אשו משום חיציו או משום ממונו | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

16374

8 דק' קריאה

נחלקו האמוראים בסוגייתנו מהו יסוד החיוב באש, לדעת ר' יוחנן חייב מטעם חיציו ולדעת ריש לקיש משום ממונו. ומבואר בגמרא שר' יוחנן לא רצה לומר כריש לקיש משום שאין באש ממש בשונה מממון, וריש לקיש לא אמר כר' יוחנן משום שהאש אינה הולכת מכוחו אלא מכח עצמה בשונה מחיציו. נמצא שנחלקו כאן בשני דברים ויש לברר מהו שורש כל אחת מהמחלוקות וכן מהי ההגדרה של אש משום ממונו, עד כמה נחשב ממונו ומהו בדיוק הגורם המחייב, וכן מהי ההגדרה של אש משום חיציו, עד כמה נחשב כאדם המזיק וכנזק המגיע ישירות ממנו. נדון תחילה בשורש המחלוקת לגבי אשו משום ממונו ולאחר מכן לגבי אשו משום חיציו.

אשו משום ממונו
רש"י (ד"ה משום ממונו, ועוד) כותב שלדעת ריש לקיש המחייב משום ממונו החיוב הוא רק במקרה שאכן הגחלת שייכת לו, ואילו התוס' (ד"ה אשו משום ממונו) חולקים וכותבים שחייב אף כשהדליק באש של אחר.
נראה מכך שלדעת רש"י יסוד מחלוקת האמוראים הוא בשאלה ממונית האם יש בעלות על אש, כלומר, האם אש נחשבת לדבר שיש בו ממש, או אולי מחלוקת כוללת יותר, אם יש בעלות על דברים שאין בהם ממש, שלדעת ריש לקיש יש בעלות על אש ולכן חייב משום ממונו ולדעת ר' יוחנן אין. ולכאורה תהיה נפקא מינה ממחלוקתם אם אפשר לקדש אישה באש וכן אם מותר לגנוב אש.
לעומת זאת, לדעת התוס' שגם לריש לקיש לא צריך בעלות ממונית ממש, נראה שכוונת ריש לקיש לחייב על אש גם אם לא נחשב ממונו ממש, אך חייב משום שזוהי תקלתו שנוצרה על ידו, ואותו הגורם המחייב על ממונו מחייב גם על תקלתו. וכן כותב בפירוש תוס' רבנו פרץ (ד"ה ורשב"ל): "והא דאמר משום ממונו לאו דוקא, אלא ר"ל תקלתו", וכן מדוייק מדברי הרא"ש (סי' ח) הכותב שהתורה חייבתו "כאילו ממונו מזיק". המנחת שלמה (כב ע"א ד"ה לית ביה מששא) תלה מחלוקתם בחקירת האחרונים ביסוד החיוב בנזקי ממונו, אם יסוד החיוב הוא חובת השמירה על ממונו או אחריות על נזקים שנעשו כתוצאה מממונו, שריש לקיש סבר שהחיוב הוא חובת השמירה, ואם כן ניתן לומר שחייב לשמור גם על תקלתו כשם שחייב לשמור על ממונו, אולם לר' יוחנן שיש לאדם אחריות על נזקים הנעשים מחפציו, כיוון שאין בעלות על אש ממילא אין לו אחריות על תוצאות הנזקים של האש.
אולם ההסבר שהצענו בדעת רש"י נסתר מתוספתא המובאת בביצה ל ע"א, בה נאמר שאין מעילה בשלהבת אלא רק בגחלת וכן המודר הנאה מחברו רשאי להנות משלהבתו, ומשמע מכך שאין כלל בעלות ממונית על אש, וכמו שאין באש מעילה כך מסתבר שאי אפשר לקדש אישה באש וכן שאין איסור גניבה באש, ודחוק לחלק ביניהם.
לכן נראה לבאר בדעת רש"י באופן שלישי, ואכן אם נדייק בדברי רש"י, הוא לא כתב בשום מקום שצריך לפי ריש לקיש בעלות על האש, שזה דבר שאינו אפשרי לפי המבואר בביצה, אלא כתב שצריך בעלות על הגחלת, ולפי זה נראה שנחלקו האמוראים אם הולכים לפי הגחלת או לפי השלהבת, כלומר, לדעת ריש לקיש הואיל ומקור האש מהגחלת ועל הגחלת יש בעלות ניתן לחייב משום ממונו, כשם שמחייבים על תרנגול שהזיק על ידי רוח שבכנפיו הואיל והתרנגול גופו ממון, ואילו ר' יוחנן סובר שבגלל שלגחלת עצמה אין שם מזיק כלל וכל הנזק נגרם רק מהשלהבת אין ללכת לפי הגחלת אלא לפי השלהבת, והשלהבת אין בה ממשות ואין על כך בעלות לכן לא ניתן לחייב משום ממונו. הסבר זה מדוייק בדברי רש"י (ד"ה הא לית) המפרש את דברי ר' יוחנן שאין באש ממש "דשלהבת היא המזקת", כלומר הדגש בדברי ר' יוחנן הוא שהשלהבת היא המזקת ולא הגחלת.

למסקנת הסוגיא
עד כה עסקנו במחלוקתם כפי שהציגה אותה הגמרא בתחילת הסוגיא, אולם למסקנה הסיקה שמודה ר' יוחנן שניתן לחייב משום ממונו. לפי פשט הסוגיא ורוב הראשונים , ר' יוחנן סובר שניתן לחייב גם משום ממונו וגם משום חיציו, ולפי הסבר המהרש"ל ברש"י ועוד, כפי שיובא בהמשך (ביחס לביאור המחלוקת באשו משום חיציו), סובר שהחיוב הוא משום ממונו אלא שסובר שבשונה משאר נזקי ממון יש באש ישירות יותר גדולה לאדם עצמו ולכן לעניינים מסויימים נידון כאדם המזיק. מכל מקום, לכל הפירושים למסקנה מודה ר' יוחנן שניתן לחייב משום ממונו, ואם כן לפי הסבר מחלוקתם לפי שיטת התוס' צריך לומר שר' יוחנן מודה שגם על תקלה ניתן לחייב כאילו ממונו הזיק, ולפי הסבר מחלוקתם לפי שיטת רש"י צריך לומר שמודה שניתן לחייב משום ממונו מכח בעלותו על הגחלת.

אשו משום חיציו
המחלוקת השנייה בין האמוראים היא אם ניתן לחייב באש משום חיציו, ומקושיות הגמרא עולה שאם נחשב כחיציו יש לדונו כאדם המזיק ולכן יש לחייבו אף על טמון וכן אם שרף שדה ועבד אומרים קים ליה בדרבה מיניה, ובפשטות משמע מהגמרא שניתן לחייבו מיתה מדין רוצח, ובמסקנה מוסיפה שכשחובל באדם יש לחייבו גם בד' דברים (צער, ריפוי, שבת ובושת). יש לברר עד כמה נחשב ככוחו לגמרי והאם זהו דין מסויים בדיני נזיקין או התייחסות כללית יותר.
התוס' בסנהדרין (עז ע"א ד"ה סוף חמה) כותבים שלדעת ר' יוחנן שאשו משום חיציו, אין זה רק דין בנזיקין אלא גם יש לחייב רוצח במיתה, כמוכח מסוגייתנו שאמרה הגמרא שלדעת ר' יוחנן השורף גדיש ובו עבד פטור על הממון משום קים לי בדרבה מיניה. ומוסיפים וכותבים שלדעתו גם לעניין שחיטה אם נופלת מידיו סכין ושוחטת כשר הואיל ונחשב כנשחט מכח גברא, ולא מסתבר לחלק בין שחיטה לנזיקין.
לגבי דין רוצח, מבואר כך גם בדברי הרשב"א והרא"ש בסוגייתנו, שלר' יוחנן חייב מיתה, ולעומתם, הר"ן בסנהדרין (עז ע"ב ד"ה זרק וד"ה לפיכך) כותב שאין לדמות נזקי ממון לרוצח כשם שמצאנו שלעניין חיובי ממון חייבה התורה על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון ואילו לעניין חיוב מיתה ברוצח הקילה התורה ולא חייבה אלא במזיד וברצון. ההסבר בכך הוא שיותר קל לחייב ממון מאשר מיתה ולכן בחיובי ממון אנו מרחיבים יותר את אחריותו של האדם, ולכן באשו שנחשב כ"חצי גרמא" נחייבו בממון אך לא במיתה.
ולגבי שחיטה, הרשב"א בתורת הבית (בית א סוף שער א דף יא) הלך לשיטתו והכשיר מטעם שאשו משום חיציו והוא הדין לאבנו וסכינו שנפלו מראש הגג שהינן תולדות אש, ואילו הרא"ה בבדק הבית (שם) חלק וכתב שלא ניתן ללמוד מממון ששם אדם מועד לעולם. מסתבר שגם לעניין רוצח לא ידמה אלא יסבור כשיטת הר"ן.
השיטות שדימו שחיטה ורוצח לדיני ממונות מבינות שאשו משום חיציו זו הגדרת מציאות מבחינה הלכתית, כלומר, שהיחס לאש הוא ממש ככוחו וכך יש להסתכל עליה לכל העניינים, ואילו לחולקים זו הנחה הלכתית בתוך דיני ממונות.
ב שיטה מקובצת (נו ע"א ד"ה אילימא) מובאת דעתו של הרא"ה , אך שם רואים שאינו סבור לגמרי כר"ן אלא זו שיטה אמצעית, ולדעתו אש עצמה אכן נחשבת ככוחו אך אבנו וסכינו שהן תולדות של אש לא.
נותר ליישב את שיטת הר"ן מסוגייתנו שבה לכאורה מפורש שגם לעניין רוצח נחשב ככוחו ממש וחייב מיתה, שהרי הגמרא אומרת שהשורף גדיש ובו עבד כפות פטור מהנזק הממוני משום קים ליה בדרבה מיניה.
הגרי"ז סולוביצ'יק (הל' רוצח ע ע"ב ד"ה ולפמש"נ) עוסק בשיטת הרמב"ם ומתרץ שהפטור הממוני בסוגיא אינו נובע מדין קים ליה בדרבה מיניה אלא מדין נוסף שמכה אדם לעולם פטור מהחיובים הממוניים, ובדין זה הפטור הוא אף במקרה שההכאה הייתה בגרמא ואין חיוב מיתה על ההכאה (ובדעת ריש לקיש שהחיוב הוא משום ממונו אכן לא נחשב מכה אדם ולא שייך לפטור מצד דין זה, ובדעתו העמידה הגמרא במצית גופו של עבד ובכך קיים גם הפטור מצד קים ליה בדרבה מיניה).
המנחת שלמה (סי' יד ס"ק ח) מתרץ בדעת הרמב"ם שהפטור מצד קים ליה בדרבה מיניה אינו משום שחייב עונש מיתה מדין רוצח אלא משום שיש לו דין רודף, ודין רודף קיים גם כשרודף בגרמא. היסוד לדבריו הינו מדברי הרשב"א שהקשה מדוע פטור מהממון בקים ליה בדרבה מיניה מכח עונש המיתה הרי בעונש מתחייב רק בשעה שנשרף העבד ואילו בממון התחייב כבר קודם לכן, ולכן מתרץ שחיוב המיתה הפוטרו מממון כאן אינו מצד עונש על הרצח אלא מצד דין רודף, ואמנם מדברי הרשב"א הללו מוכח שהוא עצמו מחייב גם עונש מיתה ברוצח על ידי אש, אך בדעת הר"ן והרמב"ם ניתן לומר שפוטרים מעונש מיתה והדין בסוגייתנו הוא מצד דין רודף.
יש לשאול, אם יש דין רודף אפילו בגרמא ומכח כך נפטר מהממון, מדוע לריש לקיש אין דין רודף ואינו נפטר מהממון. ניתן לומר שאף אם דין רודף קיים גם בגרמא מכל מקום אם אשו משום ממונו גרע מגרמא ובכך אין דין רודף, אך המנחת שלמה לא קיבל זאת ותירץ באופן אחר, שלדעת ריש לקיש שאשו משום ממונו החיוב אינו בזמן ההבערה אלא רק בזמן שנשרף העבד, ואם כן אינו נפטר מחיוב הממון של כל התבואה שנשרפה קודם לכן, בשונה מדעת ר' יוחנן שאשו משום חיציו ולכן גם כל החיוב הממוני וגם חיוב המיתה מדין רודף חלים בשעת ההבערה ולכן אומרים קים ליה בדרבה מיניה.

למסקנת הסוגיא
למסקנת הסוגיא, לפי הפשט, ר' יוחנן מודה שניתן לחייב גם משום ממונו אלא שמחייב גם משום חיציו, וכן הבינו רש"י בפירושו הראשון, והתוס' והרשב"א , שכתבו שגם למסקנה קיימות הנפקותות שהובאו לעיל. אולם יש מבארים את מסקנת הסוגיא באופן שונה. הים של שלמה (פ"ב סי' כב) מביא גירסת ספרים אחרים בדברי רש"י ד"ה לחייבו (כג ע"א), לפיה רש"י מביא פירוש נוסף הסובר שלמסקנה ר' יוחנן מודה שאשו משום ממונו ולפיכך כל הנפקותות שהעלתה הגמרא בין ר' יוחנן לריש לקיש כבר אינן קיימות אלא שסובר שלעניין מסויים נחשב כחיציו, ועל כך שואלת הגמרא מהו אותו עניין ועונה שנפקא מינה לחייב בד' דברים. כעת הגמרא בהירה יותר, משום שבתחילה העלתה נפקותות רבות כגון טמון וקים ליה בדרבה מיניה, ובכל זאת שבה ושואלת מה הנפקא מינה ביניהם ומביאה נפקא מינה חדשה, ולכאורה הדבר תמוה, אלא שאכן הגמרא חזרה בה מהנפקותות וכעת רק זו הנפקא מינה ביניהם. המהרש"א מעיר שלפי זה יובן מדוע רש"י בתחילת הסוגיא (ד"ה משום ממונו) כתב "וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו", ולכאורה קשה הרי נפקא מינה זו נשארת גם למסקנה ומדוע כתב רש"י שזו רק "סלקא דעתא", אך לדברי המהרש"ל מיושב.
לדרכו של המהרש"ל נמצא שלמסקנה לפי ר' יוחנן אש אינה מוגדרת ממש כחיציו אפילו לעניין חיובי ממון, אלא החיוב הוא מטעם ממונו אלא שיש בנזק זה ישירות יותר גדולה לאדם עצמו ולכן אף שאין זה מוגדר ככוחו ממש מכל מקום לעניין חיוב חובל בד' דברים יש להסתכל על כך ככוחו. נראה שלדרך זו ודאי רוצח פטור ממיתה למסקנת הסוגיא, שהרי אפילו בטמון כותב המהרש"ל שפטור משום שלא נחשב כאדם המזיק, ואם כן כל שכן לעניין רוצח.
המהרש"ל עצמו סובר כעין פירושו ברש"י אלא שלדעתו במקום שלא ניתן לחייב מטעם ממונו, כמו באש של כלבו, אכן חייב משום חיציו, אלא שבמקום שחייב משום ממונו לא ניתן לחייבו משום חיציו, ומכל מקום כדברי רש"י חייב בד' דברים.
הרמב"ם (נזקי ממון פי"ד הל' טו) כותב שהמזיק על ידי אש חייב בד' דברים משום ש"אף על פי שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהזיק בחציו", ומשמע שפסק כר' יוחנן, אך אם כן קשה מדוע בהלכה ט הביא את דין טמון וכתב שפטור ולא חילק כאוקימתת הגמרא בדעת ר' יוחנן שפטור רק במקרה שהייתה גדר שנפלה לאחר שהבעיר האש, שאז כלו חיציו, ומשמע שהבין כדברי המהרש"ל שהגמרא למסקנה חזרה בה וגם ר' יוחנן מחייב משום ממונו ולא משום חיציו, וכן ביאר המהרש"ל בדעתו, ובדרך דומה כתב גם הגר"א שם.

פשע באש שלא הדליקה
התוס' (ד"ה אשו משום חציו) ו הרשב"א כותבים שגם לדעת ר' יוחנן שאשו משום חיציו, אין צורך שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו הרי אלו חיציו. הרשב"א כותב שכן מוכח לקמן, וכוונתו בפשטות לדברי הגמרא בדף כג ע"א לגבי כלב שנטל חררה והדליק הגדיש, ששואלת הגמרא "וליחייב נמי בעל גחלת?!", משמע שאף שלא הוא הדליק את השדה חייב הואיל ולא שמר על גחלתו.
דברי התוס' והרשב"א קשים, כיצד ניתן להחשיב פשיעה בשמירה הנעשית בשב ואל תעשה לחיציו של אדם ומתוך כך להחשיבו כאדם המזיק בכוחו. עוד קשה מדברי הגמרא בדף כג ע"א, האומרת שאם בשעת ההבערה הייתה גדר שנפלה לאחר מכן ויכול היה לגודרה ולא גדרה, לא ניתן לחייב משום חיציו הואיל וכלו חיציו, והרי לפי דברי התוס' והרשב"א יש לחייבו על כך שלא שמר על האש ואין סברא לחלק בין לא שמר על הגחלת ללא שמר על האש המתפשטת.
בעקבות זאת, הדרכי דוד ו הברכת אברהם כתבו שצריך לדחוק בתוס' ולבאר שודאי אם לא הדליק כלל האש פטור משום חיציו, וכוונת התוס' היא שאין צורך שיבעיר את גוף הדבר שניזוק אלא חייב משום חיציו אפילו אם הדליק את שדהו ומשם נתפשטה האש והזיקה את הדבר הניזוק. למעלה ראינו שיש ראשונים שסברו שאש נחשבת ממש ככוחו ויש שהבינו שזו רק הרחבה הלכתית של גדר כוחו לעניין נזקי ממון, אך לפי כולם מסתברים דברי האחרונים שלא שייך לייחס אש לכוחו באי שמירה בלבד אלא רק כאשר הבעיר בעצמו.