לימוד השיעור מוקדש לרפואת
חגית בת יעל
721
בפתח הפרשה מופיע לראשונה הכינוי המופלא לו זוכה משה רבנו - 'איש האלקים'.
"וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ" 1 .
מדובר בכינוי מיוחד במינו, משה רבנו הוא גם 'איש' וגם 'אלקים', מין הכלאה שצריך להבין מה משמעותה. אנחנו מכירים את המושג 'איש' ואנחנו מכירים את המושג 'אלקים', אבל 'איש האלקים' זה כינוי שמייחס לאדם מימד של אלקות, לכן הכתוב מבהיר מיד ש'איש האלקים' הזה, רבם של ישראל בכל הדורות כולם, עומד כעת 'לפני מותו'. כלומר אין מדובר באיזה מין תחליף ח"ו לריבונו של עולם, מחשבה כזו היא מחשבת עבודה זרה גם אם מדובר במשה רבנו, וכדי לשלול אותה מכל וכל דאגה ההשגחה העליונה שמקום קבורתו של משה רבנו לא יוודע 2 .
משה רבנו היה דמות פלאית, דמות שאי אפשר להכיל, אז כדי שמקום קבורתו של משה לא ייהפך ח"ו למוקד של עבודה זרה, צריך היה להסתיר את המקום, של ייוודע לרבים.
הנצי"ב עומד על משמעות הכינוי 'איש האלקים' וכותב:
"איש האלקים - שהשכינה היתה מדברת אז מתוך גרונו, כמו שהשכינה מברכת.
לפני מותו - דכבר נתבאר דבשירת האזינו לא היתה השכינה מדברת בקרבו, ועל כן לא קרא השירה אלא מספר תורה. משום הכי כשהקדים הכתוב לקרוא למשה 'איש האלקים' - היינו שהשכינה מדברת בקרבו, הוצרך לפרש דמשום שהיה סמוך למותו על כן התלקחה בכוחו היפה שלהבת יה אשר האירה בימי חייו. וכמו נר הכבה שהוא מתמוטט, מכל מקום לפני הרגע האחרון נאחזת האש ביסוד האש, והוא מתלקח בכוח, כך נשמת הצדיק בעת הסתלקותו ומוכנת להיאחז בצרור החיים, הרי היא מתעלה בכוח היותר ראוי לנשמה זו... וכך היה משה רבנו באותה שעה במעלה היותר גבוהה".
כלומר הברכות שמשה רבנו מברך עכשיו את עם ישראל, זו בעצם ברכת ה', משה רבנו הוא רק כלי והשכינה היא זו שמדברת מתוך גרונו. מדובר בהופעה מיוחדת במינה שמתפרצת ברגעיו האחרונים של משה, "התלקחה בכוחו היפה שלהבת יה אשר האירה בימי חייו", ברגעים אלה כל שלהבת חייו של משה רבנו מתלהטת ומביאה לידי ביטוי את הבעירה הפנימית שהלכה והתעצמה בקרבו כל ימי חייו. הנצי"ב מדמה את זה לנר. כשנשארות טיפות השמן האחרונות הלהבה הולכת ודועכת, ואז, ברגעים האחרונים, לפני שהנר כבה, לפתע מתגברת השלהבת ונכבית.
נשמתו של הצדיק מוכנה להיאחז בצרור החיים, לכן ברגעיו האחרונים מתפרץ מתוכו כוח של חיים שמשאיר לו קיומיות וצורר אותו עם החיים, לכן משה רבנו ברגעיו האחרונים זוכה לכינוי 'איש האלקים'.
המלמד זכות על ישראל
ב"פסיקתא דרב כהנא" 3 מובא שמשה רבנו זכה לכינוי 'איש האלקים' מפני שלימד זכות על ישראל, וזו לשונו:
"תדע לך שהוא כן, שכל ימיו של משה לא נקרא 'איש האלקים' עד שלמד משה סניגוריא, שנאמר: 'וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלקים'".
מי שמלמד זכות על ישראל זוכה למדרגה מופלאה. משה רבנו ברגעיו האחרונים זוכה להגיע למדרגה הזו ומברך את ישראל.
אם לא עכשיו אימתי
על המילים "וְזֹאת הַבְּרָכָה... לִפְנֵי מוֹתוֹ" כותב רש"י 4 :
"סמוך למיתתו, שאם לא עכשיו אימתי".
דברי רש"י קשים. מה מבקש רש"י לחדש בביאורו זה? המהר"ל מפראג 5 מבאר את דברי רש"י בצורה נפלאה, ואלו דבריו:
"פירוש, כי 'לפני מותו' סמוך למותו, דאם לא כן, מאי בעי למימר שברכם לפני מותו, וכי סלקא דעתך לומר שברכם אחר שמת, אלא סמוך למיתתו ברכם (כך הוא בספרי).
ומפני שקשה לו עדיין: מה בא להגיד שהיה סמוך למיתתו? ותירץ לומר ש'אם לא עכשיו אימתי', ועל כרחו היה צריך לברך אותם עכשיו, ואם היה חי עדיין לא היה מברך אותם. מפני שכן ראוי לפרנס להוכיח תמיד את דורו, שמכח רוב התוכחה לא יחטאו. ואילו היה מברך אותם, היה רואים עצמן חשובים וצדיקים, והיו חוטאים".
עד עכשיו עסק משה רבנו בדברי תוכחה, זהו תפקידו של מנהיג, וכעת לפני מותו, הגיע לנקודת השלמות האישית שלו, לשיא כוחו, "וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" 6 , כעת יכול הוא לפנות לעמו בדברי ברכה.
ראוי לפרנס להוכיח תמיד את דורו
כל ימיו היה משה רבנו מוסר את נפשו על ישראל ומוכיח אותם, "כן ראוי לפרנס להוכיח תמיד את דורו, שמכח רוב התוכחה לא יחטאו". רבנו הרב צבי יהודה היה נוהג לומר כי אמנם תוכחה נתפסת אצלנו בדרך כלל כנזיפה ו'נתינה על הראש', אבל למעשה אין זה נכון, וכך כתוב בשיחותיו 7 :
"בדקות סגנונו של ה'חפץ חיים' זכרונו לברכה, יש נקודה נפלאה בתורת הלשון, תורת הדיבור: לא קיימת אצלו המִלה תוכחה. יש אצלו חילוק באות אחת. המצוה מדאורייתא היא 'הוכח תוכיח'. ה'חפץ חיים' מכנה אותה: הוכחה. המובן של הוכחה הוא בירור שכלי ושכנוע, ולא סתם גערות ונזיפות".
להוכיח זה לדבר ולהסביר. על המילים "הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ ה' לְבֶן אֲדֹנִי" 8 כותב רש"י: "הוכיח - בירר והודיע, וכן כל הוכחה שבמקרא ברור דבר". כלומר כשמשה רבנו מוכיח את העם הוא בעצם מברר יחד אתם את הדרך, הוא לוקח אותם למסע של בירור פנימי.
בחז"ל 9 ישנה הדרכה נפלאה: "יש לך חברים, מקצתן מוכיחים אותך ומקצתן משבחין אותך, אהוב את מוכיחך ושנא את משבחך, מפני שמוכיחך מביאך לחיי העולם הבא, והמשבחך מוציאך מן העולם". כלומר מי שמוכיח אותנו הוא בעצם סולל עבורנו את הדרך לחיי העולם הבא, ומי שמשבח אותנו הוא מנתק אותנו מהמציאות ומוציא אותנו מן העולם, הוא לא נותן לנו להתקדם קדימה אלא מרגיל אותנו לשקוע בעצמנו ולחיות באשליה שהכל בסדר, שהכל טוב ונפלא.
השונא את התוכחות
לא לחינם כשהרמב"ם 10 כותב מהם הדברים שמעכבים את התשובה, הוא מונה ביניהם את מי ש'שונא את התוכחות', וזו לשונו:
"ומהן חמשה דברים הנועלים דרכי התשובה בפני עושיהן, ואלו הן:
(א) הפורש מן הצבור, לפי שבזמן שיעשו תשובה לא יהיה עמהן ואינו זוכה עמהן בזכות שעושין.
(ב) והחולק על דברי חכמים, לפי שמחלוקתו גורמת לו לפרוש מהן ואינו יודע דרכי התשובה.
(ג) והמלעיג על המצוות, שכיון שנתבזו בעיניו אינו רודף אחריהן ולא עושן ואם לא יעשה במה יזכה.
(ד) והמבזה רבותיו, שדבר זה גורם לו לדחפו ולטרדו כגחזי ובזמן שנטרד לא ימצא מלמד ומורה לו דרך האמת.
(ה) והשונא את התוכחות, שהרי לא הניח לו דרך תשובה, שהתוכחה גורמת לתשובה שבזמן שמודיעין לו לאדם חטאיו ומכלימין אותו חוזר בתשובה, כמו שכתוב בתורה: 'זכור ואל תשכח', 'ממרים הייתם', 'ולא נתן ה' לכם לב', 'עם נבל ולא חכם'. וכן ישעיהו הוכיח את ישראל ואמר: 'הוי גוי חוטא', 'ידע שור קונהו', 'מדעתי כי קשה אתה'. וכן ציוהו האל להוכיח לחטאים, שנאמר: 'קרא בגרון אל תחשוך'. וכן כל הנביאים הוכיחו לישראל עד שחזרו בתשובה, לפיכך צריך להעמיד בכל קהל וקהל מישראל חכם גדול וזקן וירא שמים מנעוריו ואהוב להם, שיהא מוכיח לרבים ומחזירן בתשובה, וזה ששונא את התוכחות אינו בא למוכיח ולא שומע דבריו, לפיכך יעמוד בחטאתיו שהם בעיניו טובים".
הרמב"ם מאריך מאוד במי ש'שונא את התוכחות' ואף מדריך אותנו כיצד לנהוג כדי לא להגיע למצב כזה של שנאת התוכחה.
לאהוב את התוכחות
המשנה במסכת תמיד מספרת על 'איש הר הבית', אדם שתפקידו היה לדאוג לסדרי השמירה של שומרי המקדש, וזו לשונה:
"איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד, אומר לו איש הר הבית: שלום עליך! ניכר שהוא ישן - חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו.
והם אומרים: מה קול בעזרה? קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפים, שישן לו על משמרו".
אין חכמות, מי ש'שובר שמירה' מקבל חבטה, ואם זה לא מספיק, שורפים את בגדו. השומרים האחרים שומעים באמצע הלילה מישהו שצועק איי איי איי, ומבינים שכדאי להיזהר.
אומרת הגמרא 11 :
"אמר רבי חייא בר אבא: כי מטי רבי יוחנן בהא מתניתא אמר הכי: אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין, שלא על אונס שינה - על אחת כמה וכמה.
תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר: 'ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב'...
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל המוכיח את חבירו לשם שמים - זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'מוכיח אדם אחרי', ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר: 'חן ימצא ממחליק לשון'".
לקה עקיבא והוסיף אהבה
תוכחה זה דבר נפלא, כי התוכחה מבררת לאדם את המקום שבו הוא נמצא. ואמנם מפורסמים דברי הספרא 12 :
"אמר רבי טרפון: העבודה אם יש בדור הזה יכול להוכיח.
אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה יכול לקבל תוכחת.
אמר רבי עקיבא: העבודה אם יש בדור הזה יודע היאך מוכיחים".
אך המשך דברי הספרא שם הוא:
"אמר רבי יוחנן בן נורי: מעידני עלי שמים וארץ שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל, שהייתי קובל לו עליו. וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף לי אהבה".
דברי חז"ל אלה מובאים בנוסח קצת שונה במסכת ערכין 13 , על כל פנים בשני המקורות מובא הסיפור המופלא על רבי יוחנן בן נורי שהיה מקיים ברבי עקיבא מצוות תוכחה בתקופה בה היה בתחילת לימודו, וכשהיה רואה בו דבר גנאי היה מתלונן עליו בפני רבן גמליאל, ועם כל זה הוסיף רבי עקיבא לאהוב אותו.
דבקות אלקית מתוך חיבור לאומה
חז"ל 14 אומרים: "כל אדם שיש בו יראת שמים - דבריו נשמעין", אך דומה שאצל משה רבנו, הענק שבענקים, די היה להתבונן בגדלותו ובשלמות מידותיו, כדי לרצות להיות שייכים לזה ולו במעט.
הנצי"ב בספרו "משיב דבר" 15 מייסד יסוד שמלמד אותנו מה היתה מדרגתו של משה רבנו. דרכו של עולם היא שככל שאדם מבקש להתעלות יותר, כך עליו להיות פרוש יותר מן הציבור. הלוא עיקר תפקידו של האדם בעולם הזה הוא להיות דבק בקב"ה, והמונע הגדול ביותר הוא החיבור שלו עם בני אדם. כדי שאדם יוכל להרגיש דבקות עם השכינה, עליו להתנתק מכל מה שקשור בעולם הזה, אבל מדרגת משה רבנו זו מדרגה אחרת, הוא לא מתנתק מעם ישראל, להיפך, הדביקות שלו בקב"ה היא דרך הקישור שלו לעם ישראל, וכה דבריו:
"המשקיע דעתו תמיד באהבת ה' ודביקות, זהו באמת דרך החסידות שהרי אי אפשר בכך אלא במי שפורש עצמו מהליכות עולם, והוא המכונה 'מיימין', היינו שמתקרב עצמו לשכינה ביותר. ומי שעומד בזה הדרך הגבוה, אי אפשר להתחבר הרבה עם אנשים אפילו ללמדם תורה ודרכי המוסר, דכל שיח ושיג עם בני אדם מפסיקים הרעיון להדביקות שאי אפשר אלא בהתבודדות, ורק משה רבינו היה במעלה זו גם בתוך דיבורו עם ישראל ותכף ומיד אחר דיבורו עמהם השיב המסוה על פניו ועלה במחשבתו למקומו הראוי לו, מה שאין כן שארי נביאים ואנשי מעלה אפילו אברהם אבינו, בשעה שהורה לרבים דרך ה' ותורתו לא עמד במקומו ובדביקותו כמו שהיה בשעה שהתבודד בפני עצמו".
אצל משה רבנו עַם ישראל איננו גורם שמונע את הדבקות, אלא אדרבא, גורם שמחבר לדבקות בקב"ה, לכן כשמשה רבנו ניצב כעת בערוב ימיו, במלוא שיעור קומתו, הוא מביא לידי ביטוי את אותה דבקות אלקית על ידי ברכת העם, "וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ".
בדרך כלל אדם ברגעים האחרונים שלפני מותו מבקש קצת רוגע ושלווה, הוא מעוניין להתנתק מהסובב ולהיות עם עצמו, הוא ואלקיו, אבל משה רבנו נמצא במקום אחר לגמרי, הוא מגיע אל הדבקות האלקית דרך החיבור לאומה.
מורא שמים כמורא בשר ודם
הגמרא בברכות מתארת לנו את דמותו של רבן יוחנן בן זכאי, שלפי חז"ל קיים דמיון בינה ובין משה רבנו לפחות במנין השנים. רבן יוחנן בן זכאי היה מגדולי התנאים, מתלמידיו החשובים של הלל הזקן, "אב לחכמה ואב לדורות" 16 . הוא חי מאה ועשרים שנה "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד, ארבעים שנה לימד" 17 , וכך אומרים חז"ל 18 במדרש:
"'ומשה בן מאה ועשרים שנה'. זה אחד מארבעה שמתו בן מאה ועשרים שנה ואלו הן: משה והלל הזקן ורבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא.
משה היה במצרים ובמדין שמנים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.
הלל הזקן עלה מבבל בן ארבעים שנה ושימש את החכמים ארבעים שנה ופירנס את ישראל ארבעים שנה.
רבן יוחנן בן זכאי עסק בפרקמטיא ארבעים שנה ולמד ארבעים שנה ולימד ארבעים שנה.
וכן רבי עקיבא".
אם כן הגמרא בברכות 19 מתארת את שעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי ואומרת:
"כשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות.
אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה?
אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי - אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי - כעסו כעס עולם, ואם אוסרני - איסורו איסור עולם, ואם ממיתני - מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?
אמרו לו: רבינו, ברכנו!
אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.
אמרו לו תלמידיו: עד כאן?
אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם.
בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
על מה מתפלל רבן יוחנן בן זכאי ברגעיו האחרונים? שלתלמידיו יהיה מורא שמים. צריך לזכור שתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי היו גדולי האומה, רבי אליעזר הגדול ורבי יהושע ורבי יוסי, רבי שמעון בן נתנאל ורבי אלעזר בן ערך, כולם גדולי עולם. ומהי הברכה שהם מקבלים? שהם יהיו יראי שמים - שכמו שהם יראים מבשר ודם, כך יהיו יראים לפני ה'. התלמידים מתפלאים: זה הכול, ככה אתה מכיר אותנו, שאנחנו מפחדים מהקב"ה פחות ממה שאנחנו מפחדים מבני אדם?!
אז רבן יוחנן מסביר להם: זה דבר שטבוע בנפש, כשאדם נכשל הוא עושה חשבון איך להסתיר את זה, זה לא נעים שכולם רואים, אבל זה שהקב"ה רואה, זה פחות מפריע לו. נראה כאילו רבן יוחנן בן זכאי נותן להם מוסר ברמה הכי פשוטה של בעלי המוסר, אבל מרן הרב ב"עין איה" על הגמרא בברכות שם מלמד אותנו מהו העומק שבהדרכה זו:
"'אמרו לו: רבינו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם'. ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק הקנינים הרוחניים ולא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל ההרגשה בציורים רבים בגדולת ה' יתברך ודרכי השלימות, מכל מקום כל זמן שלא יהיו קבועים יפה בנפש כאותו החוזק שהדברים החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי, עד שיהיו השלמויות הבאות מצד ההשקפות השכליות חזקות כאותן השלמיות החושיות, צריך הכנה רבה ועצומה, ולזאת יתפלל כל חסיד.
ואמר ראיה נסיונית, שאין חסרון ההשתלמות בא מצד חסרון ידיעה בכמותה והרחבתה כי אם מצד חסרון חזקה והשתרשה בנפש. שהרי אדם עובר עבירה ומכיר בה שהיא גנות, ואומר 'שלא יראני אדם', ואם יראהו אדם - יפרוש. ולא תפעול עליו יראת ה' ובושתו, עם כל הודאתו וידיעתו בידיעת השם יתברך וחובת הבושה והיראה, אלא מפני שאין קנין השלימות של יראת ה' חזק בנפשו. על כן יותר משצריך ברכה להצליח בהרחבת המושגים המביאים אל השלימות וריבוי עניניהם, צריך ברכה שיהיו עניניהם מוטבעים וחזקים מחוברים עם החיים ומיושבים בלב ושכל הבריא".
כשיש פער בין מה שאדם לומד למה שהוא מקיים, כשיש חוסר התאמה בין העולם הרוחני של האדם ליכולת שלו לממש את הדברים בתוך המציאות, זה חיסרון גדול. זה שיש לאדם השקפת עולם, אמונה ותפיסה רוחנית גבוהה, זה לא מספיק, צריך שתהיה לו גם מסוגלות להביא את זה לידי ביטוי בעולם.
רבן יוחנן בן זכאי מתפלל שיראת השמים של תלמידיו תהיה כל כך קנויה בנפש, כל כך פנימית ועמוקה, עד שלא יהיה פער בין התפיסה הרוחנית שלהם לקיום המעשי. הקנה מידה הפשוט שיכול לסייע לאדם לבחון את מקומו, הוא השאלה אם כשהוא עושה דבר בחדרי חדרים הוא חש שעליו לנהוג באותה זהירות בה הוא נוהג כשהוא נמצא ברשות הרבים לעיני כל.
אדם שיש לו יראת שמים איננו מסוגל לעבור עבירה גם כשהוא נמצא בסתר. אמנם גם ילד קטן יודע שהקב"ה רואה אותו במסתרים, "אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִּסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם ה'" 20 , אבל כשיראת השמים לא מספיק חזקה, אז הידיעה לא מצליחה לעמוד במבחן בשעת מעשה.
פנו כלים והכינו כיסא לחזקיהו
הגמרא בברכות מסיימת את תיאור רגעיו האחרונים של רבן יוחנן בן זכאי בשתי אמירות שאמר בשעת יציאת נשמתו: "פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
בנשימותיו האחרונות עורך רבן יוחנן בן זכאי חשבון הלכתי: אני הולך למות וכולנו נמצאים כאן יחד בחדר אחד, ברגע שאמות תהיה כאן טומאת מת וכל מה שיש בבית יהיה טמא, אז צריך לפנות מהר את הכלים שבחדר, שלא יקבלו טומאה. מרן הרב בהמשך דבריו שם מבאר מה משמעות בקשתו של רבן יוחנן, ואלו דבריו:
"'בשעת פטירתו אמר להם, פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא'. כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחני, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כל זה הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמית מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק גם כן בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לוותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד".
לפעמים אדם גדול לא מצליח לשים לב לפרטים הקטנים, אי אפשר להתעלם מבעיית העוני ולדבר אתנו על מעמד הביניים, אי אפשר לדבר על כלכלה ישראלית ולהפריח כל מיני סיסמאות תוך התעלמות מהפרטים. הצדדים הגשמיים שנוגעים לאומה הם לא רק גשמיים, יש להם השלכות למצב הרוחני, התורה צריכה לחדור לכל מרחבי החיים שלנו ולהרים אותם, המציאות הרוחנית חסרת ערך אם היא לא פועלת על המציאות.
"...והנה מתורתנו הקדושה למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשינן במתניתין דנגעים מ'וצוה הכהן ופינו את הבית'.
וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלקים נשתייר בשביל פכים קטנים".
יעקב אבינו, בשעה שהיה נתון באסטרטגיה של מלחמת עולם שאולי עלולה לפרוץ ואולי תכרית את בית ישראל, לא ויתר וחזר על עקבו כדי לקחת פכים קטנים שנשכחו מעבר לנחל.
יעקב חוזר לבדו למרות החשש שיכול מאוד להיות שהכינו לו מארב, "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" 21 , ובאמת חיכה לו שם שרו של עשיו ונאבק עמו, "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". הפכים הקטנים הללו שנראים כל כך שוליים, אצל יעקב אבינו הם עצם החיים, הוא מוכן למסור את הנפש בשבילם וללכת יחידי למקום סכנה. חזרה זו של יעקב אבינו על פכים קטנים מלמדת אותנו על שלמותו, "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" 22 .
"ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לוותר על דברים גשמיים קלי ערך, ומכל שכן יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם".
כשאנשים גדולים מוותרים על דברים קטנים, זה לא בגלל שהם לא חשובים להם, אלא שכעת הויתור עליהם עתיד להביא השגה רוחנית גבוהה יותר, לכן לפעמים נכון יותר לעזוב את הדבר הקטן לטובת הדבר הגדול, לא מתוך זלזול וכפירה אלא מתוך חשבון מדוקדק של רווח מול הפסד.
"על כן כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תאסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקיה מלך יהודה שהיה דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי על ידי זה היה מצב תורתנו הקדושה נוטה לנפול, הקדים להם 'פנו כלים מפני הטומאה', וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאיתא במתניתין, להורות שלא העלים עיניו גם כן מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועם כל זה בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמידת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מריה על ידיה".
כלי חרס הם הכלים הזולים ביותר, זה לא זהב ולא כסף, זה לא מתכת ולא זכוכית יקרה, זה סתם אדמה, לכן באותו משפט אומר רבן יוחנן בן זכאי את שני הדברים: 'פנו כלים מן הטומאה והכינו כיסא לחזקיהו מלך יהודה שבא', אצל חזקיהו שני הדברים מחוברים, גם הפכים הקטנים וגם היעודים הגדולים.
חזקיה מסמל את כל המשכיות התורה של בית יהודה וממשיך את מלכות בית דוד, ורבן יוחנן בן זכאי בכל אומר חייו הוא בעצם מכין כסא לחזקיה בהמשיכו את ממסד הנשיאות אחרי הלל הזקן.
חזקיה בתקופת מלכותו מרביץ תורה בעם ישראל ושומר ומקפיד שלא תהיה טומאה בישראל, בזמנו של חזקיה אפילו תינוק ותינוקת היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה, כי חזקיה לא מסתפק באמירות גבוהות, הוא דואג לכך שתהיה ירידה עד הפרטים הקטנים ביותר, ורבן יוחנן בן זכאי ממשיך את אותה תורה גדולה של יראת שמים שלמה המחברת את האידיאלים הגדולים אל פרטי המעשים.
אנחנו נמצאים ימים ספורים לפני יום כיפור, יום כיפור זה יום של התעלות מופלאה, כולנו נדמים כמלאכים, אבל כדי להגיע מוכנים וראויים ליום הגדול הזה עלינו לשמור על הפרטים הקטנים. הרמב"ם 23 כותב שבעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים צריך להרבות בתשובה, וב"שולחן ערוך" 24 ישנה הדרכה מעשית שיורדת לפרטים:
"בכל הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים מרבים בתפלות ותחנונים.
אף מי שאינו נזהר מפת של כותים, בעשרת ימי תשובה צריך ליזהר".
בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים צריך להקפיד יותר - לא לאכול פת של נוכרים, לא לאכול חלב עכו"ם, ובאופן כללי לא לחפש היתרים. בימים אלה אנחנו יורדים לפרטי החיים המעשיים ומבקשים להיטהר לפני ה'. יתן ה' ונזכה יחד עם כל בית ישראל להיחתם לגאולה וישועה, לחיים טובים ולשלום.
האם מותר לטייל במקום בלי מניין?
הנאה ממעשה שבת
מה מחבר שמיים וארץ?
לקום מהתחתית של התחתית
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
מה כבד לך?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?