מי מפחד ממידת היראה? | הרב יחזקאל פרנקל | בית המדרש

שבת ומועדים
ענינו של ראש השנה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל

5617

4 דק' קריאה

התחושה
ראש השנה. יום הדין, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, קול השופר נשמע, חודר לבבות. 'היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו'? האווירה הרצינית, המתוחה, מובילה אל האדם תחושה של יראה גדולה. מי שהכין עצמו ליום הדין יודע, שכל מה שעבר עליו בשנה שעברה, נחתם בראשיתה. כך הוא גם השנה.

יראה זו, יש והיא מדכדכת את האדם. התרככות הלב מפחידה את עובד האלוקים בן ימינו. יש, וזה מפני שהוא אדם משכיל ורחב אופקים, ויש שכך הוא חש משום שהוא 'אדם חזק', איש עסקים מסועפים, 'בוס גדול'. לעתים מדובר על מי שנחל בישיבה תובנה ש'עבודת ה' מיראה אינה שייכת לדור שלנו', ולעיתים אלו איש או אישה טובים וישרי לב שלבם הטוב מלא אהבה לכל חי ו'מה יש לנו לפחד מה' ישאלו?

והנה, לא זו בלבד שדכדוך הנפש כרוך בעבודת התשובה, שכתוב: 'תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם', אלא אף להלכה, יראת ה' היא מן המצוות החשובות ביותר, עד כדי היותה אחת משש 'המצוות התמידיות', שזמן קיומן הינו תמידי וקבוע, כמבואר בתחילת ספר 'משנה ברורה' (בביאור הלכה) ואם כך, מי יוכל להסיט את מידת היראה מסדר היום של איש ישראל? וגם אם ציבורים מסויימים הכתירו עליהם את היראה ודחקו את מדת האהבה אל ה' - שגם היא מצווה תמידית - וגם אם נכון שבני הדור האחרון קרובים יותר לעבודה מאהבה - עדין, מי יוכל לבטל את מרחבי החשיבות של העבודה מיראה?

חשיבות היראה
והנה נראה, שדווקא האדם המודרני, הבטוח בעצמו, בעצמתו ובהישגיו, איבד את אחד המוקדים היסודיים ביותר לקיומו ולקיום האנושי בכלל - המוקד של מיקומו במרחבי הזמן, המקום ובוראם - בוראנו.

שהרי אין כמו מידת היראה בכדי למקם נכון את האדם בהירארכיה נכונה. אם טועה האדם לחשוב מחשבת 'אני ואפסי עוד', ולו יהא זה מפני הצלחותיו, כשרונותיו, יכולותיו או עצמתו האישית / כלכלית / חברתית - טעות מרה וקשה בידו, שהרי איבד הוא את האלוקים מן העולם בכלל ומעולמו בפרט, וכאילו שם עצמו כ'מסתדר בלעדיו', חלילה. וכן מאידך, אם יחוש אדם שהיראה מבטלת את אישיותו, שהיא מגמדת את נוכחותו ויכולותיו, שהיא נוטלת ממנו את כל אשר לו ומותירה עולם בו יש רק אלוקים - גם זו דרך בעייתית.

היראה האמיתית ממקמת את האדם נכון ומדוייק בהירארכיה של המציאות: בורא, ותחתיו נברא. אבל, אומרת היראה חד משמעית - הא-ל ברוך הוא בראש, ואתה האדם זכית להיות גם כן שלב בסולם, אבל, תחת הבורא. וכיון שכך, אתה מחוייב לקיים רצונו, וכיון שכך הוא, בסטייה מרצונו יתברך יש לאל ידו לענוש במשפט ולגזור את הדין. לכן ירא בן אדם מלסור מדבר ה'.

אכן, פיסגת מידת היראה היא יראת הרוממות, הידיעה המשפיעה על אישיותנו בדבר גדלותו של הבורא. אלא, שהאדם אינו מנוע ואינו פטור מלבטל כליל את משמעותה של יראת העונש, היראה הבסיסית, 'הנמוכה' יותר. נכון, שיש טעם לפגם במי שכל יראתם את בוראם היא ממי שכביכול בידו מקלות של אש ותנורי גיהינום, אך במינונה הנכון, כתבלין לשיעור הקומה האמוני של האדם - גם יראת העונש בונה רבדים חשובים בנפש.

יראת העונש?
מהו מקומה של יראה זו? במבנה הכולל של האדם, האינטליגנציה דומיננטית ביותר. דבר זה נכון גם למשכילים בתורה, לתלמידי החכמים. בכוחו של השכל המיישב קשיים, המפרק שאלות והמעמיק בתובנות גם לצנן את הקושיות שיש לאדם על עצמו, על התנהגותו, ובייחוד על מידת ריחוקו מה' יתברך. השכל יכול לעיתים לתרץ כל תחושה של חטא, לצנן מצפון דולק על כל דבר פשע, ובכלל, להעניק לאדם 'מטריה רוחנית' שמותירה אותו על מיקומו המרוחק מבוראו. זה מכוחותיו של השכל.

וכאן באה היראה. היראה, ולעיתים 'עושה זאת טוב יותר' יראת העונש דווקא, מסוגלת היא שתבקע את כל החציצות השכליות, יכולה היא שתמיס קירות קרח אינטלקטואליות ותוביל את האדם אל תשובתו. זאת מפני שלעולם, גם ברום המעלה האנושית, 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו', וה' חקק בנו את מידת הפחד, בכדי שתוכל לבקוע דרכה מבעד לקליפות העבות החוצצות בין התורה למעשה, בין האדם לבוראו. יכולתה של היראה מוכחת במקום בו האהבה 'מחליקה' את הנפילות, במקום בו השכל מתרץ את המשוגות.

ולעומת היראה, מידת האהבה, יכולה היא שתתן לאדם תחושת 'שוה בין שוים' כביכול. לעיתים האדם אוהב ה' בלא יראתו מאבד את הפרופורציות, את ההירארכיה הנכונה, את 'הדיסטאנס' הרצוי מה', ואזי קרוב הוא לחטא. נכון הוא שגדולי ישראל משובחים על אהבת בוראם, כפי שכולנו מצווים על 'ואהבת את ה' אלוקיך', אך בל נשכח כי אברהם, האדם הגדול בענקים, ממרומי מדרגתו על הר המוריה עם הבן הנעקד והמזבח, משתבח בו בוראו באומרו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'. מתוך כך נתעלה והגיע גם למידת 'אברהם אוהבי'.

לכן כותב מרן הראי"ה קוק זצ"ל כי "יראת העונש ודאי קודמת היא בזמן ליראת הרוממות ולאהבה" (אורות הקודש חלק ד' ע' תכ"א) אלא שהוא מטעים, כי אין מטרתה של יראה כזו להתמקם קבע בשיעור הקומה הרוחני של האדם, אלא להוות הקדמה ומצע למדרגות העילאיות יותר.

לכך בא המבנה המיוחד של רצף הימים הטובים הבאים עלינו לטובה, שתחילתם ביראה, בתשובה וחרדה, וסיומם בהמשכת שמחה עליונה בחג הסוכות, שמחה הכוללת שאיבת יראת הרוממות, שמחה ושפע רוח הקודש - ממעייני הישועה הזרוחה עלינו לטובה.

וכשמצטרפות יחד שתי מידות אלו, האהבה והיראה, קרובים אנו עוד יותר למטרה העליונה של 'ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה - בדחילו ורחימו' - קודם ביראה ומאז באהבה.