פרק ח' חלק ג | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מורי שלום בן חיים ע"ה וסעידה בת יפת ע"ה

1548

4 דק' קריאה

צירוף האדם כשמקיים את גזירת השכל האלוקי
וְאִם כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מֵבִין עִנְיַן הַחֹק הַזֶּה. הֲלֹא הַתּוֹרָה לֹא נִתְּנָה רַק לְצָרֵף הַבְּרִיּוֹת, וְהַצֵּרוּף הַזֶּה הוּא לָאָדָם, בֵּין יוֹדֵעַ טַעַם שֶׁל מִצְוָה, אוֹ לֹא יֹדֵעַ. רַק כַּאֲשֶׁר מַעֲשָׂיו הֵם נִמְשָׁכִים אַחַר הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ, וּבָזֶה מַעֲשָׂיו כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לְפִי הַשִּׂכְלִי. וְהוּא צֵרוּף וְזִכּוּךְ נַפְשׁוֹ מִן הַטִּבְעִי, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר, כִּי הַתּוֹרָה הִיא סֵדֶר הַשִּׂכְלִי אֲשֶׁר רָאוּי לָאָדָם, בְּמַה שֶּׁהוּא אָדָם.

מצוות התורה הן גזירות ה'
וְעַל יְדֵי הַמִּצְווֹת דָּבֵק בַּשִּׂכְלִי, וְעַל יְדֵי זֶה דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ דִּכְתִיב(במדבר יט, ב) : זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו'. וּכְבָר אָמַרְנוּ, שֶׁאַף אִם אֵין יָדוּעַ לָנוּ טַעַם וְסִבָּה שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁנִּמְצָא בָּאָדָם לָמָּה הוּא כָּךְ, מִכָּל מָקוֹם יָדוּעַ לָנוּ שֶׁאֵין דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. וְכָךְ סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּחָכְמָתוֹ כָּל הַנִּבְרָאִים, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְכֵן עִנְיַן הַמִּצְווֹת לָמָּה הֵם כָּךְ. בְּוַדַּאי יָדַעְנוּ, שֶׁכָּךְ נוֹתֵן הַסֵּדֶר שֶׁסִּדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַתּוֹרָה, וְכָךְ מִתְחַיֵּב מִמֶּנּוּ. וּלְכָךְ אֵין לִשְׁאֹל עַל טַעַם הַמִּצְווֹת לָמָּה הֵם כָּךְ, כִּי כָּךְ גָּזַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַסֵּדֶר לְפִי חָכְמָתוֹ*, וְאֵין דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה, וְכָךְ חָקַק הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.

מצד ג' הבחינות: האדם, המצוות והקב"ה, נמצא האדם מצורף
וְהָאָדָם הָעוֹשֶׂה וְהַשּׁוֹמֵר הַסֵּדֶר הַזֶּה אֲשֶׁר סִדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דָּבָר זֶה צֵרוּף וְזִכּוּךְ נֶפֶשׁ הָאָדָם, כִּי עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת שֶׁהֵם הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי הוּא דָּבֵק בַּשִּׂכְלִי, וְעַל יְדֵי זֶה דָּבֵק בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהָעוֹבֵר עַל הַמִּצְווֹת הוּא יוֹצֵא מִן הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי שֶׁסִּדֵּר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְכָל אֲשֶׁר יוֹצֵא מִן הַסֵּדֶר מֵבִיא לוֹ זֶה אִבּוּד הַנֶּפֶשׁ לְגַמְרֵי.

___________________________________

אף על פי שאין האדם מבין את ההיגיון העומד מאחורי מצווה זו, הרי התורה ניתנה כדי לצרף את האדם, היינו להביא לדבקות האדם בבוראו. כאמור כאשר מעשי האדם הם לפי מה שציווהו הקב"ה, הוא מתרחק מהגשמי, ודבק בה' יתברך, בין שידע טעם המצווה או לא ידע טעמה, כי התורה מתאימה לו באשר הוא אדם.
המצוות הן האמצעי המביא לדבקות האדם בבוראו. ועל זה אמרה תורה: זאת חקת התורה וגו'. וכבר בארנו שגם במבנה גופו של האדם אין אנו יודעים ענינו של כל דבר ודבר, רק זאת יודעים אנו שאין דבר אחד שנמצא בו ללא צורך. וכך סידר הקב"ה את כל הנבראים, עליונים ותחתונים. וכך הוא גם הסדר שסידר הקב"ה את המצוות, ואין לשאול על טעמי המצוות ועל אופן חיובינו בהן. אלא צריכים אנו לקבל הדברים כמות שהם, מפני שכך גזרה החכמה האלוקית ואין דבר אחד שהוא ללא צורך.
כללו של דבר: האדם, המקיים את הרצון האלוקי בקיימו את מצוותיו, דבק בעולם הרוחני ועל ידי זה הוא דבק בקב"ה. והעובר על המצוות אינו דבק בעולם הרוחני הראוי לאדם, ולכן התוצאה היא איבוד נפשו מהעולם הרוחני.

ביאורים
כפי שכבר ראינו אתמול, לא ניתן להסביר שמטרת המצוות היא להביא תועלת גופנית לאדם. אם כן, מהו ההיגיון שעומד מאחורי המצוות ומדוע צריך האדם לקיימן?
באמת, עיקר היחס אל המצוות צריך להיות שונה. הבנת ההיגיון של המצוות אינה משמעותית, שהרי גם אם האדם אינו מבין את ההיגיון שעומד מאחורי המצווה, ממשיכה המצווה להשפיע עליו. תפקידן של המצוות הוא לזכך את האדם ולסייע בידו להידבק בה', ותפקיד זה לא חסר במאומה גם כאשר האדם אינו מבין את ההיגיון שעומד מאחורי המצווה.
התורה והמצוות שניתנו לנו מבורא העולם הן הדרך השלמה והיחידה להוציא מה'כוח' אל ה'פועל' את הנשמה האלוהית שלנו. שהרי כך סידר לנו בורא העולם בחכמתו. לכן, ככל שהאדם מתאמץ לדייק במצוות ולקיימן כראוי, כך הוא נהיה אדם רוחני יותר והוא דבק יותר בה'. חייו מתמלאים באורה האלוהי של נשמתו, במשמעות ותוכן. אבל אם, חלילה, 'מפקיר' האדם חלק מסוים מהמצוות, או אפילו פרטים מסוימים מהן, אז הוא חסר מהדרך השלמה. נפשו האלוהית אינה יוצאת אל הפועל, הוא מתרחק מהבורא, ואין הוא זוכה שתשרה בו קדושתה של הנשמה.
הרחבות
* גזירת מלך
אֵין לִשְׁאֹל עַל טַעַם הַמִּצְווֹת לָמָּה הֵם כָּךְ, כִּי כָּךְ גָּזַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַסֵּדֶר לְפִי חָכְמָתוֹ . בהרבה מקומות בספרי החסידות [למשל אור המאיר פרשת ראה] מובא שמצווה היא "לשון צוותא וחיבור", כלומר היא הדרך שלנו להתחבר אל הבורא. האדם מטבעו גשמי ומוגבל, ולכן אין לו יכולת להתחבר אל הבורא האין-סופי. חסד עשה איתנו הקב"ה וגילה לנו את רצונו: "אנכ"י - אנא נפשי כתבית יהבית (אני רצוני כתבתי ונתתי)" [שבת קה., ועיין קדושת לוי יתרו]. החיבור אל הקב"ה יכול להתבצע רק על ידי קיום רצונו בדרך בה הוא מורה אותנו בתרי"ג מצוות. הסבר זה חופף לדברי המהר"ל שטעמן של המצוות אינו משנה והעיקר הוא שהם ציוויו של הקב"ה. הצירוף הוא החיבור שלנו לקב"ה שנוצר על ידי עשיית המצווה, כשעשינו את רצונו הצטרפנו ל'צוות' שלו.
רמז לכך מובא בשם האר"י לגבי המילה "מצווה": בא"ת ב"ש, האותיות מ' וצ' מתחלפות עם י' וה', וביחד עם האותיות האחרונות (ו"ה) נוצר שם הוי"ה. בעת עשיית המצווה אנו ממש עוסקים בשם ה' וביכולת שלנו לפגוש את ה'. מפגש זה מתרחש דרך הסתר מסוים, שהרי אנו מקיימים מצוות בחפצים השייכים לעולם הזה (כגון חוטי צמר במצוות ציצית). לכן שתי האותיות הראשונות של שם הוי"ה 'מסתתרות' בא"ת ב"ש.
שאלות לדיון
לפי המהר"ל האם יש עניין ללמוד את שורשי המצוות שבספר החינוך?
מדוע דווקא בדורות שלנו, בדורות הגאולה, הרצון להבין את טעמי המצוות גובר?