התשובה חלק כ' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

המקציף על המלך
חַשֵּׁב עִם נַפְשְׁךָ, וּבוֹשׁ מִבּוֹרְאֶךָ שֶׁתִּתְנַהֵג עִמּוֹ בַּמִּדָּה* שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה לְנַפְשְׁךָ לְהִתְנַהֵג בָּהּ עִם נִבְרָא כָמוֹךָ, כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ כִּי כְּשֶׁתַּקְצִיף* בַּעַל מַעֲלָה קְטַנָּה* מֵאַנְשֵׁי הַמֶּלֶךְ עַל נַפְשְׁךָ, אֵינְךָ מִתְעַכֵּב מֵהִכָּנֵעַ לוֹ וְהִתְחַנֵּן אֵלָיו לִמְחֹל לְךָ וּלְהַבְטִיחֲךָ מֵעָנְשׁוֹ*, עִם חֻלְשָׁתוֹ בָּזֶה. כָּל שֶׁכֵּן אִם יִקְצֹף עָלֶיךָ הַשָּׂר, וְכָל שֶׁכֵּן הַמֶּלֶךְ, שֶׁתְּמַהֵר לְבַקֵּשׁ מְחִילָתוֹ, וְתָחִישׁ בִּתְשׁוּבָה אֵלָיו וּלְרַצּוֹתוֹ, מִיִּרְאָתְךָ מְהִירוּת עָנְשׁוֹ, וּכְבָר יָדַעְתָּ חֻלְשָׁתוֹ מֵעֲשׂוֹת דָּבָר בִּלְתִּי גְזֵרַת הַבּוֹרֵא, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי כא, א): "פַּלְגֵי מַיִם לֵב מֶלֶךְ בְּיַד יְיָ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנוּ", עִם כְּלוֹת מַלְכוּתוֹ, וּנְתִישַׁת מֶמְשַׁלְתּוֹ, וְהִתְחַלְּקוּת לִבּוֹ, וְטִרְדָּתוֹ בִּקְצָת הַדְּבָרִים מִקְּצָתָם, וַעֲבֹר הַשִּׁכְחָה וְהַהַעֲלָמָה עָלָיו, וְרֹב מַה שֶּׁנֶּעֱלָם מִמֶּנּוּ מִן הַדְּבָרִים הַנִּרְאִים, כָּל שֶׁכֵּן הַנִּסְתָּרִים. וְעִם יְדִיעָתְךָ כָּל זֶה, אֵינְךָ מִתְאַחֵר לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל עֲוֹנְךָ וּלְמַהֵר אֶל מַה שֶּׁיִּרְצֵהוּ וִיקַבְּלֵהוּ מִמֶּךָּ.
הבושה מהבורא
וְאֵיךְ לֹא נֵבוֹשׁ, אָחִי, מִבּוֹרְאֵנוּ, הַמַּשְׁקִיף עַל הַנִּסְתָּר וְעַל הַנִּגְלֶה מִמַּעֲשֵׂינוּ וּמַחְשְׁבוֹתֵינוּ, אֲשֶׁר לֹא תַעֲבֹר עָלָיו שִׁכְחָה וְלֹא הַעֲלָמָה, וְלֹא יַטְרִידֵהוּ דָבָר מִדָּבָר, וְאֵין מָנוֹס מִדִּינוֹ, וְאֵין קֵץ לְמַלְכוּתוֹ, שֶׁנִּטֶּה מֵעָלָיו וְנִתְאַחֵר מֵהִכָּנֵעַ לוֹ, וּמִשּׁוּב אֵלָיו.
להיות נכונים למוות
וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים עֵת קִצֵּנוּ וְתַכְלִית* מִדַּת יָמֵינוּ. וְאִלּוּ הָיָה אָדָם מַזְהִיר אַנְשֵׁי קִרְיָה אוֹ אַנְשֵׁי מְדִינָה, וְיֹאמַר: בְּנֵי אָדָם, הֱיוּ נְכוֹנִים לִנְסֹעַ לָעוֹלָם הַבָּא, כִּי אִישׁ אֶחָד יִפָּקֵד* מִכֶּם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אוֹתוֹ. הַאֵין מִן הַדִּין עַל כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁיִּהְיֶה נָכוֹן לַמָּוֶת, מִיִּרְאָה שֶׁמָּא יִהְיֶה הוּא הָאִישׁ הַהוּא.

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

135 - התשובה חלק י"ט

136 - התשובה חלק כ'

137 - התשובה חלק כ"א

טען עוד

וְאֵיךְ לֹא נִהְיֶה כֻּלָּנוּ נְכוֹנִים לוֹ, וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי הַמָּוֶת בְּכָל חֹדֶשׁ מְכַלֶּה מִסְפָּר רַב מִן הַחַיִּים. הֲלֹא מִן הַדִּין עָלֵינוּ שֶׁנִּירָא עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ בְּכָל חֹדֶשׁ וְנַחְשֹׁב עַל עִנְיָנֵינוּ וְצֵידָתֵינוּ וּבֵית מוֹעֲדֵנוּ קֹדֶם עֵת הַצֹּרֶךְ אֲלֵיהֶם אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת ב, י): "שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ", וְנֶאֱמַר (קֹהֶלֶת ט, ח): "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים". בְּחַן בְּיִתְרוֹן שִׂכְלְךָ וְהַכָּרָתְךָ בֵּרוּר זֶה בְּמַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה בְּעֵינֶיךָ יוֹתֵר מִבֵּרוּר מַה שֶּׁיַּגִּיד לְךָ זוּלָתֶךָ.
טובות הבורא
וְאַל תִּדְחֶה שִׂכְלְךָ וּבִינָתְךָ, כִּי כְבָר נֶאֱמַר, כִּי לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַל עֲבָדָיו טוֹבוֹת, אִם יְקַבְּלוּ אוֹתָן, יַרְוִיחוּ בָהֶן, וְאִם יְשִׁיבוּן עָלָיו, יִהְיוּ לִטְעָנוֹת עֲלֵיהֶם, וְאַחַר כָּךְ יָשׁוּבוּ לִנְקָמָה. וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ הֵטִיב לְךָ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, שָׂם לְךָ בָהֶם יִתְרוֹן עַל זוּלָתֶךָ. הִזָּהֵר וְהִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ* לְטַעֲנָה עָלֶיךָ.
קריאת ה' לתשובת האדם
וּכְבָר הֵעִיר אוֹתְךָ אֶל הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, וְהוֹרָה אוֹתְךָ נְתִיב טוֹבָתְךָ, לְחֶמְלָה עָלֶיךָ, וּלְנַהֶלְךָ לְאַט, וְלֹא רָצָה לְךָ שֶׁתַּתְמִיד עַל פְּתַיּוּתְךָ וְתַחֲזִיק בְּמֶרְיְךָ, לָלֶכֶת עִמְךָ עַל דֶּרֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר יֵאוֹת לוֹ, וּבְחֶמְלָתוֹ וְרַחֲמָיו עַל בְּרוּאָיו, כְּמוֹ שֶׁנֶאֱמַר (תְּהִלִּים כה, ח): "טוֹב וְיָשָׁר יְיָ עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ". וּכְבָר קָרָא אוֹתְךָ לְאַט וּבְלָשׁוֹן רַכָּה, וְאַחַר כָּךְ בְּתוֹכַחַת וְהַכְלָמָה, וְאַחַר כָּךְ הִזְהִיר אוֹתְךָ בְעָנְשׁוֹ, כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב אֵלָיו וּתְמַהֵר לַחֲזֹר עָדָיו.
___________________________________
בַּמִּדָּה – בדרך. כְּשֶׁתַּקְצִיף – כשתכעיס. בַּעַל מַעֲלָה קְטַנָּה – אדם המשמש בתפקיד בעל חשיבות מועטת. וּלְהַבְטִיחֲךָ מֵעָנְשׁוֹ – שתהיה בטוח שלא יעניש אותך. וְתַכְלִית – סוף. יִפָּקֵד – יחסר. שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ – שלא יתהפכו להיות סיבה לטעון נגדך.

ביאורים
בניגוד למצבים אחרים, מצב של שינה הוא מצב שבדרך כלל אינו משתנה מעצמו, כל עוד האדם הישן ממשיך להיות עייף, ואינו עובר טלטלה כלשהיא. מי שחפץ להעיר את חבירו, הוא צריך לגרום לו למשהו שישנה את המצב הקיים, כמו רעש או טלטלה, ועל ידי כך האדם יתעורר ויצא מהמצב שבו הוא היה. ביחס שבין העולם הזה לעולם הרוחני, האדם לעיתים רבות מצוי במצב של שינה. הוא טרוד ועסוק בענייני העולם הזה ואינו זוכר שהוא צריך לנקות את עצמו ולשוב על חטאיו. במצב זה הוא אינו שם לב למצפון החיובי שבקרבו, או דוחה את היחס אליו לאחר כך.
כחתימה לשער התשובה רבנו בחיי מנסה 'להעיר' את האדם, ולהזכיר לו את הצורך למהר לשוב על חטאיו. להזכיר לו שאם הדבר היה נוגע למשהו קטן בהרבה, בענייני העולם הזה הוא היה מתעורר יותר ומשנה את דרכיו. כמו שאדם שהכעיס בעל שררה כלשהי בעולם הזה דואג מיד למצוא דרכים לרצותו ולהתנצל בפניו, למרות שיכולותיו של בעל השררה מוגבלות, כך על מי שיש בקרבו חטא כלשהו להזדרז לתקנו. הידיעה שחיי האדם מוגבלים, ושישנם כאלה שאינם מאריכים ימים, גם היא מעוררת ואינה נותנת לאדם יכולת 'למרוח' את הזמן, ומחייבת אותו להזדרז להתקדם ולשוב בתשובה.
במהלך חייו של האדם הוא שמח לגלות בקרבו כוחות וכישרונות רבים שנמצאים אצלו, אולם כגודל הכוחות - כך גודל האחריות, ככל שיש לאדם יותר כוחות ויכולות, הוא נתבע ליותר עשייה חיובית, ואם הוא לא ניצל את כוחותיו, או ניצל אותם באופן שלילי - הוא מְצוּוֵה לתקן את שעיוות.
הקב"ה אוהב את האדם, הוא רוצה בטובתו וקורא לו לשוב אליו. אמנם התשובה מצריכה עבודה ושינוי הכרוכים לעיתים במאמץ לא מבוטל, אולם היא אור גדול שהקב"ה, אביהם של ישראל, קורא להם לזכות לו.

הרחבות
•מוסר בכלים מעשיים
הַמַּשְׁקִיף עַל הַנִּסְתָּר וְעַל הַנִּגְלֶה מִמַּעֲשֵׂינוּ. המשנה אומרת: "הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נִכְתָּבִין" [ב, א]. על משנה זו יש לשאול, מדוע התנא משתמש במושגים גשמיים כדי לתאר לנו שהקב"ה יודע וזוכר את כל מעשינו? ופירש רבנו יונה שדימויים אלו הם על דרך משל. וכוונת המשנה לומר לנו שכשם שאדם העומד לפני המלך נזהר ממעשיו, מכיוון שיודע שרואים ושומעים אותו, כך אדם צריך להרגיש בעומדו לפני ה' [שם]. מהמשנה ומפירוש רבנו יונה ניתן ללמוד שכדי להתקדם בעבודת ה', יש צורך להשתמש בכלים מוחשיים שעוזרים לנו להגיע אל המדרגות הגבוהות בעבודת ה'.
•תשובה - חיי שמחה או צער?
שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. הדרכת המשנה לכאורה מוזרה, מדוע לשוב רק יום אחד לפני המוות? התשובה היא שאדם לא יודע מתי הוא ימות, לכן כל ימיו הוא עושה תשובה (עיין לעיל – יום ט' תשרי).
לכאורה אדם שיחיה כך, יהיה שרוי בצער תמידי על מעשיו הראשונים. כיצד ניתן לחיות כך? האם זה רצון ה'? מחדש הרב קוק: "ובאמת אין זה רצון השם יתברך שיהיה כל הימים רק אונן ובוכה. אלא האדם צריך לבכות ולהתאונן בזמן הקבוע לו, ולחזק לבבו אחר כך בביטחון בה' יתברך כי הוא טוב וסלח ויתחזק בדרך ישרה וטובה" [ביאורי הראי"ה לפרקי אבות עמ' קסט]. הרב קוק מסביר שרק בתחילת דרכו של בעל התשובה צריך הוא להיות בצער על חטאיו. אולם אחרי שהוא עובר שלב זה צריך לשמוח ולבטוח בה' שקיבל תשובתו ויעזרהו ללכת בדרך הישר.