הדרוש השלשה עשר חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה בן שבתי ושרה ז"ל

209

5 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

דעת הרמב"ם בנבואת מתן תורה
וּלְכָךְ נִתְמַהּ מִן הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִרְחִיק זֶה*, וְאָמַר ("מורה נבוכים" ח"ב פל"ג): לֹא הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל* רַק* קוֹל עָצוּם, לֹא הֶבְדֵּל דְּבָרִים* •, וּמַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ מִפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעְנוּם", רוֹצִים בָּזֶה*: שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם* כְּמוֹ שֶׁהִגִּיעַ לְמֹשֶׁה, וְלֹא הָיָה מֹשֶׁה מַגִּיעָם אֲלֵיהֶם. וְזֶה, שֶׁשְּׁנֵי אֵלּוּ הַשֳּׁרָשִׁים, רְצוֹנִי לוֹמַר: מְצִיאוּת ה' יִתְבָּרַךְ וִהְיוֹתוֹ אֶחָד, אָמְנָם יֻשַּׂג בָּעִיּוּן הָאֱנוֹשִׁי, וְכָל מַה שֶּׁיִּוָּדַע בְּמוֹפֵת*, מִשְׁפַּט הַנָּבִיא בּוֹ וְכָל מִי שֶׁיְּדָעֶנּוּ – (שֶׁאֵין זֶה יִתְרוֹן) [שָׁוֶה, אֵין יִתְרוֹן]. וְלֹא נוֹדְעוּ שְׁנֵי הַשֳּׁרָשִׁים הָאֵלּוּ מִצַּד הַנְּבוּאָה לְבַד, אָמְרָה הַתּוֹרָה (דברים ד לה): "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים", אָמְנָם, שְׁאָר הַדִּבְּרוֹת הֵן מִכַּת הַמְפֻרְסָמוֹת וְלֹא מִכַּת הַמֻּשְֹכָּלוֹת*. אֵלּוּ דְּבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. וְדִבְרֵי תֵּימַהּ הֵם, שֶׁאִלּוּ כִּדְבָרָיו, לֹא הָיָה רָאוּי לִמְנוֹת "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" שֶׁהִיא מִצְוָה שֶׁנִּצְטַוִּינוּ בְּיִחוּד ה' יִתְבָּרַךְ מִכְּלַל מַה שֶּׁצִּוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, אֲבָל הָיָה רָאוּי לוֹמַר בָּהּ* שֶׁמִּפִּי הַגְּבוּרָה שְׁמַעֲנוּהָ. וְעוֹד, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ בַּ"מְּכִילְתָּא" (יתרו, פרשה ו): 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים' (שמות כ ג) – לָמָּה נֶאֱמַר – לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד): 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל', אֵין לִי אֶלָּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה, הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם*, תַּלְמוּד לוֹמַר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ'", וְלֹא נִתְבָּאֵר בְּמוֹפֵת* שֶׁיְּהֵא אָסוּר לְקַיֵּם הַצְּלָמִים. וְאִם יֹאמַר הָרַב* שֶׁהִיא מִצְוָה מֻשְֹכֶּלֶת*, הַרְבֵּה מִן הַמִּצְווֹת שֶׁהֵן מֻשְֹכָּלוֹת*. וְעוֹד, שֶׁאָמְרוּ בְּ"שַׁבָּת" בְּפֶרֶק "רַבִּי עֲקִיבָא" (פח ב): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: 'ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְּׂרוֹת צָבָא רָב*' (תהילים סח יב) – כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִתְחַלֵּק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' (ירמיה כג כט) – מַה פַּטִּישׁ מִתְחַלֵּק לְכַמָּה נִיצוֹצוֹת אַף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶחֱלַק לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן", וְהָיָה זֶה בְּ"אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", לְפִי שֶׁהֵם יְסוֹדֵי הַתּוֹרָה, שֶׁאִם יִרְצוּ הָאֻמּוֹת לְקַבְּלָהּ, שֶׁתִּנָּתֵן לָהֶן עִמָּנוּ, עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּפֶרֶק קַמָּא דַּ"עֲבוֹדָה זָרָה" (ב ב). וְאִם* לֹא שָׁמְעוּ רַק* קוֹל עָצוּם, לֹא שֶׁיַּבְדִּילוּ הַדְּבָרִים, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַנֶּאֱמָר בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּכָל לָשׁוֹן. אֶלָּא עִקָּר הַדָּבָר שֶׁשְּׁמָעוּם* כָּל יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ שֶׁנֶּאֶמְרוּ לְמֹשֶׁה, וְהָיְתָה הַסִּבָּה – לְקִיּוּם הַתּוֹרָה* כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בְּאֶמֶת שֶׁהוּא נְבִיא ה' יִתְבָּרַךְ, לֹא מִצַּד הָאוֹתוֹת*, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, מַדּוּעַ נִסְמֹךְ עַל נָבִיא חוֹלֵק עָלָיו. וּכְבָר הֵעִיד הוּא מִפִּי ה' יִתְבָּרַךְ.
מעלת נבואת עמ"י בהר סיני אינה כמעלת משה
הִנֵּה בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הַשָּׂגָתָם כְּהַשָּׂגָתוֹ*, כִּי נִתְעַלָּה עֲלֵיהֶם בְּאַרְבַּע מַעֲלוֹת* שֶׁהִזְכַּרְנוּ, וְלֹא יִהְיֶה נָבִיא לְעוֹלָם וְלֹא הָיָה קֹדֶם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁיַּשְׁלִימוּ לוֹ אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְלֹא אַחַת מֵהֶן, רַק לְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה זָכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאַחַת מִמַּעֲלוֹתָיו בְּ"אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ", וְהוּא: שֶׁלֹּא הָיָה בֵּינֵיהֶם וּבֵין ה' יִתְבָּרַךְ אֶמְצָעִי. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיִים לְאוֹתָהּ הַהַשָּׂגָה, וְגַם שֶׁהָיוּ רַבִּים מֵהֶם שֶׁלֹּא הָיוּ רְאוּיִים לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה כְּלָל, הָיָה זֶה כְּדֵי שֶׁתִּתְחַזֵּק אֶצְלֵנוּ נְבוּאָתוֹ, וְשֶׁלֹּא נַאֲמִין לְנָבִיא אַחֵר שֶׁיִּסְתֹּר דְּבָרָיו, וּלְפִיכָךְ כָּל נָבִיא שֶׁיִּתְנַבֵּא הֶפֶךְ מִנְּבוּאַת מֹשֶׁה נֵדַע שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר.
___________________________________
שֶׁהִרְחִיק זֶה – שחלק ושלל הבנה זו. הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל – שמעו במעמד הר סיני. רַק – אלא. הֶבְדֵּל דְּבָרִים – לא תוכן מילולי של נבואה. רוֹצִים בָּזֶה – כוונתם של חז"ל היא. שֶׁהִגִּיעַ אֲלֵיהֶם וכו' – שהשיגו בשכלם בהבנתם כפי שהשיג משה בשכלו ולא נזדקקו לקבלם ממשה. וְכָל מַה שֶּׁיִּוָּדַע בְּמוֹפֵת וכו' – בדברים שניתן להוכיחם בשכל, אין הבדל בין הנביא לשאר בני אדם בידיעתם. מִכַּת הַמְפֻרְסָמוֹת וְלֹא מִכַּת הַמֻּשְֹכָּלוֹת – מסוג הדברים המוסכמים בין בני אדם ולא מסוג הדברים הניתנים להוכחה שכלית. הָיָה רָאוּי לוֹמַר בָּהּ – מפני שגם מצות 'שמע ישראל' ניתן להגיע אליה באמצעות ההוכחה השכלית. הֶעָשׂוּי כְּבָר מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְקַיֵּם – פסל שכבר נעשה מחוייב לשוברו. בְּמוֹפֵת – בהוכחה שכלית. יֹאמַר הָרַב – ישיב הרמב"ם. מֻשְֹכֶּלֶת – שניתנת להבנה בשכל (אך אינה מוכחת בראיה). שֶׁהֵן מֻשְֹכָּלוֹת – ולא נאמר עליהן שהן מפי הגבורה. צָבָא רָב – אלו אומות העולם. וְאִם – כדברי הרמב"ם. רַק – אלא. שֶׁשְּׁמָעוּם – בנבואה. לְקִיּוּם הַתּוֹרָה – לצורך ביסוס אמונתם בתורה. לֹא מִצַּד הָאוֹתוֹת – שאמונתם במשה לא תהיה מחמת הניסים והמופתים שעשה. הַשָּׂגָתָם כְּהַשָּׂגָתוֹ – השגת ישראל כהשגת משה בנבואה. בְּאַרְבַּע מַעֲלוֹת – כנראה הכוונה לארבעת היתרונות של נבואת משה על נבואת שאר הנביאים.

ביאורים
בספרו "מורה נבוכים" (חלק ב פרק לג), מחדש הרמב"ם שדברי חז"ל על כך שישראל שמעו את שני הדברות הראשונים מפי הגבורה, אינם מתפרשים כפשוטם, אלא כוונתם שהדבר אותו שמעו ישראל במעמד הר סיני הוא קול גדול מאוד בעל עוצמה רבה, אך לא שמעו מילים ברורות. לפי הרמב"ם כוונת חז"ל במה שאמרו ששמעו מפי הגבורה, לומר שהגיעו בבירור שכלם להבנה גבוהה מאוד המקבילה להבנתו של משה רבנו, ביחס לעניינם ומשמעותם של שני הדברות הראשונים, דהיינו מציאות ה' (אנכי) ואחדותו (לא יהיה). לשיטתו של הרמב"ם אין כל יתרון לנבואה בעניינים שניתן להגיע אליהם בבירור שכלי.
הר"ן חולק על הבנה זו ומפרש את דברי חז"ל באופן פשוט, שאכן זכו ישראל להגיע לנבואה ולשמוע באופן ברור את הקול היוצא מפי השכינה בשני הדברות הראשונים. ראיה לדבריו מביא הר"ן ממצוות קריאת שמע, שהיא מצוות יחוד ה', ולמרות שניתן להגיע אליה מתוך בירור שכלי אנו לא אומרים ששמענו מצווה זו מפי הגבורה אלא הרי היא כשאר המצוות שניתנו לנו ע"י משה רבנו. ראיה נוספת מביא הר"ן מכך שלמצוות "לא יהיה" יש פרטים שלא ניתן להגיע אליהם בסברות שכליות, ולמרות זאת נאמר בה ששמעו אותה ישראל מפי הגבורה. עוד מוכיח הר"ן שלא כהבנת הרמב"ם מדברי חז"ל שהדברות נחלקו לשבעים לשון, ואם המילים לא היו בחיתוך ובבירור, איזה תרגום שייך בהן?
מתוך כך מסיק הר"ן שאכן ישראל באותו דור זכו להגיע לנבואה של ממש במטרה לאמת את נבואת משה כפי שראינו.

הרחבות
•מדוע מפרש הרמב"ם את מעמד הר סיני שלא כפשוטו?
וּלְכָךְ נִתְמַהּ מִן הָרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה שֶׁהִרְחִיק זֶה, וְאָמַר ("מורה נבוכים" ח"ב פל"ג): לֹא הִשִּׂיגוּ יִשְׂרָאֵל רַק קוֹל עָצוּם, לֹא הֶבְדֵּל דְּבָרִים. הרמב"ם כותב: "יתבאר לי שבמעמד הר סיני לא היה המגיע למשה מגיע לכל ישראל, אבל הדבור למשה לבדו... והם ישמעו הקול ההוא העצום לא הבדל הדברים" [מורה נבוכים ב לג]. הר"ן מאריך לתמוה על הרמב"ם ולהוכיח שכל ישראל שמעו במתן תורה את דברי ה'.
עיון בדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה מלמד מדוע הוא נזקק לבאר את מעמד הר סיני באופן זה. וכך כותב: "מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם... אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו, כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש... מיד רוח הקודש שורה עליו" [פרק ז הלכה א]. לפי הרמב"ם, הנבואה תלויה במדרגתו הרוחנית של האדם. אי לכך, לדידו אין כל אפשרות להשפיע נבואה על אדם שלא מצוי במדרגה הראויה. לעומת הר"ן הרואה את דברי רבי יונתן כתנאים שיש להם יוצאים מן הכלל, הרמב"ם רואה אותם כתנאים מחייבים, ולכן הוא נזקק לבאר שבמעמד הר סיני לא כל ישראל שמעו את קול ה'.

שאלות לדיון
כיצד ניתן להגיע להוכחת מציאות האל ואחדותו על ידי העיון האנושי? האם אנחנו באמת מסוגלים לכך?
כיום יש אנשים רבים שלא מאמינים באמתיות נבואתו של משה רבינו. מדוע אנו לא מקבלים נבואה נוספת?