פרק מ"ח | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

משה מוכן לקבלת התורה ולהוציאה אל הפועל, לכך גברה ידו
וְאָמַר שֶׁגָּבְרָה יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַל יְמִינוֹ. בֵּאוּר זֶה, כִּי מֹשֶׁה הָיָה בְּכֹחַ• לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ גָּבְרָה יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. בְּמַה שֶּׁהַכֹּחַ אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ לְקַבֵּל דָּבָר, וְלָצֵאת אֶל הַפֹּעַל הַמְּצִיאוּת, הַכֹּחַ הַזֶּה הוּא יוֹתֵר, בְּמַה שֶּׁהוּא לָצֵאת אֶל הַמְּצִיאוּת, שֶׁהַמְּצִיאוּת יוֹתֵר נֶחְשָׁב. אֲבָל הַכֹּחַ לְבַטֵּל דָּבָר, שֶׁלֹּא יֵצֵא אֶל הַפֹּעַל, אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּחַ כָּל כָּךְ1 . וּלְפִיכָךְ גָּבְרָה יָדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. בְּמַה שֶּׁכֹּחַ מֹשֶׁה לְהוֹצִיא הַתּוֹרָה אֶל הַמְּצִיאוּת*. וְאִם לֹא הָיָה הַמְקַבֵּל הַזֶּה, שֶׁהוּא מֹשֶׁה, מוּכָן אֶל קַבָּלַת הַתּוֹרָה, אַף שֶׁרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה נִמְצָא בְּעוֹלַם הַתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁאֵין כָּאן מְקַבֵּל מוּכָן, שֶׁעַל יָדוֹ תֵּצֵא הַתּוֹרָה אֶל הַפֹּעַל, לֹא הָיָה יוֹתֵר כֹּחַ מֹשֶׁה לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל הַתּוֹרָה. וּלְכָךְ הַכָּתוּב (דברים לד, יב) מְשַׁבֵּחַ מֹשֶׁה: לְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה. מִפְּנֵי כֹּחַ הֲכָנָתוֹ, אֲשֶׁר הָיָה מוּכָן לְקַבֵּל הַתּוֹרָה.
מפני חטא העגל לא היו ראויים ישראל למעלת הלוחות
וּלְדַעַת רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא הָיָה רָאוּי שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יַחְטֹף הַלּוּחוֹת, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נוֹתֵן וְאֵינוֹ חוֹזֵר וְלוֹקֵחַ. אֲבָל מַדְרֵגַת הַלּוּחוֹת בְּעַצְמָם אֵין רָאוּי לִהְיוֹת עִם הַמְקַבֵּל, בִּשְׁבִיל חֵטְא הַמְקַבֵּל. וְזֶה שֶׁאָמַר, שֶׁהָיוּ רוֹצִים הַלּוּחוֹת לִפְרֹחַ, הוּא הִסְתַּלְּקוּת הַלּוּחוֹת, דְּהַיְנוּ מַדְרֵגָתָן וּמַעֲלָתָן, מִיִּשְׂרָאֵל. שֶׁכַּאֲשֶׁר אֵין רָאוּי שֶׁיִּהְיוּ עִם הַמְקַבֵּל, בְּאֵין סָפֵק שֶׁהָיוּ מִסְתַּלְּקִים הַלּוּחוֹת, דְּהַיְנוּ מַדְרֵגַת הַלּוּחוֹת, מִן הַמְקַבֵּל, וְהָיָה כְּאִלּוּ לֹא קִבְּלוּ כְּלָל הַלּוּחוֹת. רַק מִפְּנֵי הֲכָנַת מֹשֶׁה לְקַבֵּל הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא כָּל כָּךְ גָּדוֹל, שֶׁהָיָה מַכְרִיחַ.

___________________________________

אמרו חכמים כי גברה ידו של משה על הימין. 1 ביאור דבריהם, הכח לקבל דבר ולהוציאו אל הפועל שיתקיים במציאות, הוא כח חזק יותר מאשר הכח השואף לבטל דבר ממציאותו, מפני שהמציאות חשובה יותר מאשר העדר המציאות. כוחו של משה הוא להוציא את התורה אל הפועל, שתהיה במציאות, לכן גברה ידו של משה. אם למשה לא היתה היכולת לקבל את התורה, אף שמציאות התורה היא הכרחית בעולם, כיוון שחסר מי שיש לו היכולות להוציאה אל הפועל, לא היה גובר משה. לכן הכתוב משבח את משה: לכל היד החזקה, כלומר היות משה בעל יכולת להוציא את התורה אל הפועל במציאות.
דעת רבי יוחנן שהלוחות רצו לפרוח. כוונתו, שאין זה ראוי שהקב"ה יחטוף את הלוחות, מכיוון שהקב"ה נותן את התורה ואינו חוזר ולוקחה אליו חזרה. אבל מכיוון שהלוחות הם במעלה גבוהה מאד, אינם יכולים להיות עם עם ישראל לאחר שחטאו. זהו ביאור דבריו שרצו לפרוח, כלומר להסתלק מישראל מפני מעלת הלוחות. מכיוון שחטאו, אין ישראל ראויים שיהיו עימהם הלוחות, שאין מעלת ישראל עתה לאחר החטא מתאימה למעלת הלוחות, לכן רצו לפרוח כאילו לא קיבלו ישראל את התורה. רק מפני מעלת משה ויכולותיו, שהן יכולות גבוהות מאד, ניתנה תורה לישראל.

[בְּכֹחַ – בפוטנציאל.]

ביאורים
המהר"ל חותם את הפרק. בפרק זה הוא האריך לדון כיצד יתכן שישראל נפלו בחטא העגל ממדרגתם בצורה כה קיצונית. המהר"ל מלמדנו שדווקא כאשר האדם זוכה להתרומם מעל הטבע הגשמי שבעולם, מנסים כוחות החיסרון והרע להכשיל אותו, ולכן החטא הגדול נבע מגודל היצר שדבַק בהם. מאידך כאשר האדם זוכה לכוחה של התורה היא מזכה אותו בהגנה אלוהית מן החטא, ולכן החטא התרחש עוד לפני סיום קבלת התורה. המהר"ל הוסיף וביאר על פי דברי חז"ל שבחטאם של ישראל היה צד חיובי, מכיוון שהקב"ה רצה שיחדשו בעולם את עניין התשובה, ובעזרת החטא והתשובה עליו, התשובה הופיעה והתגלתה בעולם הזה.
בחתימת הדברים מסביר המהר"ל באופן עמוק מדוע גברה ידו של משה. משה רבנו זכה למעלה גדולה מאד. הוא זכה להתעלות ולהתעלות עד שנעשה ראוי לכך שהתורה תינתן על ידו. התורה ראויה אמנם להינתן לישראל, אולם כדי שתינתן להם התורה, צריך מישהו שיהיה ראוי לקבלה מידי הבורא. המהר"ל אומר שמשה היה מוכן לקבל את התורה 'בכוח', כלומר בו הייתה קיימת המוכנות העקרונית לקבלת התורה. הוא מוסיף שבדבר הקיים ומוכן 'בכוח', אם נבוא לשקול האם ראוי שיצא גם אל הפועל, הסברא הנוטה לכך שהוא יצא אל הפועל ויקרה 'בָּמציאות' חזקה יותר מאשר הסברא הנוטה לכך שלא יצא אל הפועל, ולכן אצל משה, למרות חטאי ישראל, גבר הצד הזה, והוא זכה לקבל תורה.
זוהי השיטה הראשונה, שיטתו של רבי שמואל בר נחמני הסובר שהקב"ה רצה כביכול לקחת את התורה בחזרה לאחר חטא העגל. לעומתו רבי יוחנן חולק וסובר שדרכו של הקב"ה שנותן ואינו חוזר ולוקח, ומה שקרה הוא ש הלוחות עצמן ביקשו לפרוח ומשה תפסן שלא יפרחו. המהר"ל מסביר שלדברי רבי יוחנן, לאחר חטאם של ישראל, הם לא היו ראויים יותר לקבל את הלוחות, מכיוון שמדרגת הלוחות כבר לא הייתה מתאימה אז לישראל. אולם מכיוון שמשה ראוי ומתאים לקבלת התורה, מוכרח להיות שהוא, למרות הכל, יקבל את התורה.
הרחבות
*מה התגלה במתן תורה?
בְּמַה שֶּׁכֹּחַ מֹשֶׁה לְהוֹצִיא הַתּוֹרָה אֶל הַמְּצִיאוּת. המהר"ל בספרנו מוסיף ללמד שבלימוד התורה, לא רק התורה בעצמה כספר לימודי קדוש יוצאת אל הפועל, אלא היא אף מקדמת את כל המציאות לבוא לכלל גילויה ולהתעלות: "וכאשר ניתנה תורה לישראל, והיה יוצא למציאות התורה שהיא הכל, היה נמשך שינוי בכל ", - התורה משפיעה על כל הדברים שבעולם.
כך מסביר המהר"ל את העובדה כי במתן תורה השתתפו יסודות הטבע: "ואמר "ויהי קולות וברקים וענן כבד וקול השופר חזק מאד..." [ראה שמות יט, טז] כי הקולות בהם הרוח, וברקים בו האש, והענן בו המים. כי אלו שלשה יסודות, שהם אויר, מים, אש, הם למעלה. כי המטר מן מים עליונים הוא בא. ולפיכך כאשר ניתנה התורה מעליונים, יימשך שינוי בכל, דהיינו בכל היסודות שהם למעלה. חוץ מיסוד הארץ, כי התורה נתנה לארץ, ולא באה מן הארץ. ואלו שלשה יסודות נחשבים עליונים, ולכך נמשך השינוי בהם" [תפארת ישראל פרק ל]. על פי המדע העתיק ארבעה יסודות אלו הנזכרים בדברי המהר"ל הם היסודות המרכיבים את המציאות כולה. אנחנו יכולים לזהות אותם עם מצבי הצבירה השונים – גז, נוזל, מוצק ואנרגיה. השתתפות היסודות במתן תורה מורה על כך שהם מושפעים מנתינת התורה ויסוד הארץ הוא שילך ויתעלה מכאן ולהבא על ידי השפעת התורה בעולם.
שאלות לדיון
משה היה ראוי לקבל את התורה בזכות ענוותנותו. למה דווקא תכונת הענווה מכשירה את האדם לקבל תורה?
בעקבות דברי המהר"ל בפרק זה, מה אנו לומדים מכך שעם ישראל חטא בחטא העגל בשעת נתינת התורה ממש?

להצלחת תמר בת רחל