הדרוש הראשון

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל

309

4 דק' קריאה

עניין "היא חכמתכם ובינתכם"
וְהִנֵּה תִּפֹּל בְּכָאן שְׁאֵלָה גְּדוֹלָה: אֵיךְ אָמַר כִּי עִנְיַן הַ"חֻקִּים" – חָכְמָתֵנוּ וּבִינָתֵנוּ לְעֵינֵי הָעַמִּים, וְשֶׁבַּעֲבוּרָם יֹאמְרוּ (דברים שם ו): "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה", כִּי הָעִנְיָן כֻּלּוֹ יֵרָאֶה בְּהֶפֶךְ, כִּי אֵין סָפֵק שֶׁהַ"חֻקִּים" הֵם מִצְווֹת שֶׁאֵין טַעֲמָם נוֹדַע, וְהֵם דְּבָרִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִים* עֲלֵיהֶם, וְאִם כֵּן, רָאוּי הוּא שֶׁיִּשְׁפְּטוּ אוֹתָנוּ מִצַּד הַ"חֻקִּים" לְעַם סָכָל, עוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בְּלֹא טַעַם. אֲבָל הַפָּסוּק הַזֶּה נִמְשָׁךְ וְנִקְשָׁר עִם הַבָּא אַחֲרָיו, עַד שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁנִי נוֹתֵן טַעַם לָרִאשׁוֹן, וְהוּא אָמְרוֹ (דברים שם ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו*", רָצָה בָּזֶה: כִּי כְּשֶׁיִּרְאוּ הָאֻמּוֹת שֶׁהֵם צוֹעֲקִים וְאֵינָם נַעֲנִים, וְיִרְאוּ אוֹתָנוּ קְרוֹבִים אֶל ה' יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁהוּא עוֹנֶה אוֹתָנוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו, עַל כָּרְחָם יוֹדוּ וִירוֹמְמוּ אֲלֵיהֶם בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה (עַד) [עַל] שֶׁהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָּבֵק בָּנוּ וְלֹא בָּהֶם.

הגדולה ב"חכמתכם" היא דווקא בחוקים
וַעֲדַיִן צָרִיךְ בֵּאוּר: לָמָּה יִחֵס זֶה לַחֻקִּים שֶׁאֵין טַעֲמָם נוֹדַע יוֹתֵר מִכָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְהַתְּשׁוּבָה: כִּי כָּל פֹּעַל שֶׁיְּצֻוֶּה לַעֲשׂוֹת וְיִהְיֶה זָר בִּלְתִּי נוֹהֵג דֶּרֶךְ הַהֶקֵּשׁ*, הִנֵּה עִנְיָנוֹ יִפֹּל* בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי דְבָרִים – אִם שֶׁיֻּחְזַק מְצַוֵּהוּ אוֹ עוֹשֵׂהוּ מִצִּדּוֹ* לְחָכָם מֻפְלָג, וְאִם שֶׁיֻּחְזַק לְשׁוֹטֶה וְסָכָל. וְהוּא: שֶׁאִם יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ [שֶׁיִּמָּשֵׁךְ בַּעֲדוֹ הַתַּכְלִית* אֲשֶׁר אֵלָיו כִּוֵּן – יִהְיֶה מֻחְזָק עוֹשֵׂהוּ לְחָכָם מֻפְלָג, שֶׁהוּא מַשִּׂיג הַתַּכְלִית עַד שֶׁלֹּא יַשִּׂיגוּהוּ שְׁאָר הָאֲנָשִׁים, וְאִם לֹא יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ] שֶׁיִּמָּשֵׁךְ בַּעֲדוֹ הַתַּכְלִית, יִהְיֶה מֻחְזָק מִצִּדּוֹ לְשׁוֹטֶה וְסָכָל, כַּאֲשֶׁר קָרָה לְנַעֲמָן עִם אֱלִישָׁע, וְהוּא: כִּי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ אֵלָיו לֶאֱסֹף אוֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ, חָשַׁב שֶׁיִּתְפַּלֵּל וְיִקְרָא בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וִירַפְּאֵהוּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה לֹא הָיָה הָעִנְיָן נִפְלָא אֵלָיו כָּל כָּךְ, כִּי מֻסְכָּם הוּא בְּלֵב הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם שֶׁה' יִתְבָּרַךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלּוֹת בְּנֵי אָדָם, וְיִהְיֶה עִנְיָנוֹ נוֹהֵג עַל הַדֶּרֶךְ הַנָּהוּג אֵין כָּל חָדָשׁ, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יְעָצָהוּ עִנְיָן זָר*, לֹא הָיָה נוֹתֵן הַהֶקֵּשׁ שֶׁמִּצִּדּוֹ יֵרָפֵא, קָצַף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו, וְאָמַר (מלכים ב ה יא-יב): "הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וגו' הֲלֹא טוֹב אֲמָנָה וּפַרְפַּר" וגו', כִּי הַדָּבָר הַזֶּה כַּאֲשֶׁר לֹא יֵרָאֶה מִמֶּנּוּ תַּכְלִית נִמְשָׁךְ, יֵרָאֶה מְצַוֵּהוּ אוֹ עוֹשֵׂהוּ לְסָכָל, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה*, אֲשֶׁר רָאָה עַיִן בְּעַיִן כִּי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר הַנָּבִיא כֵּן קָרָה וְשֶׁרִפֵּא אוֹתוֹ בְּעִנְיָן יוֹצֵא מִן הַהֶקֵּשׁ, אָמַר (מלכים ב שם טו): "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אֵין אֱלֹהִים בְּכָל הָאָרֶץ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל ", כְּלוֹמַר: שֶׁמִּצַּד קֻרְבָתָם אֵלָיו הֵם מַשִּׂיגִים דְּבָרִים שֶׁלֹּא יְשַׁעֲרֵם הַהֶקֵּשׁ בְּשׁוּם פָּנִים, וְהַתַּכְלִית נִרְאֶה עַיִן בְּעַיִן*• עַל פְּנֵיהֶם. כֵּן פֵּרוּשׁ זֶה הַפָּסוּק בְּשָׁוֶה*, יֹאמַר: כִּי שְׁמִירָתֵנוּ הַחֻקִּים הִיא חָכְמָתֵנוּ לְעֵינֵי הָעַמִּים, כִּי אַחַר שֶׁהֵם רוֹאִים שֶׁהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָּבֵק בָּנוּ, וְיִרְאוּ שֶׁהַתּוֹרוֹת כֻּלָּן מְשֻׁתָּפוּת עִם תּוֹרָתֵנוּ בַּנִּגְלֶה מֵעִנְיְנֵיהֶן בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: לְהִשָּׁמֵר מִן הַגָּזֵל וּמִן הָרְצִיחָה וְדוֹמֵיהֶם, וְשֶׁמַּה שֶּׁנִּתְיַחֲדָה תּוֹרָתֵנוּ וְכָל שֶׁכֵּן בַּזְּמַן הַזֶּה הוּא עִנְיַן הַחֻקִּים, הָיָה נִרְאֶה עַיִן בְּעַיִן שֶׁהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָּבֵק בָּנוּ, יֹאמְרוּ: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה", וּבָא הַלָּשׁוֹן הַזֶּה כִּמְדַבֵּר עַל עִנְיָן לֹא הָיָה רָאוּי לְהוֹדוֹת אוֹתוֹ, אֶלָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְפֹּר בּוֹ מִצַּד הֵרָאוֹתוֹ וְהִגָּלוֹתוֹ לַחוּשׁ.
___________________________________
מְשִׁיבִים – מקשים קושיות. קְרֹבִים אֵלָיו – המשך הפסוק: "כה' אלוהינו בכל קוראינו אליו". בִּלְתִּי נוֹהֵג דֶּרֶךְ הַהֶקֵּשׁ – אינו מובן בדרך השכל. עִנְיָנוֹ יִפֹּל – יוסבר. מִצִּדּוֹ – מצד המתבונן. יִּמָּשֵׁךְ בַּעֲדוֹ הַתַּכְלִית – שיצליח במטרתו. עִנְיָן זָר – אלישע יעץ לנעמן לטבול בירדן. בָּאַחֲרוֹנָה – בסוף, לאחר שנעמן נתרפא. עַיִן בְּעַיִן – בגלוי, בבירור. בְּשָׁוֶה – במשמעות דומה.

ביאורים
מצוות התורה מתחלקות לשני סוגים: משפטים וחוקים. משפטים אלו מצוות שהטעם שלהם מובן. למשל, מצוות כיבוד הורים שטעמה הכרת הטוב, מובן לכל בר דעת. לעומת זאת, חוקים אלו מצוות התורה שטעמם אינו מובן, ולולא התורה לא היינו מקיימים אותם. למשל, מצוות שעטנז שטעמה נסתר ואינו מובן. חז"ל אף מספרים לנו [יומא סז:] שהגויים לועגים לישראל על מצוות אלו מכיוון שנראה כאילו אנו עושים מעשים ללא כל הגיון וסיבה.
למרות זאת אומרת התורה, שכאשר הגויים ישמעו שאנו מקיימים דווקא "אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה", דווקא אז "וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"! [דברים ד, ו] היינו מצפים שדווקא על קיום המשפטים ישבחו אותנו על חכמתנו הרבה, והנה התורה מעידה שדווקא על קיום החוקים מהללים אותנו הגויים?!
הר"ן מבאר שהתשובה לתמיהה זו נמצאת בפסוק הבא: "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אלהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אלהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו". הגויים רואים את השגחת ה' עלינו. הם רואים שה' שומע לתפילותינו ומשפיע עלינו שפע ברכה וטוב, שלא כמנהגו של עולם. הם רואים את השכר הגשמי שישראל מקבלים, מה שאף אמונה אינה יכולה להבטיח ולתת למאמיניה. שפע זה מגיע דווקא על ידי קיום החוקים, שאין טעמם ידוע. שהרי גם הגויים המוסריים מקיימים מצוות בעלות טעם מוסרי והגיוני. גם דמא בן נתינא, הגוי המפורסם מאשקלון, קיים מצוות כיבוד אב גדולה. למרות זאת, השפע האלוהי מגיע דווקא לישראל. אין זאת אלא בגלל שהם שומרים ומקיימים גם את החוקים, את מצוות ה' שאינן מובנות לשכל האנושי. הצחוק הלעגני של הגויים על עשיית המעשים הלא מובנים, מתהפך ליראת כבוד והערצה לנוכח קרבת האלוהים הגדולה והתוצאות הגשמיות המבורכות, שמגיעים כתוצאה מקיום החוקים. מתברר ששמירת החוקים אינה טפשות גדולה, כמו שחשבו, אלא מעידה על חוכמה עמוקה ואדירה, חוכמה אלוהית, שאין השכל האנושי המצומצם יכול לתופסה.
הרחבות
•'עין בעין' או 'צדיק ורע לו'
נִרְאֶה עַיִן בְּעַיִן. דברי הר"ן עלולים להיראות תמוהים לאור המציאות הסובבת אותנו שבה במקרים רבים 'צדיק ורע לו, רשע וטוב לו'. יישוב לדברי הר"ן אפשר למצוא ברמב"ן , המחלק בין מצב האדם הפרטי למצב הכלל: "הברכות (חוץ מאלו שבפרשת בחוקותי) אף על פי שהם ניסים, הם מן הניסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי והם אפילו ליחיד העובד... אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת (בחוקותי) הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים... ואף על פי שהם ניסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, ייוודע לכל כי מאת ה' הייתה זאת... והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג עניינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם" [ויקרא כו, יא].

שאלות לדיון
במשך רוב שנות קיומו היה עם ישראל נרדף ומושפל. מדוע אם כן שהגויים יעריכו אותנו?
לפי הר"ן, כשמתפללים לאליל והוא לא עונה, זה סימן לאי-אמיתותו. ואם כן, מה הדבר אומר לגבי אמונתנו בקב"ה שלעיתים אף הוא אינו עונה?