פרק ב' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפארת ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

1262

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

המצוות משלימות את האדם מפני שהן מצרפות את האדם
וְעוֹד הֵשִׁיב לוֹ, אַף כִּי בְּוַדַּאי אֵין זֶה קַשְׁיָא מַה שֶּׁאֵין יוֹצֵא הַתִּינוֹק מָהוּל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. מִכָּל מָקוֹם בְּזוּלַת זֶה אֵין דָּבָר זֶה רָאוּי לִשְׁאֵלָה. כִּי הַמִּצְוָה שֶׁצִּוָּה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לִבְנֵי אָדָם, רוֹצֶה הוּא יִתְבָּרַךְ לְצָרֵף אֶת הָאָדָם. כִּי מִצַּד פֹּעַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִילָה•. וְזֶהוּ מִצַּד הַבְּרִיאָה, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל עַל יְדֵי הַטֶּבַע, וּלְפִי הַטֶּבַע רָאוּי הָעָרְלָה. רַק שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַמִּילָה לָאָדָם, שֶׁיִּהְיֶה צֵרוּף לָאָדָם עַד שֶׁיִּהְיֶה בִּלְתִּי טִבְעִי. שֶׁכַּאֲשֶׁר עוֹשֶׂה הַמִּצְוָה הוּא צֵרוּף אֶל הָאָדָם מִן הַטֶּבַע. וְזֶה אֲשֶׁר חָפֵץ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בַּמִּילָה. וְאִם הָיָה נִבְרָא מָהוּל, לֹא הָיָה צֵרוּף אֶל הָאָדָם, כִּי הָיוּ כָּל בְּנֵי אָדָם כָּךְ, שֶׁהַטֶּבַע הִיא אַחַת לְכָל בְּנֵי אָדָם וְלֹא הָיָה זֶה צֵרוּף. שֶׁאֵין הַצֵּרוּף רַק בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ טִבְעִי. שֶׁהַצֵּרוּף הוּא הוֹצָאָה מִן הַטֶּבַע. וְזֶהוּ הַצֵּרוּף כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁנָּתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הֵם צֵרוּף לָאָדָם, שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם פְּעֻלּוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו הוֹצָאָה מִן הַטִּבְעִי, וְלֹא יִהְיוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם שָׁוִים עִם הַבַּעֲלֵי חַיִּים הַטִּבְעִיִּים. כִּי מִצַּד הַטֶּבַע נֶחְשָׁב וְנִרְאֶה הָאָדָם כִּבְהֵמָה שֶׁהִיא טִבְעִית*. וְאֵין כָּל אָדָם רָאוּי לְמַעְלָה זֹאת, כִּי אִם הָעָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְדָבָר זֶה עוֹד יִתְבָּאֵר.

___________________________________
עוד השיב רבי עקיבא לשאלתו - אף שהשאלה למה אין התינוק יוצא מהול אינה קשה, כמו שכבר התבאר למעלה, מכל מקום גם מצד אחר אין מקום כלל לשאלה זו. למצוות, שציוה הקב"ה את בני האדם, מטרה כללית, לצרף את הבריות. מעשה הבריאה שהוא פועל ה' יתברך, מצד המעשה הטבעי הוא מעשה שלם, ולפי הטבע החומרי ראויה הערלה להיות. הקב"ה ציוה את האדם על מצות המילה כי על ידי כך יהיה לאדם צרוף ויהיה מזוכך מהחומרי. על ידי קיום המצוה מזדכך האדם מהחומר, ולכן חפץ ה' במילה. אם היה האדם נוצר מהול לא היה צרוף האדם, כי כל בני האדם היו נבראים באופן זה, שהרי זו היתה יצירת טבע משותפת לכל בני האדם, ולא היה כאן צרוף, לפי שאין צירוף רק כאשר יוצא מהחומרי. ענין זה של הצירוף עוד יתבאר. וכך הן כל המצוות שנתן הקב"ה, שהן מצרפות את האדם, כדי שיהיו מעשיו ופעולתיו יציאה מהעולם החומרי, וכדי שלא יהיו מעשי האדם שווים למעשה בעלי החיים החומריים, שהרי במבט מהפן החומרי נחשב ונראה שהאדם חומרי כמו הבהמה. אולם למעלה זו לא ראויים כל בני האדם, אלא רק העם שבחר בהם הקב"ה, ודבר זה עוד יתבאר.

ביאורים
רבי עקיבא נותן תשובה נוספת לשאלתו של טורנוסרופוס. גם אם נאמר כדבריך, טורנוסרופוס, שאין שום חיסרון במעשה ה' בבריאת האדם אנו יכולים להבין את מצוות המילה. האדם נברא בטבעו מושלם ללא כל צורך בתיקון, ולכן הסרת העורלה היא מעשה לא טבעי. באופן טבעי האדם היה צריך לחיות עם הערלה שקיימת בו מטבע בריאתו. הסרתה היא מעשה שמנוגד לטבע. פעולה זו גורמת לאדם להתנתק מהחומר ולהפוך לרוחני יותר.
זוהי משמעות המילה 'צרוף'. כשאדם מצרף זהב או כסף הוא לוקח גוש כסף טבעי המעורבב מעפר מתכות שונות ומזקק אותו מהסיגים. לאחר הזיקוק בדיל הכסף כבר אינו כמו שנברא, אלא נקי ובעל ערך רב יותר. במצב זה הוא יכול לבטא את ייעודו ולהפוך לתכשיט יקר ערך. הצירוף הוא גילוי הנקודה הפנימית שחבויה מעבר לחומרים הנוספים הדבוקים בגוש הכסף שלנגד עינינו.
גם האדם דומה לאותו גוש כסף מעורבב. יש באדם צדדים חומריים ורוחניים המשמשים בערבוביה. קיום המצוות מסיט את השאיפות החומריות והתאוות השפלות, והופך את מעשיו החומריים של האדם לכאלו אשר מגלים את הנקודה הפנימית, הנשמה.
לכן ברית המילה היא מצווה שניטש עליה מאבק בין ישראל לגויים. הגויים טוענים שכך בראם הבורא, ולכן אין סיבה להסיר את העורלה. עם ישראל טוען בגאון שהאדם הוא גוש כסף גולמי, מעורבב ובלתי נקי. המצוות באות להסיר את המשיכות החומריות ואת התאוות, ולגלות את הנשמה הפנימית הטהורה. המצווה שמבטאת יותר מכל את הסרת החומר על מנת לגלות את הנשמה היא המילה.

הרחבות
*מותר האדם מן הבהמה
כִּי מִצַּד הַטֶּבַע נֶחְשָׁב וְנִרְאֶה הָאָדָם כִּבְהֵמָה שֶׁהִיא טִבְעִית. מצד העולם הטבעי אין הבדל אמיתי בין האדם לבהמה. שניהם עשויים מבשר ודם, לשניהם מערכות עיכול, הפרשה ורבייה. דמיון זה, בין האדם לבהמה, כבר מוזכר בספר קהלת : "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל" [קהלת ג, יט].
בהמשך הפסוקים מופיעה תשובה לשאלה זו: "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" [ג, כא]. האבן עזרא מסביר שלאדם יש נשמה, ולבהמה לעומת זאת, יש נפש. נשמת האדם תחזור למעלה אל האלוהים, למקום ממנו נחצבה, אולם נפש הבהמה תחזור אל הארץ, למקום ממנו נוצרה: "ואחר כך ויפח באפיו נשמת חיים ורמז חיים בעבור שהיא עומדת ולא תאבד כנפש הבהמה. והפרש יש בין נשמה ונפש כי לא מצאנו בכל המקרא נשמה כי אם על בני אדם... ואמר שלמה בסוף הספר שרוח בני האדם תשוב אל האלוהים ולא אל העפר" [שם]. חובת קיום המצוות עליה מדבר המהר"ל, נגזרת מהבדל זה. כיוון שלאדם יש נשמה, מוכרחים גם מעשיו להיות שונים.
הבדל נוסף שנוצר כתוצאה מהימצאות הנשמה בגוף, הוא השכל הנמצא באדם אך לא בבעלי החיים. כך כותב השולחן ערוך בבואו להסביר מדוע ברכת 'אתה חונן' נתקנה ראשונה לברכות האמצעיות: "מפני שמותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל, קבעו ברכת אתה חונן ראש לאמצעיות, שאם אין בינה אין תפלה" [או"ח, קטו, א].

שאלות לדיון
איך המצוות אמורות להשפיע עלינו? האם אנו רואים הבדל בין אנשים שמקיימים תורה ומצוות לאנשים שאינם עושים זאת?
מה הכוונה שהמצוות 'מצרפות' אותנו ומוציאות אותנו מן הטבע?
הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות