התשובה חלק י"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

4 דק' קריאה

פֶּרֶק שְׁמִינִי
השתוות השב עם הצדיק
אֲבָל אִם יִשְׁתַּוֶּה* הַשָּׁב עִם הַצַּדִּיק, אֹמַר, כִּי יֵשׁ מִן הַשָּׁבִים שֶׁיִּשְׁתַּוֶּה אַחַר הַתְּשׁוּבָה עִם הַצַּדִּיק אֲשֶׁר לֹא חָטָא, וּמֵהֶם מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ יִתְרוֹן עַל הַצַּדִּיק, וּמֵהֶם מִי שֶׁיֵּשׁ לַצַּדִּיק יִתְרוֹן עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁב.
במצוות עשה
וּבֵאוּר הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן הוּא, שֶׁיִּהְיֶה הַחֵטְא בְּקִצּוּרוֹ בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, כַּצִּיצִית וְכַלּוּלָב וְכַסֻּכָּה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. וְכַאֲשֶׁר יָשׁוּב הַמְקַצֵּר בָּהֶם בְּלִבּוֹ וּבִלְשׁוֹנוֹ וְיִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, וְלֹא יִשְׁנֶה קִצּוּרוֹ בָּהֶם, יִמְחַל לוֹ הַבּוֹרֵא, וְיִשְׁתַּוֶּה עִם הַצַּדִּיק אֲשֶׁר לֹא קִצֵּר בָּהֶם, וּבִכְמוֹ זֶה נֶאֱמַר: הַשָּׁב מִן הַחֵטְא כְּמִי שֶׁלֹּא חָטָא, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא פו, א): "עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה, אֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מַלְאָכִי ג, ז): "שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם".
במצוות לא תעשה שאין בה כרת

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

121 - התשובה חלק י"ג

122 - התשובה חלק י"ד

123 - התשובה חלק ט"ו

טען עוד

וְהַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, וְהוּא שֶׁיֶּשׁ לוֹ בוֹ יִתְרוֹן הַשָּׁב עַל הַצַּדִּיק. בֵּאוּר זֶה, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁב חָטָא חֵטְא קָטֹן בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת, וְאַחַר כָּךְ שָׁב מִמֶּנָּה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה בְּכָל תְּנָאֶיהָ, וְשָׂם עֲוֹנוֹ לְעֻמָּתוֹ וְנֹכַח פָּנָיו, וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד הַמְּחִילָה עָלָיו, וְנִכְלָם מִבָּשְׁתּוֹ מֵהַבּוֹרֵא, וְנִכְנַס בְּלִבּוֹ הַמּוֹרָא מֵעָנְשׁוֹ, וְנִשְׁבְּרָה נַפְשׁוֹ, וְהוּא נִכְנָע וְשָׁפָל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים תָּמִיד, וְהָיָה חֶטְאוֹ סִבָּה* לִכְנִיעָתוֹ וְהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ לִפְרֹעַ חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא, לֹא יִתְגָּאֶה בִּמְאוּמָה מִמַּעֲשֵׂהוּ הַטּוֹב, וְלֹא יִרְבֶּה בְּעֵינָיו, וְלֹא יִתְפָּאֶר בּוֹ, וְיִשָּׁמֵר בִּשְׁאֵרִית יָמָיו מִן הַמִּכְשׁוֹל.
חוֹטֵא זֶה הוּא שֶׁיֶּשׁ לוֹ יִתְרוֹן עַל הַצַּדִּיק שֶׁלֹּא חָטָא הַחֵטְא הַהוּא וְהַדּוֹמֶה לוֹ, כִּי הַצַּדִּיק אֵין בְּטוּחִים בּוֹ שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה וְיִגְבַּהּ לִבּוֹ וְיָרֹם בְּמַעֲשֵׂהוּ. וּכְבָר נֶאֱמַר כִּי יֵשׁ חֵטְא שֶׁמּוֹעִיל לַשָּׁב יוֹתֵר מִכָּל צִדְקוֹת הַצַּדִּיק, וְיֵשׁ צְדָקָה* שֶׁמַּזֶּקֶת לַצַּדִּיק יוֹתֵר מִכָּל חַטֹּאת הַשָּׁב, כְּשֶׁיְּפַנֶּה לִבּוֹ מִן הַכְּנִיעָה וְדָבֵק בַּגֵּאוּת וּבַחֹנֶף וְאַהֲבַת הַשֶּׁבַח, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מִן הַצַּדִּיקִים לְתַלְמִידָיו: אִלּוּ לֹא הָיָה לָכֶם עָוֹן, הָיִיתִי מְפַחֵד עֲלֵיכֶם מִמַּה שֶּׁהוּא גָדוֹל מִן הֶעָוֹן. אָמְרוּ לוֹ: וּמַהוּ גָדוֹל מִן הֶעָוֹן? אָמַר לָהֶם: הַגֵּאוּת וְהַחֹנֶף.
וּבְשָׁב כָּזֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לד, ב): "בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד".
במצוות לא תעשה שיש בה כרת
וְהַחֵלֶק הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁיִּהְיֶה הַשָּׁב עוֹבֵר עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת מִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ מִיתָה בִּידֵי אָדָם וְכָרֵת בִּידֵי שָׁמָיִם, כְּחִלּוּל הַשֵּׁם וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר, וְהַדּוֹמֶה לָהֶם מִן הַגְּדוֹלוֹת, וְאַחַר כָּךְ שָׁב מִטָּעוּתוֹ בָהֶם, וְהִשְׁלִים תְּנָאֵי הַתְּשׁוּבָה וּגְדָרֶיהָ.
כִּי הַמְּחִילָה לֹא תִתָּכֵן לוֹ עַד שֶׁיְּנֻסֶּה בָּעוֹלָם הַזֶּה מִמַּה שֶׁיּוּכַל לְסָבְלוֹ וְיִנָּקֶה מֵעֲוֹנוֹתָיו. וּבוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יוֹמָא פו, א): "עָבַר עַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֶּשׁ בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית דִּין וְעָשָׂה תְשׁוּבָה, יִסּוּרִין מְמָרְקִין* וּמִיתָה מְכַפֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים פט, לג): "וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם", וּכְתִיב (יְשַׁעְיָה כב, יד): "אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן". וְהַצַּדִּיק שֶׁלֹּא עָבַר אֵלּוּ הָעֲבֵרוֹת, יֶשׁ לוֹ יִתְרוֹן עַל הַשָּׁב מֵהֶם בְּלִי סָפֵק.
___________________________________
יִשְׁתַּוֶּה - יהיו שווים. סִבָּה - גורם. צְדָקָה - מעשה טוב. מְמָרְקִין - מנקים אבל לא לגמרי.

ביאורים
פרק זה, מתייחד לעיסוק בשאלה המרתקת שמצינו לה כמה התייחסויות בדברי חז"ל, והיא שאלת היחס בין ה'צדיק' - האדם שלא חטא כלל, לבין ה'בעל תשובה' - מי שחטא ושב בתשובה. יחס זה בא לידי ביטוי בדבריהם של הסוברים ש: "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" [ברכות לד:], ובהסברים שנתנו לכך הראשונים. ההתלבטות הגדולה בשאלה זו נובעת מכך שמצד אחד הצדיק זכה תמיד לשבת בבית ה' ולעשות את רצונו, ולא היה מלוכלך בלכלוך החטא והריחוק מהבורא. מצד שני, מי שזכה להיות בתוך החטא ולשוב ולהיטהר ממנו זוכה למספר יתרונות שאין למי שלא חטא (המאמצים שעשה, הענווה ועוד).
רבנו בחיי, מחלק בין כמה סוגי עבירות שביחס אליהם יש הבדל בין ה'צדיק' ל'בעל התשובה'. הוא אומר (על פי דברי הגמרא שדנה בעניין קבלת תשובתו של החוטא) שבחטאים קטנים יותר, 'בעל התשובה' יכול להגיע למדרגתו של הצדיק מתוך התיקון שעושה כששב בתשובה. בחטאים הקטנים הללו, כאשר חֶטאוֹ כולל אי עשיית מעשה מצוה והוא שב ומתחרט על ביטול קיומו, וחוזר לקיימו - הוא משתווה למדרגתו של הצדיק. בדומה לזה, גם בעשיית מעשה איסור, אם האדם שב ומתחרט על מעשיו - הוא משתווה לצדיק, אלא שבתשובה ממעשה איסור, נוספת נקודה אחרת שתוכל להקנות לו יתרון מסוים על הצדיק: אם אותו בעל תשובה, מתוך הידיעה שעשה מעשה שלילי יהיה יותר בעל הכנעה ולא יתגאה במצוות שהוא עושה - הוא יוכל לזכות להינצל מגאווה, שהריחוק ממנה הוא אחד מהיסודות הגדולים בעבודת ה'. זהו ההסבר לפי רבנו בחיי למאמר חז"ל על גדלותם של בעלי תשובה יותר מהצדיקים.
אולם דבר זה אינו נכון ביחס לעבירות חמורות שעליהם נאמר שעונשם כרת או מיתת בית דין. בעבירות כאלה תשובה בלבד אינה מספקת, ועליהם אמרו חז"ל שהחוטא ייענש ויתייסר לפי יכולתו לסבול, ויכופר לו רק במיתתו, ובהם לדברי רבנו בחיי הצדיק גדול מבעל התשובה.

הרחבות
•מיהו בעל תשובה?
בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים. כתב הרב צבי יהודה קוק: " 'בעל תשובה' הוא כמו הביטוי 'בעל לשון הרע' הקבוע ועסוק בכך, וכן 'בעלי תשובה' הם העסוקים תמיד בתשובה, דהיינו שתשובתם שלמה וגמורה". 'בעל תשובה' על פי הגדרה זו נמצא במדרגה עליונה שצדיקים גמורים אינם עומדים בה. "אמנם גם מי שתשובתו אינה שלמה כל כך - מועלת היא לו למחילת העוונות, וצדיק גמור הוא" [אור לנתיבתי נג].
•צדיק ובעל תשובה – מי גדול ממי?
בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד. אמרה זו של חז"ל קשה מאוד, שכן כיצד יתכן שבעל תשובה גדול יותר ממי שלא חטא?
רבנו בחיי ביאר שמעלת בעל התשובה (מחטא שאין בו כרת) גדולה, מכיוון שהוא נכלם בפני הבורא בעקבות חטאיו, ולכן אין חשש שיבוא לידי גאווה ומעשי חנופה.
הרמב"ם הסביר כי מעלתו של בעל התשובה נובעת מכך שבעלי התשובה "כובשים יצרם יותר" מהצדיקים [הלכות תשובה ז, ד]. הרמב"ם לא ביאר מדוע בעל התשובה כובש את יצרו יותר מהצדיק, וניתן לבאר זאת בשני אופנים:
א. בעל ספר חרדים ביאר שבעל התשובה נאלץ לגבור על יצר חזק יותר, שכן החטאים שעשה חיזקו את כוחו של יצר הרע. אנו לומדים זאת מדברי חז"ל: "בתחילה יצר הרע כעני בפתח, ואם אדם מסביר לו פנים נעשה אורח ואחר כך נעשה בעל הבית".[חרדים מצוות התלויות בארץ, ד].
ב. בעל התשובה כובש את יצרו יותר, מכיוון שמכיר את טעם החטא, ובכל זאת חזר בתשובה [של"ה נשא, כא].
לעומתם, המהרש"א ביאר שמדובר על בעל תשובה שרק הרהר בעבירה ולא חטא [מהרש"א ברכות, לד:].