מנשה בכור או לא? | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

מדורים
פרשת שבוע

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

איטה בת חנה ארנרייך אליהו בן שרה זלדה כרמל רחלי בת רוזי בוסקילה

288

2 דק' קריאה

בתחילת פרשת ויחי אנו נפגשים שוב עם המאורע בו יעקב האב שעיניו "כָּבְדוּ מִזֹּקֶן" מברך שני בנים. ההשוואה לברכות שיצחק הזקן שעליו נאמר "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת", ברך את בניו, מתבקשת מאליה. בשני המקרים מתעוררת השאלה מי יקבל את הברכה העיקרית ומי ידחה. ההבדל העקרוני הוא שעשיו נדחה לגמרי (כמו שהסברנו בדברינו לפרשת תולדות) ואילו מנשה, שבמידה רבה איבד את מקומו, כלול גם הוא בברכה:
"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: ... וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (בראשית מ"ח טז, כ).
ננסה להסביר בדברינו השבוע מה פשר דחייתו החלקית של מנשה שבאה לידי ביטוי בפסוק:
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר"? (שם, שם יד)
ואיך מתקשרת לעניין זה הכרזתו של יעקב "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי"? (שם, שם ה).
נשתדל לצעוד בעקבותיו של הרב מרדכי ברויאר, שסלל עבור דורנו והדורות הבאים דרך חדשה- ישנה בלימוד התנ"ך.

רצף הבכורות הנדחים בספר בראשית נקטע, כאשר מתברר כי ראובן, למרות איבוד בכורתו, איננו נדחה מן המשפחה ויוסף, למרות היותו בכור, זוכה להיות "נְזִיר אֶחָיו" (שם, מ"ט כו). מנשה מצטרף אל רשימת הבכורות הנדחים אבל הוא כאמור, נשאר בתוך המשפחה כראובן דודו. ראובן שנדחה מבכורתו, יקבל נחלה ממזרח לירדן בחלק הפחות מובחר של ארץ ישראל. הוא יגרור עמו לשם את גד בכור בניה של זלפה, שפחת לאה אמו. מנשה מאבד את הזכות להיות תחת ידו הימנית של יעקב, שהרי יעקב שכל את ידיו. מאידך גיסא, מנשה לא איבד את הזכות לעמוד ליד רגלו הימנית של סבו. אם כך הוא נדחה וגם לא נדחה. הא כיצד ? ומדוע?
הסיבה לכך היא שלמנשה שתי נשים: אחת ישראלית והשניה ארמית, כמבואר בדברי הימים:
"בְּנֵי מְנַשֶּׁה אַשְׂרִיאֵל אֲשֶׁר יָלָדָה [אשתו הישראלית] פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (א' ז' יד).
החתונה עם הנסיכה הארמית באה לחזק את מעמדו בבחינת "כדי להתעטר בה" (עיינו ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ג). מעשה מסוג זה גורר עונש של מידה כנגד מידה - של פגיעה במעמדו. צאצאיו של מנשה מאשתו הישראלית, יקבלו נחלה בארץ ישראל המערבית כיאה וכראוי. צאצאיו מן הפילגש-הנסיכה הארמית, ידחו לעבר הירדן המזרחי ויצטרפו אל ראובן וגד. הדרך למנוע את דחייתו של כל השבט היא באמצעות ההכרזה "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" אם אפרים ומנשה הם בניו של יעקב, מנשה איננו בכור וממילא איננו נדחה.
לכן, יוסף - הבכור שלא נדחה, מקבל נחלה כפולה. אפרים - שאיננו בכור, מקבל נחלה (גדולה מאוד) בעבר הירדן המערבי. מנשה מצד זה שהוא בכור, מקבל נחלה כפולה, עם זאת בכורתו נדחית. ומי שידחו הם בניו מאשתו הלא ישראלית, בניו מאשתו הישראלית יקבלו נחלה מצפון לבני דודיהם, בני אפרים.

על פי הסבר זה, הרווחנו גם תשובה לשאלות מדוע פוצלה נחלת מנשה לשני חלקים? ומדוע חלק מצאצאיו קיבלו נחלה בעבר הירדן מזרחה למרות שלא היו שותפים לבקשה של בני גד ובני ראובן?
המאבק בנישואי התערובת חייב גם בימינו אלה, לתפוס מקום חשוב בסדר היום של עם ישראל גם בארצו וגם בתפוצות.