הדרוש השביעי חלק י"ג | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פול שאול בן רבקה ג'ואן הי"ו

869

4 דק' קריאה

"ליראה אותי" ולא לירא מהעונש
וְהוּא אָמְרוֹ (דברים ה כו): "מִי יִתֵּן* וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי", לֹא אָמַר: "לְיִרְאָה הָעֹנֶשׁ" אוֹ "לֶאֱהֹב הַשָּׂכָר", רַק שֶׁיִּקְבְּעוּ יִרְאָתוֹ בְּלִבָּם וִיקַיְּמוּ מִצְווֹתָיו כִּי הוּא תַּכְלִית הָאָדָם. וְאָמַר שָׁם בְּלָשׁוֹן "מִי יִתֵּן" – שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לַה' יִתְבָּרַךְ בְּמַעֲשֵׂינוּ תּוֹעֶלֶת וְנֵזֶק, אַף עַל פִּי כֵן חָפֵץ בָּנוּ לִהְיוֹתֵנוּ צַדִּיקִים, כְּאָמְרָם בַּ"עֲבוֹדָה זָרָה" (ה א): "תָּנוּ רַבָּנָן: 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' (ויקרא כו ג)– אֵין 'אִם' אֶלָּא לְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: 'לוּ עַמִּי שֹׁמֵעַ לִי יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ, כִּמְעַט אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ' (תהילים פא יד-טו)". וְזֶהוּ תַּכְלִית הַמְבֻקָּשׁ בִּבְרִיאַת עוֹלָם.

לעתיד לבוא כולם יראו את ה'
וְאֶחָד מִן הַיִּעוּדִים* הַגְּדוֹלִים שֶׁיְּיַעֵד בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ הוּא זֶה*, כְּאָמְרוֹ (צפניה ג ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד", וְרָצָה בָּזֶה: כִּי כָּל הָאֻמּוֹת יָשׁוּבוּ לֶאֱמוּנָתֵנוּ בִּכְלָלֵי הַתּוֹרָה וּבִפְרָטֶיהָ. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ בַּ"עֲבוֹדָה זָרָה*" (כד א): "מַאי אוֹתְבֵיהּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ* לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: 'כָּל צֹאן קֵדָר* יִקָּבְצוּ לָךְ' וגו' (ישעיה ס ז), אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: כֻּלָּם גֵּרִים גְּמוּרִים הֵם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה', מַתְקִיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְדִילְמָא מֵעֲבוֹדָה זָרָה* הוּא דְּהָדְרֵי בְּהוּ? אָמַר לֵיהּ: 'לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' כְּתִיב". הֲרֵי נִתְבָּרֵר שֶׁכָּל הָאֻמּוֹת יָשׁוּבוּ לֶאֱמוּנָתֵנוּ בְּכָל פְּרָטֵי הַמִּצְווֹת וְדִקְדּוּקֵיהֶן. וְהוּא אָמְרוֹ (איכה רבה ב יז): "'מָה אַשְׁוֶה לָּךְ וַאֲנַחֲמֵךְ' (איכה ב יג)– לִכְשֶׁאַשְׁוֶה לָךְ אֲנַחֲמֵךְ" – הַפֵּרוּשׁ יָדוּעַ, שֶׁכָּל הַקְּטָטוֹת שֶׁבֵּינֵינוּ וּבֵין הָאֻמּוֹת הֵן בְּסִבַּת חִלּוּף הָאֱמוּנָה*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"שַׁבָּת" (פט א): "אָמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנָן לְרַב כַּהֲנָא: מִי שְׁמִיעַ לָךְ* מַאי 'הַר סִינַי'. אָמַר לוֹ: הַר שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל. הַר סִינַי? הַר נִיסַאי* מִיבָּעֵי לֵיהּ. הַר שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ סִימָן טוֹב לְיִשְׂרָאֵל, הַר סִימָנַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ, אָמַר לֵיהּ: מַאי טַעֲמָא* לָא שְׁכִיחַת קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דִּמְעַיְּינֵי בְּאַגַּדְתָּא דְּרַב חִסְדָּא, דְּרַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מַאי הַר סִינַי – הַר שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם* עָלָיו", וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שיר השירים רבה ב ה): "'אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי' (שיר השירים ה ח)– הַגִּידוּ לוֹ שֶׁכָּל חֳלָאִים שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְבִיאוֹת עָלַי אֵינָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ". וְהַטַּעַם בָּזֶה: מִפְּנֵי שֶׁהִבְדִּילָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ מִן הָאֻמּוֹת • שֶׁלֹּא נִתְחַתֵּן בָּם וְשֶׁלֹּא נֹאכַל מִן הַמַּאֲכָלִים הָאֲסוּרִים, וְהָרִחוּק וְהַהֶבְדֵּל מֵבִיא עַל כָּל פָּנִים לִידֵי שִׂנְאָה. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ: "לִכְשֶׁאַשְׁוֶה לָךְ אֲנַחֲמֵךְ", כְּלוֹמַר: לִכְשֶׁאַשְׁוֶה לָךְ שְׁאָר הָאֻמּוֹת, שֶׁכֻּלָּן יִהְיוּ בֶּאֱמוּנָה אַחַת עִמָּךְ – אֲנַחֲמֵךְ, כִּי אָז תִּהְיֶה הַנֶּחָמָה שְׁלֵמָה שֶׁאֵין אַחֲרֶיהָ דַּאֲגַת מִלְחָמָה וְשִׂנְאַת הָאֻמּוֹת עָלֵינוּ. וְהוּא שֶׁסִּיֵּם הַמִּדְרָשׁ: לִכְשֶׁיַּגִּיעַ הַיּוֹם "וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא" (ישעיה ב יא), וְזֶהוּ בִּזְמַן הַמָּשִׁיחַ.
___________________________________
מִי יִתֵּן – הלוואי. יִּעוּדִים – הבטחות. הוּא זֶה – שכולם יכירו ויראו מה'. בַּ"עֲבוֹדָה זָרָה" – ר' אלעזר אמר שאין מביאים קורבנות מגויים. מַאי אוֹתְבֵיהּ לֵיהּ חַבְרֵיהּ – מה הקשו החברים. קֵדָר – בני ישמעאל. וְדִילְמָא מֵעֲבוֹדָה זָרָה וכו' – ושמא מעבודה זרה בלבד יחזרו, ולא שיתגיירו. חִלּוּף הָאֱמוּנָה – אמונתם שונה מאמונתנו. מִי שְׁמִיעַ לָךְ – האם שמעת מדוע נקרא בשם הר סיני. הַר נִיסַאי וכו' – הגמ' מקשה שהיה צריך להיקרא הר ניסים. מַאי טַעֲמָא וכו' – מדוע אינך מצוי לפני רב פפא ורב הונא המעיינים באגדה. שֶׁיָּרְדָה שִׂנְאָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם – מחמת התורה האומות שונאים אותנו.

ביאורים
עמדנו על כך שיראת הרוממות היא תכלית מדרגתו הרוחנית של האדם. מעמד נפשי זה מוביל לקיום מצוות ה' ומעמיד את האדם במדרגה עליונה. תכלית האדם היא להשתמש בכישרון המיוחד שמאפיין אותו; הכישרון המוסרי – ההכרתי, המאפשר לאדם להיות קשוב ומודע לרוממות ה' ולנשגבותו. כתוצאה מהכרה זו הוא נכון לעשות את רצון ה' בלב שלם. כעת מברר הר"ן שלעתיד לבוא, הכרה זו תהיה נחלתה של האנושות כולה. לא רק בתחום ההכרה והאמונות והדעות, אלא אף בקיום המצוות לדקדוקיהן ופרטיהן.
לא פעם אנו תוהים מה משמעותם ומטרתם של ימות המשיח אליהם אנו מצפים ומייחלים. הר"ן מוכיח ממקורות שונים, שאומות העולם עתידים לשוב בהם מאמונותיהם הכוזבות ולהצטרף אל אמונתנו. מציאות זו תוביל לסיום המלחמות והסכסוכים בין ישראל לעמים המלווים את האנושות לאורך ההיסטוריה. הר"ן מבאר ששורש כל המאבקים שהתנהלו כנגד ישראל לאורך ימות עולם נבעו מהאמונה שייחדה את ישראל. אמונה זו התגבשה לכלל מערכת חוקים וכללים במעמד הר סיני ולכן – ממנו ירדה השנאה, כלומר – השוני והזרות המובילים לשנאה, בקרב אומות העולם.
פרטי המצוות בהם חייבים ישראל, הנובעים מאמונתם בה' אחד, הם סיבה מרכזית המבדילה את ישראל מיתר העמים. דבר זה ניכר במצוות היוצרות חיץ בין ישראל לעמים – למשל שאינם נושאים נשים מהם, ושאינם אוכלים ממאכליהם, אשר מגדילים את השנאה והניכור. בימות המשיח תהפוך האמונה הישראלית לנחלת כלל אומות העולם ובכך תתבטל השנאה ויעלם והריחוק וכולם יעבדו את ה', 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'.

הרחבות
•אנחנו עם סגולה!
שֶׁהִבְדִּילָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ מִן הָאֻמּוֹת. "חביב אדם שנברא בצלם... חביבין ישראל שנקראו בנים למקום... שנאמר 'בנים אתם לה' אלוהיכם' [דברים יד, א], חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה" [אבות ג, יד]. התואר 'בנים' ונתינת כלי החמדה לישראל אינם רק זכויות ומעלות, אלא הם משקפים את התפקיד של עם ישראל.
את הפסוק "בנים אתם" הסביר המהר"ל : "מפני כי ישראל הם מציאות אמיתי, שהרי הם עלולים מן השם יתברך, ונקראים בשביל כך 'בנים' למקום, שהם נמצאים מאתו בעצם ובראשונה" [גור אריה שם]. אדם יכול ליצור יצירות רבות, שלא כולן מבטאות את אישיותו. אולם בנו של האדם הוא היצירה הכי 'נאמנת' למקורותיה, אביו ואמו, בין מצד הגנטיקה והמראה החיצוני ובין מצד התכונות הפנימיות והאופי. בדומה לכך, כל העולם נברא על-ידי הקב"ה, אך רק נברא אחד מבטא את 'אישיותו' כביכול של הקב"ה – עם ישראל. "עצמות החפץ של היות טוב לכל , בלא שום הגבלה... זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" [אורות ישראל א, ד], ממש כמו ש"האל הטוב חפץ להטיב" [ספר החינוך תנב]. באמצעות התורה ייזכרו ישראל בתפקידם ובאופן ביצועו נאמנה: "ולכן יצוה עמו לבחור בטוב" [חינוך שם]. כשם שחיילים בסיירת מקבלים ציוד מיוחד לביצוע משימתם, כך גם קיבלו ישראל את התורה כדי להטיב לעולם כולו.

שאלות לדיון
מהי המשמעות שהקב"ה מתחנן לפנינו? האם אין זה זלזול בכבודו?
האמנם לעתיד לבוא לא יהיה כל הבדל בין ישראל לגויים?