הכניעה חלק י' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

3552

5 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

הכניעה בענייני העולם
וְהַחֲמִישִׁי, הַכְּנִיעָה בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ כֻלָּם*, הַנִּרְאֶה מֵהֶם* וְהַנִּסְתָּר, בְּדִבּוּרוֹ וּבְמַעֲשֵׂהוּ וּבִתְנוּעַת אֲבָרָיו וְנוּחָם*, וְלֹא יִהְיֶה תוֹכוֹ בְּכָל זֶה הֶפֶךְ בָּרוֹ*, וְלֹא מַצְפּוּנוֹ כְּנֶגֶד נִרְאֵהוּ, וּתְנוּעוֹתָיו שְׁקוּלוֹת וּנְכוֹנוֹת וְשָׁווֹת וּמִתְדַּמּוֹת, הוֹלְכוֹת עַל דֶּרֶךְ הַכְּנִיעָה וְהַשִּׁפְלוּת לֵאלֹהִים יִתְבָּרַךְ וְלִבְנֵי אָדָם, כְּפִי הִתְחַלְּקוּת מַעֲלוֹתָם*, וּכְפִי הַטּוֹב לוֹ מֵהֶם לְתוֹרָתוֹ וּלְעוֹלָמוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קיב, ה): "טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת ד, י): "וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל אָדָם", וְאָמְרוּ (אָבוֹת ג, יב): "הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ וְנוֹחַ לְתִשְׁחֹרֶת".

להגביה נפשו בענייני העולם הבא
וְהַשִּׁשִּׁי, שֶׁיִּהְיֶה יְקַר רוּחַ* וּגְבַהּ נֶפֶשׁ בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ מֵהֶם מַה שֶּׁיִּזְדַּמֵּן, וְלֹא יֹאמַר דַּי בְּמַה שֶּׁתִּמְצָא יָדוֹ מֵהֶם, אֲבָל יִמְעַט בְּעֵינָיו* מַעֲשֵׂהוּ וַעֲבוֹדָתוֹ וִיכָלְתּוֹ וְהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ, וְתִגְבַּהּ נַפְשׁוֹ אֶל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה מִזֶּה תָמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב בִּיהוֹשָׁפָט (דִּבְרֵי הַיָּמִים־ב יז, ו): "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְיָ", וְיִתְרָעֵם עַל נַפְשׁוֹ עַל קִצּוּרָהּ בְּעִנְיְנֵי תוֹרָתוֹ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְלִפְנֵי בְנֵי אָדָם, וִיבַקֵּשׁ מֵאֱלֹהִים עֵזֶר וָאֹמֶץ לְהוֹסִיף בָּעֲבוֹדָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים קיט, ה): "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ".

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

76 - הכניעה חלק ט'

77 - הכניעה חלק י'

78 - הכניעה חלק י"א

טען עוד

הכניעה לה' בפני בני אדם
וְהַשְּׁבִיעִי, שֶׁיַּרְאֶה לִבְנֵי אָדָם הַכְּנִיעָה, וְיַנִּיחַ הַגַּבְהוּת לִכְבוֹד הַבּוֹרֵא, וְיַעֲזֹב הַגְּדֻלָּה וְהַיְקָר וְהַזְּהִירוּת עַל נַפְשׁוֹ בְּעֵת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לֵאלֹהִים יִתְבָּרַךְ, בֵּין לְבַדּוֹ בֵּין בְּתוֹךְ מַקְהֲלוֹת בְּנֵי אָדָם*, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב עַל אַהֲרֹן עַל גְּדֻלַּת מַעֲלָתוֹ (וַיִּקְרָא ו, ג): "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן", וְחִיְּבוֹ הַבּוֹרֵא לְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן בְּכָל יוֹם תָּמִיד, לְהִשָּׁפֵל וּלְהָסִיר הַגַּבְהוּת מִלִּבּוֹ, וּכְמוֹ זֶה אָמַר בְּדָוִד (שְׁמוּאֵל־ב ו, טז): "וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְיָ", וּשְׁאָר הָעִנְיָן, וְאָמַר (תְּהִלִּים קיט, מו): "וַאֲדַבְּרָה בְעֵדֹתֶיךָ נֶגֶד מְלָכִים וְלֹא אֵבוֹשׁ".
לעמוד בפני תאוות גופניות
וְהַשְּׁמִינִי, שֶׁיַּסְפִּיק לוֹ מִסִּבּוֹת הַמָּזוֹן* מַה שֶּׁיִּזְדַּמֵּן וּמַה שֶּׁיִּמָּצֵא, מֵאֲשֶׁר תִּהְיֶה נַפְשׁוֹ נְמִבְזָה* וּנְקַלָּה* בְּעֵינָיו, וּלְחַנֵּךְ אוֹתָהּ לַעֲמֹד* מִתַּאֲוֹתֶיהָ הַגּוּפָנִיּוֹת, וּלְהִפָּנוֹת לִפְרֹעַ חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא עַל גֹּדֶל טוֹבוֹתָיו וְרֹב חַסְדּוֹ עָלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד (תְּהִלִּים קיט, לב): "דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ כִּי תַרְחִיב לִבִּי".

נקמה מן הרשעים
וְהַתְּשִׁיעִי, שֶׁיִּנָּקֵם מִן הָרְשָׁעִים לִכְבוֹד הַבּוֹרֵא, וְאַל תַּשִּׁיאֵהוּ* מְחִילָתוֹ לִבְנֵי אָדָם בְּצַד עַצְמוֹ לִמְחֹל בְּדִבְרֵי הָאֱלֹהִים אוֹ לְמִי שֶׁיְּדַבֵּר בִּנְבִיאָיו וַחֲסִידָיו וּסְגֻלָּתוֹ, וְאַל יִנְהַג בַּעֲשֹׁק בְּנֵי אָדָם אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ כְּמִנְהָגוֹ בִּמְחִילָתוֹ לָהֶם בְּעָשְׁקָם אוֹתוֹ, אַךְ יַצִּיל הֶעָשׁוּק וְיַעֲזֹר לְהוֹצִיא מִיַּד הָעוֹשֵׁק, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה כא, יב): "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק", וְאָמַר (אִיּוֹב כט, יז): "וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל". וְיוֹרֶה בְנֵי אָדָם עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, וְיוֹכִיחֵם, וְיַכְלִימֵם, וִיצַוֵּם עַל הַטּוֹב, וְיַזְהִירֵם מִן הָרָע, בְּיָדוֹ וּבִלְשׁוֹנוֹ כְּפִי יְכָלְתּוֹ, וִימַהֵר לָקַחַת דִּינֵי הָאֱלֹהִים* מִמִּי שֶׁחַיָּב בָּהֶם, וְלֹא יִכָּנַע וְלֹא יִשָׁפֵל בָּזֶה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּפִינְחָס (תְּהִלִּים קו, ל-לא): "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה וַתֶּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם".
מיעוט דיבורים ועיסוקים עם הזולת
וְהָעֲשִׂירִי, שֶׁיִּהְיֶה מְעַט* דְּבָרִים, וְקוֹלוֹ נָמוּךְ, וּמְעַט שְׂחוֹק, וּמְעַט שְׁבוּעוֹת בַּשֵּׁם עַל הָאֱמֶת*, וְלֹא יַעֲבִיר עַל לְשׁוֹנוֹ כָזָב, וְלֹא יֵשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים*, וְלֹא יִשְׂמַח בְּמַה שֶּׁשְּׂמֵחִים עַמֵּי הָאָרֶץ מִתַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם, וָזֶה מִכְּנִיעָה וְשִׁפְלוּת, לֹא מִצַּד גְּדֻלָּה וְהִתְנַשֵּׂא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא (יִרְמְיָה טו, יז): "לֹא יָשַׁבְתִּי בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וָאֶעְלֹז מִפְּנֵי יָדְךָ בָּדָד יָשַׁבְתִּי כִּי זַעַם מִלֵּאתָנִי".
___________________________________
הַכְּנִיעָה בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ כֻלָּם – שייכנע בכל עניני העולם. הַנִּרְאֶה מֵהֶם – הגלויים. וְנוּחָם – גם בנוח האיברים יהא זה בצורה שמביאה כניעה. תוֹכוֹ בְּכָל זֶה הֶפֶךְ בָּרוֹ – שיהא אמיתי בכניעתו גם באופן פנימי ולא רק באופן חיצוני. כְּפִי הִתְחַלְּקוּת מַעֲלוֹתָם – כניעה לכל אדם בהתאם לחשיבותו. יְקַר רוּחַ – בעל תביעה גדולה מעצמו. יִמְעַט בְּעֵינָיו – כל מה שיעשה יהא בעיניו כמעט. בְּתוֹךְ מַקְהֲלוֹת בְּנֵי אָדָם – בציבור. מִסִּבּוֹת הַמָּזוֹן – אמצעי הפרנסה. נְמִבְזָה – בזויה. וּנְקַלָּה – חסרת ערך. לַעֲמֹד – להתאפק. תַּשִּׁיאֵהוּ – תמשכהו. לָקַחַת דִּינֵי הָאֱלֹקִים – להעניש כדין. מְעַט – ממעט. עַל הָאֱמֶת – כשמתחייב בדין להישבע, לא ישבע אפילו כשהוא דובר אמת. בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים – בחברת בני אדם העוסקים בצחוק ודברים בטלים.

ביאורים
בהמשך למה שראינו אתמול, ממשיך רבנו בחיי למנות את דרכי ההתנהגות של הכנוע:
החמישי – התבטאות הכניעה בכל תנועותיו, מעשיו ודיבורו, לאו דווקא בעניין ספיציפי או כלפי אדם מסוים. לכך מתווספת הדרישה שיהא תוכו כברו – דהיינו שלא יעשה עצמו כמתנהג בכניעה, ידבר ברוך, יוותר ויסלח, ובאמת לא יהיה כזה.
השישי – שאיפת ההתקדמות בענייני העולם הבא, התורה והמצוות.
השביעי – ביטול כבודו בעת עיסוקו בעבודת הבורא.
השמיני – ההסתפקות במועט בענייני העולם הזה.
התשיעי – לקיחת אחריות על הבריות הסובבות אותו, בדיני צדק ובביעור הרשעה.
העשירי – ההתייחדות מן הבלי ההמון. אם בדברי שקר ומיעוט שיחה ושבועות, ואם בדברים המענגים אותם.
פרקנו כאמור עוסק באדם שכבר קנה את מידת הכניעה. בפרק ב הזהיר אותנו רבנו בחיי מפני כניעה לא אמיתית, שהיא למעשה זלזול האדם בעצמו, בעוד הכניעה האמיתית מכירה בערך האדם כוחותיו ויכולותיו, ויחד עם זאת מרכינה ראש בפני בורא עולם. בפרק זה אנו מתוודעים למורכבות הזו, האחיזה בצמצום בענייני העולם הזה ביד אחת, ובשניה ברום השאיפות בענייני העולם הבא. התביעה מהאדם להיות כנוע ומדבר רכות, ותרן ומוחל בענייניו, ויחד עם זאת נוקם ומוכיח, אמיץ ומורה דרך בענייני הזולת ובענייני שמיא. ננסה לראות זאת בעניינים השונים:
בשלישי מוצגת התביעה מבעל הכניעה לשאת בשלווה פגיעות מילוליות ופיזיות כנגדו, לשם הבורא. הסיבה שהוא מוחל אינה מפני שהוא חלוש מכדי להתנגד, אלא כי זה רצון ה'. להיות בעל יכולת להגיב ועם זאת להבליג, זו גבורה ולא חולשה.
השישי והשמיני מהווים השלמה זה לזה. בשישי, השאיפות הגבוהות בענייני העולם הבא, הרצון להתקדם, ואי המוכנות לרדידות. ובשמיני, ההסתפקות במועט בענייני העולם הזה והעמידה כנגד התאווה. היכולת לשאוף ולהגיע לגבהים רוחניים מתאפשרת רק מתוך הכרת האדם ביכולתו, ביתרונו על פני החי, וממילא בהבנת תפקידו בקידום הבריאה. הכנוע משלב את ההכרה בערכו ואת מיעוט רדיפתו אחר התאוות. בסופו של דבר, דווקא הכנוע מגדיל את ערך האדם. היכולת לצמצם בשאיפותיו הגשמיות ולתת מקום לנשמה, מגלים את ערכו האמיתי, ואת רצונו ויכולתו להתקרב לה'.
גם בתשיעי אנו פוגשים את המורכבות הזו. בעל הכניעה מתגלה כנוקם ברשעים וכמציל עשוקים, כבעל יוזמה, רצון וכח. הוא אינו הטיפוס המזולזל, אותו מדמים לבהמות ולחסרי הדעת. הוא מוכיח את הדרוש תוכחה, דואג לביצוע גזר דינם של החייבים בדיני התורה ואינו נכנע כלל וכלל, וכל זאת, מתוך פשטות והתרחקות מכבוד.

הרחבות
•טעם מצוות תרומת הדשן
וְחִיְּבוֹ הַבּוֹרֵא לְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן בְּכָל יוֹם תָּמִיד, לְהִשָּׁפֵל וּלְהָסִיר הַגַּבְהוּת מִלִּבּוֹ. רבנו בחיי מבאר, כי טעמה של מצוות תרומת הדשן היא לבטל את הגאווה שעלולה להיות בליבו של הכהן מחמת מעמדו הרם.
הכלי יקר מבאר, שכל פרשיית העולה, בה כתובה מצוות תרומת הדשן, רומזת על תיקון מידת הגאווה: "ובמדרש אמרו: 'זאת תורת העולה הוא העולה על מוקדה, כל המתגאה נידון באש' [ויקרא רבה ז, ו]... שדעת מדרש זה לומר שהעולה מכפרת על גסות הרוח... על כן אמר הוא העולה על מוקדה כי מוקד אש המזבח העולה למעלה הוא כפרה על הגס רוח העולה בגדולות ונפלאות ממנו. ועל כוונה זו הזכיר הרמת הדשן, כי התיקון הוא הדשן שיאמר 'ואנכי עפר ואפר' כאברהם ואז 'ירום ונשא וגבה מאד' כי 'כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו' [עירובין יג:], וזה שאמר והרים את הדשן. ולזה פירט שני בגדים אלו שילבש הכהן המכפר 'ולבש הכהן מִדּוֹ בד', כמדתו שלא יהיה בגד נשיאותו ארוך ממנו אלא כמדתו... ולא ילך בגדולות ובנפלאות ממנו, ומכנסי בד המכפרים על גילוי עריות כמו שאמרו חז"ל 'כל המתגאה כאילו בא על כל העריות' וכו' [סוטה ד:], ושימת הדשן אצל המזבח כי גם המזבח מורה על גדר הענווה" [ויקרא ו, ג].

לעילוי נשמת מימי מרים בת עליזה ע"ה