבנים לא צעירים אלה שלא הורגלו ב"מסעות" – אלא שגם ההתבטאויות שהוטחו בפניהם פומבית, לא פעם ולא פעמיים, היו לעתים בוטות ומתריסות. אחדים ממנהיגי המושבות, ובדרך כלל דווקא הדמויות היותר אינטלקטואליות, התעמתו עם הרבנים בלא כחל וסרק, בחוסר מידה מינימלית של נימוסי דרך ארץ. אף זאת צריך לזכור שהדבר לא הרתיע את חברי המשלחת מהמשך דרכם; יתרה מזאת, הם לא טמנו ידם בצלחת ובהחלט השיבו מנה אחת אפיים, דבר דבור על אופניו, גם אם "בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה". כל שאלה זכתה לתשובה, כל תובנה – גם זו היותר ביקורתית – זכתה להתייחסות ולמענה.
יתכן שקל יותר וגם נוח יותר היה להפטיר ולומר על אוכלוסיית המושבות שאין לה תוחלת ואין ממנה תקוה, שהיא - במקרה הטוב - בחינת תינוק שנישבה או - במקרה הרע - מומר לתיאבון ולהכעיס, וככאלה יש להתייחס אליהם. לא כך גרסו חברי המשלחת, שראו באוכלוסיה זו אחים. אחים טועים, לא פעם אחים חוטאים, ואולם אחר הכל: אחים. כלשון הרב: "אחים חביבים שנואים, נשמות קדושות משוקצות כטומאת הנידה". מורכבות זו שהייתה בימיהם, עודה שרירה וקיימת בימינו. אם לאתגר זה של שיחזור מסע המושבות עינינו, הרי שוודאי ציביון זה לא נס ליחו.