הדרוש האחד עשר חלק י"ט | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן ג'ני ז"ל

202

4 דק' קריאה

למה לא נאמין לצודק בעתידות
וְאַף עַל פִּי שֶׁדְּבָרָיו* זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה אֲמִתִּיִּים בְּעַצְמָם, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁזֶּה הַהֶפְרֵשׁ* בֵּין הַמְעוֹנְנִים וְהַקּוֹסְמִים וּבֵין דִּבְרֵי הַנָּבִיא, עִם כָּל זֶה, אֵין דְּבָרָיו מֵחֻוָּרִין* לְפִי דַעְתִּי, וְהוּא: כִּי טֶבַע הַלָּשׁוֹן לֹא יְחַיֵּב זֶה שֶׁאָמַר זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כְּלוֹמַר: שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב* מִמַּה שֶּׁאָמַר שֶׁכְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר – הוּא אֲשֶׁר לֹא דִּבְּרוֹ ה', שֶׁיִּתְחַיֵּב הַלָּשׁוֹן הֶפֶךְ, רְצוֹנִי לוֹמַר: שֶׁמַּה שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר וְיָבוֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה', שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁיֵּאָמֵר שֶׁמִּי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם מִצְוַת שַׁבָּת – שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק, לֹא יִתְחַיֵּב מִזֶּה הַהֶפֶךְ – שֶׁמִּי שֶׁמְּקַיְּמָהּ יִהְיֶה צַדִּיק. וְגַם מִצַּד הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ אֵין דִּבְרֵי הָרַב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה נְכוֹנִים אֶצְלִי, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּבָּחֵן הַנָּבִיא קֹדֶם שֶׁנַּאֲמִינֵהוּ בְּעִנְיָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה אֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל בּוֹ הַסָּפֵק שֶׁיָּבוֹא כִּי אִם מֵה' יִתְבָּרַךְ, וְאִם כֵּן, יִקְשֶׁה מִדְּבָרָיו עַל דְּבָרָיו •, שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב (הל' יסודי התורה פ"ז ה"ז ופ"ח ה"ב) שֶׁרָאוּי שֶׁיֵּאָמֵן הַנָּבִיא כְּשֶׁיִּתֵּן אוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ אוֹת אֶפְשָׁר שֶׁיֵּשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ, כְּלוֹמַר: שֶׁאֵינוֹ בָּא מֵאֵת ה' יִתְבָּרַךְ, אֲבָל* בְּאֶחָד מִדַּרְכֵי הַכִּשּׁוּף וְהַתַּחְבּוּלָה, עִם כָּל זֶה, נִצְטַוִּינוּ לִשְׁמֹעַ דְּבָרָיו מִמִּקְרָא שֶׁכָּתוּב "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן", וּמְפֹרָשׁ הוּא בַּגְּמָרָא "סַנְהֶדְרִין" (פט ב) שֶׁרָאוּי שֶׁיֵּאָמֵן בִּשְׁנֵי דְרָכִים: אוֹ שֶׁיִּתֵּן אוֹת לְאַמֵּת דְּבָרָיו, אוֹ שֶׁנִּתְנַבֵּא כְּבָר בָּעֲתִידוֹת וְנִתְקַיְּמוּ דְּבָרָיו, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ שָׁם: "וְהַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא*, מְנָא יְדַע* דְּאִיעֲנַשׁ, דִּיהִיב לֵיהּ אוֹת, וְהָא מִיכָה דְּלָא יְהִיב אוֹת וְאִיעֲנַשׁ, הֵיכָא דְּאִתְחַזַּק שָׁאנֵי*, דְּאִי לֹא תֵימָא הָכִי*, אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הֵיכִי שְׁמַע לֵיהּ יִצְחָק, וְאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סָמְכִי עֲלֵיהּ וְעָבְדִי שְׁחוּטֵי חוּץ*, אֶלָּא הֵיכָא דְּאִתְחַזַּק שָׁאנֵי". הִנֵּה מְפֹרָשׁ בְּכָאן, שֶׁהַנָּבִיא אִם יִתֵּן אוֹת רָאוּי שֶׁיֵּאָמֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹתוֹ אוֹת אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּלַהַט וּבְכִשּׁוּף, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, לָמָּה לֹא נַאֲמִינֵהוּ גַּם כֵּן כְּשֶׁיַּגִּיד הֶעָתִיד פַּעַם אַחַת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְחָנֵהוּ פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּפַּעַם הַהוּא אֶפְשָׁר שֶׁהֶעָתִיד שֶׁהִגִּיד יֵדָעֵהוּ מִצַּד הַקֶּסֶם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל דִּבְרֵי הַקּוֹסֵם אֵינָם מִתְקַיְּמִין, הִנֵּה אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיְּמוּ פַּעַם אַחַת, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ לְהוֹדִיעַ כָּל פִּרְטֵי הֶעָתִיד הַהוּא, אֲבָל כְּלָלָיו הַבְּרוּרִים לוֹ יוֹתֵר.
___________________________________
שֶׁדְּבָרָיו – דברי הרמב"ם. הֶפְרֵשׁ – הבדל. מֵחֻוָּרִין – מובנים. לֹּא יִתְחַיֵּב – מסקנה שאינה מוכרחת. אֲבָל – אלא. הַמְוַתֵּר עַל דִּבְרֵי נָבִיא – אינו נשמע לדברי הנביא. מְנָא יְדַע וכו' – מנין ידע שבגלל זה יענש? נתן לו (הנביא) אות. הֵיכָא דְּאִתְחַזַּק שָׁאנֵי – כאשר הוחזק כנביא דינו שונה והוא מחויב לשמוע לו אף בלי נתינת אות. אִי לֹא תֵימָא הָכִי – אם לא תאמר כך. שְׁחוּטֵי חוּץ – הקרבת קרבן חוץ למקדש.

ביאורים
הר"ן ממשיך לעסוק בדרך לְאַמֵּת את דברי הנביא. מקודם ראינו שהוא הביא את דברי הרמב"ם שהסביר שמה שמיוחד אצל נביאי ה' הוא שדבריהם מתקיימים במלואם ללא סטיות וטעויות, ולכן כמו שאמרה התורה שנביא שהבטיח שיקרה דבר מסוים והוא לא קרה בסוף, הוא בודאי נביא שקר, כך דרך הבדיקה של נביאי האמת היא על ידי בדיקת הדברים שהם אומרים, לאורך זמן, לבדוק שהם אכן קורים.
הר"ן מקבל רק חלק מדבריו של הרמב"ם. הוא מסכים לדברי הרמב"ם שנבואת אמת מתקיימת בשלמותה, בשונה מדברי המעוננים והקוסמים, אך חולק על דברי הרמב"ם שעל פיהם זו הדרך שנתנה לנו התורה לוודא שהנביא הוא נביא אמת. הוא אומר שאמנם התורה לימדה אותנו שנביא שלא התקיימו כל דבריו הוא נביא שקר, אולם היא אינה אומרת שכל נביא שהתקיימו דבריו במלואם הוא בהכרח נביא אמת, ועוד, שמדברי הרמב"ם משמע שלפני שאנו מאמינים לנביא יש לבחון אותו באופן שלא יהיה ספק כלל באמיתות דבריו, ומצד שני, הרמב"ם עצמו כותב שאנו מאמינים לנביא לאחר שהוא ייתן אות שיתברר כנכון, אף שישנם מקרים שנביא שאינו נביא אמת יצליח באמצעות כישוף או תחבולה לתת אות.
הוא מבסס את דבריו על ידי דברי הגמרא שעוסקת באיסור החמור של 'המוותר על דברי הנביא', היא דנה שם באותה השאלה – כיצד ניתן לדעת שדברי הנביא אכן אמיתיים. אם נעיין בדברי הגמרא, נמצא שישנן שתי אפשרויות לאמת את דברי הנביא – הראשונה היא אות שהוא ייתן לאמת את דבריו, והשנייה היא שהוא מוחזק אצל בני אדם כצדיק ונביא אמת. הגמרא נקטה בפשטות שדי באות שייתן הנביא, ואם כן אנו רואים שגם כאשר אין לנו הוכחה ודאית שהוא נביא אמת, אנו מסתמכים על מקרה חד פעמי ומאמינים לדבריו.

הרחבות
•האמת המוחלטת היא עצם הנבואה
יִקְשֶׁה מִדְּבָרָיו עַל דְּבָרָיו. בספר באר יהודה יישב רבי אברהם שלוזאווער את קושיית הר"ן וביאר שאמנם על ידי מופת ניתן להאמין לנביא גם בפעם אחת, אך עדיין אין זו נאמנות מוחלטת. רק כאשר ייאמן הנביא באמצעות הגדת העתידות פעמים הרבה, אז תהיה נאמנותו מוחלטת בלא שום ערעור [הלכות יסודי התורה י, ג].
הרמב"ם עצמו מבאר את הדברים: "ואין כן (כמו מגידי העתידות) הבטחות הנביא, אלא יצדקו עד סופם, ולא יפול מהם דבר לא קטן ולא גדול לעולמי עד בכל מה שמודיעים בשם ה'. ולכן אם נפל משהו מדבריו ידענו ששקר דיבר, והוא מאמר הכתוב 'כי לא יפֹּל מדבר ה' ארצה' [מלכים ב, י, י]... וביארו חכמים [ברכות נה.] ענין דבר זה, שהנבואה נקייה לא יתערב בה שום שקר כחטה המנופה מן התבן, והחלומות ודומיהם מן ההשערות מעורבים בשקר כתבן שיש בו גרגרי חטה." [הקדמה לפירוש המשנה] דברי ה' הם אמת מוחלטת כי הוא הבורא והיודע, על כן אופן ההוכחה של הנביא הוא לא רק בהיות נבואתו אמת אלא בהיותה אמת מוחלטת , אין בה תערובת כזב. באופן הזה של הבחינה יש צורך בפעמים הרבה שבהן לא ייפול דבר, מה שאין כן על ידי אותות שהם הוכחה חיצונית ובהם הסתפק הרמב"ם בפעם אחת [יסוה"ת ח, ב].
אם כן, ריבוי הבדיקות אינו משום חוזק ההוכחה. שכן, כמו שמביא הר"ן מעניין המופתים, די בהוכחה אחת, אלא הוא עצם ההוכחה ¬¬ דבר ה' הוא דבר שיש לו קיום מוחלט לפרטי פרטים.

שאלות לדיון
מדוע אנו זקוקים לאמצעי שטחי כמו אות? האם לא ניתן לבחון את אישיותו של הנביא על פי עברו, חכמתו ודברים קצת יותר מהותיים?
בנבואותיו של ישעיה הנביא לדוגמה, אנו מוצאים תיאורים רבים הנראים כסותרים את ההיגיון ("וגר זאב עם כבש", תופעות טבע מוזרות, וכדומה). מדוע אנו מאמינים לו?