לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
15321
וצריך להבין מדוע החמירו חז"ל האחרונים יותר ממה שתקנו לנו הראשונים שהיו קרובים לחורבן?
נראה שככל שאנו מתרחקים מן החורבן התמעטו הלבבות ולא מרגישים די בצער החורבן ולכן ראו חז"ל לנכון להחמיר באבלות כדי שנרגיש אותה יותר. נוסף לכך אורך הגלות עורר את חז"ל לבטא את הגעגועים לגאולה ולכן החמירו באבלות החורבן כדי שנתעורר לבקש על הגאולה. צא ולמד מעצם קביעת ארבע התעניות בזמן הזה, שעל פי דין בזמן שאין גזרות ואין שלום "רצו מתענים ורצו אין מתענים" ואעפ"כ קבעו הראשונים שקבלנו עלינו לנהוג בהם תענית, כיון שאין אנו יכולים להרשות לעצמנו עוד להישאר במצב כזה שאין שלום ובית המקדש חרב, וחייבים להתאבל עליו ולצפות לגאולה.
ראיתי חידוש יפה של הגאון רבי יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל 2 , הגמ' (חגיגה דף טו עמוד ב) מספרת:
"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן, ומפומיה דרבי מאיר לא קאמר. אמר ליה: אמאי? - משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר. אמר ליה: אמאי? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל , קליפתו זרק! אמר ליה: השתא קאמר: מאיר בני אומר: בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת - קלני מראשי, קלני מזרועי. אם כך הקדוש ברוך הוא מצטער על דמן של רשעים - קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך ".
והקשה הרב, הלא בודאי לא חשדו חבריו של ר' מאיר, שהוא למד מאחר דברי כפירה, אלא שלא הסימו עם העובדה שר' מאיר למד תורה מפיו של אחר, וא"כ מה התשובה לכך "תוכו אכל, קליפתו זרק"? ופירש הרב: שאלישע בן אבויה יצא לתרבות רעה כשראה הרוגי מלכות, כך אומרת הגמ' (קידושין דף לט עמוד ב):
"אמר רב יוסף: אילמלי דרשיה אחר להאי קרא כרבי יעקב בר ברתיה, לא חטא. ואחר מאי הוא? איכא דאמרי: כי האי גוונא חזא; ואיכא דאמרי: לישנא דחוצפית המתורגמן חזא דהוה גריר ליה דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר? נפק חטא ".
רואים אנו כאן מצד אחד את גדלות הנפש של אלישע שהיה מזועזע כולו ממיתתם של צדיקים, רק מי שאוהב תורה בכל לבו יכול להיות מזועזע כמוהו 3 , ולמרות שמצד שני הוא נפל למחשבת כפירה, ר' מאיר את תוכו הטוב אכל ולמד ממנו אהבת תורה, וקליפתו שהיא הכפירה זרק.
וכאשר הדברים מעורבים מיניה וביה יש חשש גדול ללמוד ממעשיו שמא ילמדו ממנו גם את השלילה, ולכן היו צריכים החכמים להחליט בדעתם שר' מאיר בירר היטב את הדברים ושאב לתוכו רק את הטוב. אפשר ללמוד מכאן עד כמה צריך להיות ספוג באהבת האמת, אהבת העם וארץ כדי להתאבל על הגלות.
נאמר בספר משלי (פרק יב פסוק כה) "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה", ודרשו חז"ל (יומא דף עה עמוד א) "רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: ישחנה מדעתו, וחד אמר: ישיחנה לאחרים". ונראה שיש כאן שלושה שלבים של התמודדות עם הדאגה, האחד - יַשְׁחֶנָּה מלשון "וישח אדם וישפל איש", שהדאגה משפילה אותו עד עפר, ואינו יכול להסיח דעת ממנה ולפעול בחיי המעשה, השני - "ישחנה מדעתו", לאחר שקבל עליו את הדין, הוא יכול להסיח את הדעת מדאגתו, השלב השלישי - "ישיחנה לאחרים", כאן הוא כבר מבין שהכול לטובה ולכן הוא יכול אף להשיח ולספר את דאגתו לאחרים.
נראה שיום תשעה באב בבקר הוא השלב הראשון של הדאגה, שבא אנו אבלים כול כך שאין אנו יכולים להסיח את דאגתנו מלבנו ולכן אין אנו יכולים להניח תפילין, אחר חצות היום אנו כבר יכולים להסיח דעתנו מן האבלות ולהניח תפילין, ומיד אחרי תשעה באב מתחילים שבעה שבועות של נחמה, וט"ו באב שלא היו ימים טובים לישראל כמותם, ובהם אנו יכולים להשיח דאגתנו לאחרים, מתוך תקווה ואמונה לגאולה, ואנו מרגישים כבר עתה שהכול היה לטובה וגם החורבן היה כדי שיבנה מקדש יפה ממה שהיה מקודם "וגדול יהיה הבית האחרון מן הראשון".
וכך מסביר המהר"ל את מאמר חז"ל (בראשית רבה (וילנא) פרשה ג)
"אר"י בר סימון יהי ערב אין כתיב כאן, אלא ויהי ערב, מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן, א"ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי, א"ר פנחס טעמיה דר' אבהו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דין הניין לי, יתהון לא הניין לי ".
ולמה ברא את העולמות הקודמים, אם לא היה ניחא לו בהם? אלא בודאי מפני שהן היו הבסיס לבריאת עולנו, וכמו כן ביחס לבית המקדש היה כאן בחינה של " בורא עולמות ומחריבן ", שהחריב את המקדש כדי לבנות מקדש יפה ממנו. וכך הוא המהר"ל מסביר את צחוקו של ר' עקיבא למראה חורבן הבית (מכות דף כד עמוד ב):
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: (במדבר א') 'והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו' ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: (ישעיהו ח') ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: מיכה ג' לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו',] בזכריה כתיב: (זכריה ח') 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו ".
מדוע צחק ר' עקיבא אם זה מפני שהאמין בעתיד הטוב של הגאולה, וכי שאר החכמים לא האמינו בכך?! ועוד הלא בזמן חורבן יש לבכות אף אם אחר כך יצא מזה דבר טוב? אלא ששמחתו הייתה על כך, שהרגיש איך החורבן מביא את הגאולה, בבחינת חבלי לידה ומשיח.
ספר איכה מסתיים בפסוקים "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם: כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד". והקשו בירושלמי הרי הנביאים נהגו לסיים בדברי נחומים ולא בדברים רעים? ומישבים שם שהדגש בפסוקים הוא הפסוק הראשון כלומר, הקב"ה ישיב אותנו אליו כיון שהגענו למצב גרוע כל כך שמאוס מאסנו וקצף עלינו מאד. אולם עדין קשה מדוע לא סיים בפועל בפסוק "השיבנו"? ונראה שהנביא ירמיהו רצה שנשאר בתחושה הקשה של הספר שהוא פורענות קשה "עד מאד", אולם יחד עם זה בעומק הדברים, העובדה שהגענו עד תחתית היא סימן שמכאן מאילך הקב"ה ישיב אותנו אליו, ומהעדר תבוא הוויה החדשה המיוחלת, ומי שיורד לעומק דעתו של ירמיהו יודע שסיים בדברי ניחומים 4 .
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
מה מברכים על ברקים ורעמים?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה ללמוד גמרא?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך נראית נקמה יהודית?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?