לבוש של מלך | הרב אריה הנדלר | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

954

3 דק' קריאה

סיפר משמשו של הרבי מצאנז: פעם אחת, בבוקר קודם התפילה, שכב הרבי לנוח קצת על מיטתו כי באה עליו עייפות. פתאום נכנס חייל שהיה גובה את המס. בדיעבד נתברר לאחר מכן כי היתה טעות בדבר, לפי שבכל העניינים הכלכליים היו באים אל בנו של הרבי, רב הגליל. בשעת כניסתו של אותו חייל נבהל הרבי למראהו. אחר-כך, כשהלך החייל, אמר אלי: "חייל זה הוא איכר פשוט, אך כשהוא לובש בגדי מלכות מתייראים מפניו. הבה נלבש בגדי מלכות, הטלית עם התפילין, ויפחדו כל האומות מפחד המלך".

הסיפור שלנו מושתת על יסוד חסידי שכבר דברנו בו רבות. בתפיסה החסידית, שראתה בכל המציאות את הנוכחות המלאה של בורא עולם, הפך כל אירוע, כל אמירה, כל חזיון, לדבר שיש להקשיב ולראות בו את התגלות האלוקות המדברת אלינו מתוך המציאות. אם אכן לית אתר פנוי מיניה, כלומר אין מקום במציאות פנוי ממנו יתברך, גם הופעת חייל במדי המלך בבית הרבי מצאנז היא אירוע שאיננו פנוי ממנו יתברך, ויש צורך לקחת ממנו מה שאפשר לעבודת ה'.

ר' חיים מצאנז למד מביקורו של החייל כי כשם שהאיכר הלבוש בבגדי מלכות מטיל מורא, כך אנו המתלבשים בטלית ותפילין נגרום בלבושנו שיפחדו אומות העולם מאתנו. על פניו, לפנינו שימוש בדברי הפסוק המוסבים על לבישת התפילין: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח י). ודרשו חז"ל במסכת ברכות: "מנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש".

הבעיה בדימוי הזה היא שלכאורה נראה שיש בדבר מעין תחפושת. האיכר לובש בגדי מלוכה, ומיד מפחדים האזרחים מפניו. האם זהו היחס שצריך להיות לנו למצוות תפילין? האם זהו מלבוש חיצוני, שמי שנמצא בתוכו ממשיך להיות איכר פשוט?

נראה שדברי ר' חיים מצאנז מרמזים על עומק גדול הרבה יותר. הסיבה לכך שהציבור ירא מפני לובש המדים היא משום שלובש המדים מסמל עבור הציבור את המלך בכבודו ובעצמו. המדים מרמזים על מי שעומד מאחורי הלובש. הבז ללובש המדים בז למלך בכבודו ובעצמו. המדים שהאיכר הפשוט לובשם, מבטלים את הזהות הפרטית של האיכר. שוב איננו האיכר הפשוט שהיה לפני שלבש אותם, כעת הוא שליח המלך.

זוהי הדרך בה ר' חיים מצאנז היה חפץ לראות את הטלית והתפילין. המתעטר בטלית ותפילין מתעטר בלבוש מלוכה. לבוש זה אמור לפעול על המתעטר בו שייהפך לאיש אחר. שוב איננו אותו אדם. כעת הוא סמל, כלי להופעה של אלוקים ודברו עלי אדמות. יהודי מעוטר בטלית ותפילין איננו אדם פרטי, מלך מלכי המלכים עומד מאחוריו. עיקרה של לבישת הטלית והתפילין היא ההתבטלות אל המסר, אל הסמל, אל הייצוג שהם אמורים להוביל. עבדי ה' אנו, ומשום כך עטורים אנו בטלית ובתפילין.

הלקח העמוק הזה מתבטא גם בניסוחו של הרבי מצאנז. הוא אומר שמכוח ההתעטפות בטלית ותפילין יהיו הכל יראים את המלך. עם ישראל איננו מתעטר בטלית ותפילין לטובתו ולהנאתו. הוא איננו חפץ שייראו מפניו. חפץ הוא שיראו מלפני המלך, שבחותמו ופתיליו הוא מתעטר.

הופעתו של החייל בביתו של ר' חיים מצאנז מתרחשת בדיוק בזמן הנכון. ר' חיים חש בעייפות, ומשום כך הולך לנוח מעט קודם התפילה. הגוף דורש את שלו. לעתים איננו מרגישים את עצמנו ראויים לטלית ולתפילין שבהם אנו מתעטרים. לקח החייל המולבש במדים הוא שגם אם הגוף עייף, גם אם הנטיות הגשמיות מושכות לכיוון שונה, גם אם מתחת למדים מסתתר בעצם איכר פשוט, למדים יש כוח סגולי בפני עצמם. הם מעניקים ללובש את כוח המלכות. הגוף העייף מתבטל אל מעיין השפע השופע ממצוות תפילין. שוב איננו איכר פשוט, אלא חייל בלגיון של מלך.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.