תורת ארץ ישראל חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שירה קופרמן ז"ל

218

5 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

החיים המקוריים רק בארץ ישראל
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ* חָיָה בְּחוּץ-לָאָרֶץ חַיִּים שֶׁאֵינָם מְקוֹרִיִּים*. וְקַל-וָחֹמֶר שֶׁתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים, שֶׁיְּסוֹד חַיֵּיהֶם* הוּא הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים, הַשֵּׂכֶל, הַדֵּעָה, הָרֶגֶשׁ, הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה, שֶׁבְּחוּץ-לָאָרֶץ אֵינָם יְכוֹלִים* לְקַבֵּל אוֹר חַיִּים מְקורִיִּים. עַל-כֵּן כָּל נִימָא וְנִימָא*, הַיּוֹצֵאת מִגֻּמָּא אַחַת, דּוֹחֶקֶת הִיא לַחֲבֶרְתָּהּ בַּמַּהֲלָךְ הָרוּחָנִי.
הַהֶאָרָה הַצִּבּוּרִית*, הָעַסְקָנוּת, הָעֲבוֹדָה*, הַמַּעֲשֶׂה, הַהֲלָכָה, הַהַגָּדָה, הַנִּגְלֶה, הַנִּסְתָּר, הַמֶּחְקָר, הַקַּבָּלָה, הַמּוּסָר, הַשִּׁירָה, הַבְּדִיחוּת וְכֹבֶד-הָרֹאשׁ, הַפִּלְפּוּל וְהַהִגָּיוֹן, הַדִּקְדּוּק וְהָרֶמֶז, שֶׁכָּל אֵלֶּה הִנָּם נֶחְלָקִים רַק מִחוּץ* וְלא מִפְּנִים, – כִּי בְּעֶצֶם הַחַיִּים, בְּזִרְמָם הַפְּנִימִי, הַמּוּחָשׁ בַּנְּשָׁמָה, מֵאוֹצַר הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, הַכֹּל שׁוֹפֵעַ בְּמַהֲלָךְ אֶחָד, בְּאַחְדוּת וְהַשְׁוָאָה•, – נַעֲשִׂים מְפֻלָּגִים* וּמְרֻחָקִים זֶה לָזֶה, נִדְמֶה שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְהִשָּׁמֵר מֵחֲבֵרוֹ וּלְהִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ, לִהְיוֹת צוֹפֶה לְהִתְקוֹמֵם* עַל יְדֵי מַפָּלָתוֹ וּלְהִתְמַלֵּא מֵחֻרְבָּנוֹ.
אִי אֶפְשָׁר לְאַחְדוּת אֲמִתִּית וְשָׁלוֹם עֶלְיוֹן מָלֵא חַיִּים, שֶׁהוּא בָּא בֶּאֱמֶת מִשֶּׁפַע שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ד' שָׁלוֹם "גּוּפֵיהּ אִקְּרֵי שָׁלוֹם*" (שבת י:), לְהִתְפַּתֵּחַ כְּלָל בְּחוּץ-לָאָרֶץ.
כְּשֵׁם שֶׁאֵין שָׁלוֹם אִישִׁי* יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ כָּרָאוּי, כֵּן אֵין שָׁלוֹם רוּחָנִי יָכוֹל לְהִתְפַּתֵּחַ עַל אֲדָמָה טְמֵאָה*. "לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן וּבְרָגְזָה יִשְׁתּוּ" (יחזקאל יב, יט). הָאֲוִיר מַחְנִיק*, חֲנִיקָה רוּחָנִית, בְּיַחַשׂ אֶל אוֹרָה וְתִקְוָה כְּלָלִית.
וְלָכֵן הַחַיִּים הָרוּחָנִיִּים בְּאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה*, לֹא יוּכְלוּ לִהְיוֹת מְקוֹרִיִּים, וְהִנָּם רַק נִשְׁאָבִים מְאוֹצַר הַחַיִּים, אֲשֶׁר בַּשִּׁיּוּר שֶׁל הַתּוֹרָה, שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה, עַל יְדֵי עֲמָלָהּ וְשִׁנּוּנָהּ, אֲשֶׁר יַחַד עִם יִשְׂרָאֵל הוּרַד מִמְּרוֹם שִׁבְתּוֹ וְיָרַד בַּגּוֹלָה.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

41 - תורת ארץ ישראל חלק ג'

42 - תורת ארץ ישראל חלק ד'

43 - סובלנות ישראל חלק א'

טען עוד

אָמְנָם רַק צַד הַקֹּדֶשׁ הַחִיצוֹן הוֹלֵךְ הוּא בַּגּוֹלָה, הַמַּאֲמָרִים וְהָאוֹתִיּוֹת יְכוֹלִים לִהְיוֹת נִקָּחִים בַּיָּד וְלָלֶכֶת מִמָּקוֹם אֶל מָקוֹם, מֵאֶרֶץ אֶל אֶרֶץ, עִם הוֹלְכֵי גוֹלָה, אֲבָל הַנְּשָׁמָה הַפְּנִימִית שֶׁלָּהֶם*, נִשְׁמַת אֱלֹהִים חַיִּים, בְּרוֹמְמוּת טָהֳרָתָהּ, הַמְצֹרֶפֶת אֶל הָאוֹר הָעֶלְיוֹן* וְהַתִּקְוָה הַכְּלָלִית, הַמּוּחֶשֶׁת לָעַיִן וּמְשֹׁרֶשֶׁת בְּכָל שַׁעַל וְצַעַד שֶׁל אַדְמַת קֹדֶשׁ, שֶׁל אֶרֶץ חַיִּים וְגֵיא חִזָּיוֹן, הִיא נִרְאֵית וּמִתְגַּלָּה רַק בִּמְקוֹמָהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
הַהַכָּרָה שֶׁהִנְנוּ עַם נוֹרָא*, בְּנֵי מְלָכִים, נְדִיבֵי עַמִּים*, וּמַעֲמִידֵי שָׂרֵי קֹדֶשׁ, זֹאת הַהַכָּרָה עַצְמָהּ, הַמְעֻלָּפָה* בְּחוּץ-לָאָרֶץ בַּעֲלִיפַת יָגוֹן קוֹדֵר וּבְאַנְחַת חֹשֶׁךְ, הִיא מִתְרָאָה עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ בִּבְהִירוּת הַנְּשָׁמָה וּבְזִיו הַחַיִּים. עַל כֵּן הַתּוֹרָה מְקוֹרִית הִיא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהִיא מוּכֶנֶת רַק בָּהּ לִהְיוֹת מְקוֹרִית.
(אורות התורה יג, ז)
___________________________________
כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָלָהּ – האומה הישראלית בכלליותה, בכל חלקיה. חַיִּים שֶׁאֵינָם מְקוֹרִיִּים – חיים שאינם מתאימים לאופיים המיוחד, חיים שאינם מחוברים למקור האלוהי בשלימות. שֶׁיְּסוֹד חַיֵּיהֶם – העיקר שבחייהם של תלמידי חכמים הוא חיי הרוח ובהם מתבטא יותר החסרון של החיים המקוריים של ישראל. אֵינָם יְכוֹלִים – חוץ לארץ היא ארץ טמאה שאינה מתאימה לעיסוק מלא בקודש. נִימָא וְנִימָא – שערה, לכל שערה יש גומה שממנה היא יוצאת. כל סגנון של הופעה או תוכן רוחני מסוים מפריע ועומד בניגוד לסגנון אחר. הַהֶאָרָה הַצִּבּוּרִית – המחשבה והדאגה למצב האומה. הָעֲבוֹדָה – הרוחנית. נֶחְלָקִים רַק מֵחוּץ וכו' – הסתירה בין התכנים השונים הינה חיצונית בלבד הואיל ובפנימיותם כולם משלימים לשלימות אחת אדירה וכוללת, שמקורה במגמה האלוהית האחת. נַעֲשִׂים מְפֻלָּגִים – כשאין יכולת לחיות חיים מקוריים אזי התכנים נעשים נפרדים, חלוקים. צוֹפֶה לְהִתְקוֹמֵם – כל תוכן מצפה שהתוכן האחר יפול ויחרב, וממילא הוא יוכל לצמוח. גּוּפֵיהּ אִקְּרֵי שָׁלוֹם – שמו של ה' הוא שלום. כשמסגלים לעצמנו הסתכלות אלוהית יהיו כל התכנים מאוחדים באחדות אמיתית ומשלימים זה את זה. שָׁלוֹם אִישִׁי – בין אדם לחברו. אֲדָמָה טְמֵאָה – חוץ לארץ. הָאֲוִיר מַחְנִיק וכו' – האוויר של חוץ לארץ לא מאפשר להתבונן בעולם הרוחני במבט כללי היוצר אחדות. מַאְפֵּלְיָה – הסתר האלוהות. שֶׁלָּהֶם – של המאמרים והאותיות. הַמְצֹרֶפֶת אֶל הָאוֹר הָעֶלְיוֹן – מחוברת לאלוהות ומכוונת אל תיקון העולם בכל. עַם נוֹרָא – נשגב, על-טבעי. נְדִיבֵי עַמִּים – נכבדים שבעמים. הַמְעֻלָּפָה – המכוסה, ההכרה בגדלות ישראל מכוסה בגלות (ועוד נראה שם להיפך ח"ו).

ביאורים
בפסקאות הקודמות הרב קוק הסביר את ההשפעה של תורת ארץ ישראל על העם. כעת הוא מסביר שיש לה גם השפעה על התורה עצמה.
התורה מורכבת מחלקים שונים שחלקם נראים סותרים: ההלכה מעמידה חוקים נוקשים ומדקדקת בפרטים, והאגדה פורצת גבולות ומרחיבה את הדעת. ה'נגלה' מגדיר מה טוב ומה רע, והנסתר מלמד על הגרעין החיובי שקיים בכל דבר. המסורת משעבדת את האדם להשקפה קבועה מראש, והמחקר בתורה מעניק לאדם חופש לברר בעצמו. הלומד את תורת חוץ לארץ מסתכל על כל התחומים הללו באופן נפרד. למרות שכולם שייכים לאותה תורה, הוא אינו מצליחה לזהות את הקשר וההפריה ההדדית ביניהם, אלא את ההבדלים והשוני שמאלצים אותו להעדיף ולבחור חלק מהם על חשבון השאר.
גם נפש האדם מורכבת מכוחות חיים ותחומי ענין מגוונים וסותרים: השכל דורש הגיון וצדק בכל מעשה, והרגש דוחף לספונטניות וזרימה טבעית. הנשמה באדם דורשת חוויה והתעלות מוסרית, והגוף דורש הנאות וסיפוק מיידי. אדם בריא אינו מרגיש פיצול אישיות. הוא חווה את עצמו מבפנים, ויש לו תחושה עמוקה שכל צדדי המגוון הם חלק בלתי נפרד ממנו. שהוא זקוק לכל התשוקות ודפוסי ההתנהלות האלה ביחד, והוא אינו יכול לוותר על חלק מהם. שדוקא כולם יחד, כמות שהם, בונים את אישיותו ונותנים לה את המרחב הדרוש כדי להתבטא.
תורת חוץ לארץ מביטה על התורה מבחוץ. יש לה את כל הספרות התורנית, לא חסר לה מידע, אבל היא לא מצליחה לקלוט את רוח החיים הנושבת בכל חלקיה. לעומתה, תורת ארץ ישראל מסוגלת לחוות את התורה מבפנים. היא תופסת את התורה כמציאות אחת, ולא רק כחומר כתוב. היא שומעת את הניגון המיוחד של כל חלק, ואת תרומתו החיונית לשירת החיים של התורה. היא רואה את כל ענפי התורה בהרמוניה, ולכן גם תופסת את המטרה הכללית של התורה: הענקת חיים ומזון רוחני לעם ישראל לשם מילוי ייעודו בארץ ישראל, ולשם העמדת ממלכה קדושה שתאיר את העולם כולו.

הרחבות
•היחס בין האגדה להלכה
הַהֲלָכָה, הַהַגָּדָה, הַנִּגְלֶה, הַנִּסְתָּר... הַכֹּל שׁוֹפֵעַ בְּמַהֲלָךְ אֶחָד, בְּאַחְדוּת וְהַשְׁוָאָה. הרב צבי יהודה מבאר את היחס בין ההלכה לאגדה: "כל ההלכות כולן וכל המצוות כולן מתגלות ממקור המחשבה הגדולה ביותר של כל התורה כולה. (כלומר) האגדה היא נשמת כל התורה כולה המחיה את ההלכה, כל ההלכות וכל המצוות אינן אלא התגלמות והתגבשות חיונית של דבר ה'" [שיחות הרצי"ה תלמוד תורה ב, עמ' 86]. האגדה. אם כן, הינה הצד הפנימי הרוחני של התורה, ואילו ההלכה הינה הגילוי המעשי, ההדרכה האלוהית המעשית.
כתוב במדרש: "אמר ר' יצחק: לשעבר הייתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה" [שיר השירים רבה ב, יד]. הרב צבי יהודה מסביר שכשהתורה מופיעה ככלל "מרגישים את זרם החיים השופע של דברי אלוהים חיים כשהוא נתפס על כל פרטי ההלכה", ולכן בעת פריחת התורה בארץ ישראל: "היו מבקשים לשמוע דבר משנה", אולם במצב שבו שפע החיים הכללי לא מופיע – בחו"ל, הולכים לשמוע דבר אגדה מתוך ניסיון "לחפש לח של חיים", עמוק יותר, אלוהי יותר.
הרב קוק מוסיף שהפרחת ההרמוניה בין החלק הפנימי בתורה לבין החלק הנגלה, בין ההלכה לאגדה, "תגרור אחריה המון חיבורים והרמוניות לאין חקר, והעולמות השמימיים והעולמים הארציים... יתאחדו יחד לפעול זה על זה את הפעולה הרצויה לגודל ושכלול גמור" [אורות הקודש, ח"א עמ' כו]. כלומר, באופן לימוד זה אנו מקשרים בין הרוח והגשם בעולם כולו.

שאלות לדיון
האם לימוד התורה שלנו פה, בארץ ישראל, נעלה יותר מתורתם של רש"י, המהר"ל, והגר"א?
היכן אתה מוצא כיום את השפעתה של תורת ארץ ישראל, לפי פיסקאות אלו?