הקדמה חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מסילת ישרים

קטגוריה משנית

147

5 דק' קריאה

זהות היראה והחכמה
וְהִנֵּה הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב כח, כח) "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא ע"ב) "הֵן" – אַחַת. הֲרֵי שֶׁהַיִּרְאָה הִיא חָכְמָה, וְהִיא לְבַדָּהּ חָכְמָה, וּוַדַּאי שֶׁאֵין נִקְרָא "חָכְמָה" מַה שֶּׁאֵין בּוֹ עִיּוּן. אַךְ הָאֱמֶת הוּא, כִּי עִיּוּן גָּדוֹל צָרִיךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָדַעַת אוֹתָם בֶּאֱמֶת, וְלֹא עַל צַד הַדִּמְיוֹן וְהַסְּבָרָה הַכּוֹזֶבֶת, כָּל-שֶׁכֵּן לִקְנוֹת אוֹתָם וּלְהַשִּׂיגָם.
וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בָּם, יִרְאֶה שֶׁאֵין הַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמִּתְחַסְּדִים הַטִּפְּשִׁים, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי וְחָכְמָה רַבָּה.

חמשת חלקי שלמות העבודה בדברי משה
הוּא מַה שֶּׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְלַמְּדֵנוּ בְּאָמְרוֹ, (דברים י, יב-יג) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו" וְגוֹ'. כָּאן כָּלַל כָּל חֶלְקֵי שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה הַנִּרְצֵית לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְהֵם: הַיִּרְאָה, הַהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו, הָאַהֲבָה, שְׁלֵמוּת הַלֵּב, וּשְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת.
הַיִּרְאָה – הִיא יִרְאַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּירָא מִלְּפָנָיו כְּמִי שֶׁיִּירָא מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא, וְיֵבוֹשׁ מִגְּדֻלָּתוֹ עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא בָּא לְהִתְנוֹעֵעַ, כָּל-שֶׁכֵּן בְּדַבְּרוֹ לְפָנָיו בִּתְפִלָּה אוֹ בְּעָסְקוֹ בְּתוֹרָתוֹ.
הַהֲלִיכָה בִדְרָכָיו – כּוֹלֵל כָּל עִנְיַן יֹשֶׁר הַמִּדּוֹת וְתִקּוּנָם, וְהוּא מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת קלג ע"ב), "מַה הוּא רַחוּם אַף אַתָּה רַחוּם" וְכוּ'. וּכְלַל כָּל זֶה, שֶׁיִּנְהַג הָאָדָם כָּל מִדּוֹתָיו לְכָל מִינֵי פְּעֻלּוֹתָיו עַל פִּי הַיֹּשֶׁר וְהַמּוּסָר. וּכְלַל חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ב, א), "כָּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם", דְּהַיְנוּ, כָּל הַהוֹלֵךְ אֶל תַּכְלִית הַהֲטָבָה הָאֲמִתִּית*, דְּהַיְנוּ, שֶׁתּוֹלַדְתָּהּ חִזּוּק הַתּוֹרָה וְתִקּוּן אַחֲוַת הַמְּדִינוֹת.*
הָאַהֲבָה – שֶׁיִּהְיֶה נִקְבָּע בְּלֵב הָאָדָם אַהֲבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וְיִצְטַעֵר אִם חָסֵר זֶה מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחֵרִים, וִיקַנֵּא עַל זֶה וְיִשְׂמַח שִׂמְחָה רַבָּה בַּעֲשׂוֹתוֹ דָבָר מִזֶּה.
שְׁלֵמוּת הַלֵּב הוּא – שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּטֹהַר הַכַּוָּנָה, דְּהַיְנוּ, לְתַכְלִית עֲבוֹדָתוֹ בִּלְבַד וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה* אַחֶרֶת. וְנִכְלָל בָּזֶה, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם בָּעֲבוֹדָה וְלֹא כְּפוֹסֵחַ* עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה כָּל לִבּוֹ נָתוּן לָזֶה.
שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְווֹת – כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּהַיְנוּ, שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶן וּתְנָאֵיהֶן.
וְהִנֵּה כָּל אֵלֶּה כְּלָלִים צְרִיכִים פֵּרוּשׁ גָּדוֹל.

סידור מדורג ומפורט בברייתא של ר' פינחס בן יאיר
וּמָצָאתִי לַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכָּלְלוּ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה בְּסֵדֶר וְחִלּוּק אַחֵר יוֹתֵר פְּרָטִי* וּמְסֻדָּר לְפִי הַהַדְרָגָה הַמִּצְטָרֶכֶת בָּהֶם לִקְנוֹת אוֹתָם עַל נָכוֹן. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּבָּרַיְתָא הוּבְאָה בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בַּשַׁ"ס, וְאֶחָד מֵהֶם בְּפֶרֶק לִפְנֵי אֵידֵיהֶן (עבודה זרה כ ע"ב), זֶה לְשׁוֹנוֹ, "מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת, פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, קְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּת הַמֵּתִים".

ה"מסילת ישרים" - הרחבת הברייתא
וְהִנֵּה עַל פִּי הַבָּרַיְתָא הַזֹּאת הִסְכַּמְתִּי לְחַבֵּר חִבּוּרִי זֶה, לְלַמֵּד לְעַצְמִי וּלְהַזְכִּיר לַאֲחֵרִים תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הַשְּׁלֵמָה לְמַדְרֵגוֹתֵיהֶם. וַאֲבָאֵר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם עִנְיָנָיו וַחֲלָקָיו אוֹ פְּרָטָיו, הַדֶּרֶךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ וּמָה הֵם מַפְסִידָיו וְהַדֶּרֶךְ לִישָּׁמֵר מֵהֶם, כִּי אֶקְרָא בּוֹ אֲנִי וְכָל מִי שֶׁיִּמְצָא בּוֹ נַחַת, לְמַעַן נִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ, וְלֹא תִשָּׁכַח מִמֶּנּוּ חוֹבָתֵנוּ לְפָנָיו. וַאֲשֶׁר חָמְרִיּוּת הַטֶּבַע מִשְׁתַּדֵּל לְהָסִיר מִלִּבֵּנוּ – הַקְּרִיאָה וְהַהִסְתַּכְּלוּת יַעֲלֶה עַל זִכְרוֹנֵנוּ וִיעִירֵנוּ אֶל הַמְצֻוֶּה עָלֵינוּ. וַה' יִהְיֶה בְּכִסְלֵנוּ* וְיִשְׁמֹר רַגְלֵינוּ מִלָּכֶד, וְתִתְקַיֵּם בָּנוּ בַקָּשַׁת הַמְשׁוֹרֵר הָאָהוּב לֵאלֹהָיו (תהלים פו, יא), "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ". אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

_____________________________________
תַּכְלִית הַהֲטָבָה הָאֲמִתִּית – שיא הטוב, השלמות. וְתִקּוּן אַחֲוַת הַמְּדִינוֹת – יחסי חברה מתוקנים. פְּנִיָּה –כוונה זרה. פוֹסֵחַ וכו' – מדלג, מערב כוונות שונות במעשהו. יוֹתֵר פְּרָטִי – מפורט. וַה' יִהְיֶה בְּכִסְלֵנוּ – נשים בה' מבטחנו.

ביאורים
הסיבה המרכזית שבגללה לא עוסקים בני התורה בלימוד ענייני יראת השמים ובהתבוננות בהם היא שאין הם רואים זאת כחכמה שצריך לעמול בה. לימוד ההלכה ופלפול הגמרא נתפשים כחכמות שצריך להשקיע בהן רבות. אין שום ידיעה שהאדם מקבל מאליו, אלא הוא חוקר ולומד עד שהסוגיה מבוררת והמסקנה ההלכתית או ההבנה בדברי הגמרא מאירות ובהירות. לעומת זאת, מושגי יראת השמים ניתנים לאדם מקטנותו ואיתם הוא נשאר. הוא אינו מפתח אותם מכיוון שהוא חושב שזה פשוט שיש לירא מפני ה', לאהוב אותו ולהתכוון לעשות הכל לשם שמים. הרמח"ל מביא פסוק מספר איוב שממנו הוא מוכיח את ההפך: "הן יראת ה' היא חכמה". מכאן אנו למדים שני דברים: שיראת ה' היא חכמה כמו שאר החכמות ולכן יש לעיין בה. ובנוסף לכך הפסוק מלמדנו שהיא המיוחדת שבחכמות. הפסוק בא ללמדנו שיש צורך להעמיק בלימוד יראת ה'. המחשבה המוטעית שאין מה להעמיק וללמוד בסוגיות של יראת שמים נובעת מכך שלא משקיעים זמן ומחשבה בלימוד זה. אם לא נסתפק במושגים שטחיים אלא נקדיש קצת זמן ללימוד היראה, נגלה שיש חילוקים רבים מאוד ופרטי פרטים בקניית היראה, יותר משאר החכמות. נגלה שיש דברים רבים שגורמים לאדם לא לחיות את חייו לאור יראת ה', ולכן צריך להתבונן ולברר איך עושים זאת ובכלל, לברר מהי יראת ה' ומהי ואהבת ה'.
הרמח"ל ממשיך להוכיח את דבריו מדברי משה רבנו. כאשר משה רוצה לומר לישראל מה הקב"ה רוצה מהם הוא מונה חמישה דברים; יראת שמים, הליכה בדרכי ה', אהבת ה', עבודת ה' וקיום המצוות. לדברי הרמח"ל האדם משקיע את רוב זמנו ועיקר עיונו רק בחלק אחד מהחלקים שמנה משה, קיום מצוות, ומזניח את השאר! חלק זה של קיום המצוות והידיעה איך לקיימן הוא החלק האחרון. התורה הקדימה ארבעה חלקים, שהם הבסיס והיסוד לקיום המצוות, והודיעה שהם חלק חשוב ומרכזי בחובת האדם בעולמו. אנו למדים מכך גם שחלקים אלו דורשים העמקה והתבוננות לפחות כמו החלק החמישי של לימוד וקיום המצוות.
הרמח"ל בחר לבנות את ספרו לאור הברייתא של רבי פנחס בן יאיר. ברייתא זו כוללת את חלקי החובות שהזכיר משה רבנו בפסוק, אך היא מציגה תוכנית התקדמות הדרגתית שבאמצעותה ייקבעו החובות הללו בנפשנו שלב אחרי שלב. אי אפשר לקנות את השלמות בבת אחת בגלל הצדדים החומריים הקיימים בנו, אלא צריך להתקדם ולהיבנות לאט לאט כשהפתח לכל ההתקדמות הוא לימוד התורה. כך נהפוך לעובדי ה' אמיתיים המקיימים את רצון בוראנו בשלמות.

הרחבות
•החיים המאוזנים והאידאליים
יִרְאֶה שֶׁאֵין הַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמִּתְחַסְּדִים הַטִּפְּשִׁים, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי וְחָכְמָה רַבָּה. החסידות אינה תלויה בטבילות שלג ובייסורי הגוף. אלו אינם מתאימים לדרכה של תורה ש"דרכיה דרכי נעם". כוונת התורה להעצים את כוחות החיים ולא להחלישם.
הרב קוק מסביר בהרחבה את עקרונותיה של 'הישיבה' שרצוי שתקום, ובתוך דבריו מסביר: "שזאת היא כל עקרה של הצורה החדשה, שאני חפץ בהישיבה, דהיינו שיהיה שורר בקרבה עז החיים... ושמחת לב... ודוקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך (התוכן הפנימי) של דרשת 'אדם כי ימות באוהל', אדם חי, המטה את תשוקותיו וכחותיו לא להוללות וסכלות, כי אם לעמלה של תורה ושמחת השגתה, אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום הוא לא יכול להיות אדם אשר ימות באוהל" [ אגרות ראיה א עמ' קפז]. דווקא מי שחי בצורה מאוזנת ומודע לכוחותיו ונותן להם ביטוי נכון, מסוגל להתמסר לתורה באופן מוחלט ובריא.
אמנם, ישנם מצבים זמניים בהם ראוי להסתגף ולצמצם את כוחות החיים. כך כותב הרמב"ם : "אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין... לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם..." [שמונה פרקים ד].
זה הדבר שעליו כתב הרמח"ל. טיפשים שראו סיגופים אלו, חשבו שאלו דרכי החסידות, אולם מדובר בהדרכת מעבר בלבד, כדי לרפא מידות מסוימות.