בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ינון דוד בן טובה גיטל

14 דק' קריאה
סדרן של פרשיות
פרשת תצוה היא השניה מבין פרשיות המשכן והיא מוקדשת בעיקר לבגדי הכהונה וקרבנות המילואים בהם התקדשו הכהנים. הפרשה חותמת בציווי על מזבח הקטורת (הזהב), חתימה המעוררת שאלה בנוגע לסדרן של הפרשיות: לכאורה מקום הציווי על מזבח הקטורת היה צריך להיות למעלה, במחציתה הראשונה של פרשת תרומה, יחד עם כל הכלים הממוקמים בקודש, מה ראה הכתוב לאחר כל כך את הציווי על המזבח?
פרשת תצוה כלל לא עוסקת בכלי הקודש, היא מתרכזת כאמור בבגדי הכהונה. נראה הדבר כאילו ח"ו שכחנו לרגע את מזבח הקטורת, וכעת בסוף הפרשה אנחנו משלימים כביכול את החסר.
אם נמשיך הלאה לפרשת כי תשא, נגלה שלאחר הציוויים על מחצית השקל, עשיית הכיור ומשיחת המשכן, שוב באה פרשיה שנוגעת לקטורת 1 , והפעם ציווי על מעשה הקטורת עצמו.

שני מזבחות - לכפר על הגוף והרוח
לפני שנעמוד על סדרן של הפרשיות, נבקש לעסוק בלימוד הפסוקים. פסוקי הציווי על המזבח מפגישים אותנו עם מידות המזבח, מיקומו ותפקידו. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ 2 , בעל ה"כלי יקר" 3 , עומד על שלוש הקטגוריות שהזכרנו ומבחין בין תפקידם של שני המזבחות שבמשכן, וזו לשונו:
"'ועשית מזבח מקטר קטורת' - כפי הנראה ששני מזבחות אלו (מזבח זהב-הפנימי ומזבח הנחושת-החיצון) נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת, כי מזבח הנחושת בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם.
ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני שלוש אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש, כי מטעם זה נאמר במנחת עני (ויקרא ב, א): 'ונפש כי תקריב', כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת, על כן אמר הכתוב: 'ונפש' - מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו.
אבל מכל מקום גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג, כא), ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, על כן צוה אל חי לעשות מזבח הקטורת המעלה עשן וריח ניחוח לה' לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת, והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה של מעשים טובים".
תפקידו של המזבח הוא לכפר על עוונות ישראל, ומדוע יש צורך בשני מזבחות, כדי לכפר על הגוף ועל הרוח - הקרבנות קרֵבים על מזבח הנחושת שבחצר המשכן, והקטורת מוקטרת על מזבח הזהב שבקודש. על מזבח החיצון מקריבים פרים אילים וכבשים, דברים שהם מאוד חומריים, ובכך מכפרים על צדדי הבהמיות שבנו, ועל המזבח הפנימי מקטירים קטורת שמעלה עשן וריח ניחוח כדי לכפר על הפגמים הרוחניים שבנו.
לגבי קומתו של מזבח העולה ישנה מחלוקת במסכת זבחים 4 , לפי רבי יוסי במילים "וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ" 5 מתכוונת התורה לגובה המזבח משפת הסובב ולמעלה, ולפי רבי יהודה הכוונה לגובהו של המזבח כולו. כך או כך, מידה זו מתאימה למידותיו של אדם ממוצע עד כתפיו 6 , והדבר רומז לתפקידו של המזבח החיצון כמכפר על חלק הגוף.
האדם מורכב משני חלקים - חלק בהמי וחלק רוחני, מלבד הגוף יש לאדם תכונות נפשיות מידותיות, מחשבות והרהורים, הכפרה על עוונות ישראל צריכה להקיף את שיעור הקומה השלם של האדם ולא לכפר רק על הגוף החוטא. כשאדם נכשל וגונב מרעהו דבר, אי אפשר לייחס את הפעולה אל היד לבדה, סוף סוף היד פעלה רק פעולה טכנית, וכדי להפעיל אותה נדרש כוח רוחני. את הקומה הרוחנית הזו משלים מזבח הקטורת בהיותו מעלה עשן ובריח ניחוחו, דברים הרומזים אל הקומה הרוחנית של האדם.
אם כן כדי לעבור את תהליך הטהרה אנחנו חייבים לעבוד בשני הרבדים: הרובד הגופני - שִׁבְעִים קילו גרם גידים בשר ועצמות, והרובד הנשמתי. הרובד הגופני לא מספיק לבדו והרובד הנשמתי לא מספיק לבדו, יש צורך בשילוב של השניים.
"ולהורות נתן בלבבנו מה שנאמר: 'ושחקת ממנה הדק' (שמות ל, לו) - רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה.
ומספר אמות מזבח זה יוכיח, כי בו נאמר: 'אמה אורכו ואמה רוחבו', אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה - כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה. 'ואמתים קומתו', כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף".
לקומה הרוחנית של האדם יש משנה חשיבות, לכן הקטרת הקטורת נעשית פעמיים ביום, בתמיד של שחר ובתמיד של בין הערביים.
"וזמן הקטרתו בבוקר ובערב, כי הנשמה בבוקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס ל'נר אלקים נשמת אדם', כי הבוקר זמן הטבת 'נר אלקים נשמת אדם' להיטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר, ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה, ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה".
מהלך החיים של האדם צריך להיות מלווה בהקטרת קטורת מתמדת, בבוקר בבוקר - בתחילת ההתהוות של האדם באה קטורת של שחר, ובערב בערב - כשהאדם הולך לבית עולמו באה הקטורת של בין הערביים.

הלב של הקודש
הקטורת נוגעת בנקודה הפנימית של הרוח הישראלית, לכן מזבח הקטורת ממוקם בקודש. בקודש היו שלושה כלים: שולחן, מנורה ומזבח. המנורה בדרום - "הרוצה להחכים ידרים", השולחן בצפון - "הרוצה להעשיר יצפין" 7 , ומזבח הקטורת באמצע מכוון כנגד הארון - "וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה" 8 , וכדברי רש"י 9 :
"לפני הפרכת - שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום, תלמוד לומר לפני הכפרת, מכוון כנגד הארון מבחוץ".
מזבח הקטורת הוא הלב של הקודש, הוא מחבר את כל העולם החיצוני עם ארון ברית ה' השוכן בקודש הקודשים.

האיברים הפנימיים
לאחר שעמדנו על עניינו של המזבח, אנו יכולים לגשת לשאלת סדרן של הפרשיות, וכך כותב הרמב"ן 10 :
"ועשית מזבח מקטר קטורת - הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה".
בדרך כלל, דבר שהוא פנימי, הוא יקר יותר ולכן הוא גם שמור יותר, כמו האיברים הפנימיים שלנו. היד היא איבר חיצוני, אדם יכול לקבל מכה ביד ולא יקרה לו כלום, אבל אם מישהו יקבל מכה כזו במוח, הוא עלול לקבל זעזוע מוח. המוח זקוק להגנה יתרה לכן הוא איבר פנימי. למוח יש מגנים רבים - יש שיערות, יש קרקפת, יש עור, קרום, גולגולת וכו'. אפילו מערכות הנשימה והאכילה של האדם שממוקמות סמוך מאוד למוח, הן מערכות שהמוח מוגן בפניהן. אם המוח יהיה חשוף חלילה, כל זיהום הכי קטן יכניס את האדם לסכנה מיידית. הדברים נכונים גם לגבי הלב, גם הוא איבר פנימי שדורש סטריליזציה מוחלטת.
בהתאם לזה ישנו כלל בהלכות שבת: "כל מכה של חלל דהיינו מהשיניים ולפנים, ושיניים עצמם בכלל, מחללין עליה את השבת; ודווקא שנתקלקל אחד מהאיברים הפנימים מחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, אבל מיחושים אין נקראים מכה" 11 .
כלומר כשאדם מרגיש מיחוש באחד מאיבריו הפנימיים - מחללים עליו את השבת, ואם האיבר הוא חיצוני - אין מחללים עליו שבת. ככל שדבר הוא פנימי יותר, הוא רגיש, מרכזי ומשמעותי יותר, וכל דבר שהוא חיצוני, בדרך כלל הוא פחות חשוב ומרכזי.

מזבח הקטורת - קבלת פני שכינה
אם כן הרמב"ן מבאר שכלי המשכן שהיו בקודש נקראים 'איברים פנימיים', ולאור האמור מתחזקת השאלה: מדוע המזבח הפנימי לא מוזכר יחד עם כל 'האיברים הפנימיים'?
"ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות לז, כה)?".
משיב הרמב"ן:
"אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל 'ונקדש בכבודי' (שמות כט, מג), 'ושכנתי בתוך בני ישראל' (שם מה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם".
פרשיות הציווי של המשכן מסתיימות בקביעה האלוקית שהמשכן יהיה מקודש על ידי השכינה שתשרה בו, "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי... וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל...", לכן מיד אחריהן באה פרשיית הציווי על מזבח הקטורת שעניינה קבלת פני שכינה.
"וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (שבת פט א), כי הקטרת במידת הדין, שנאמר: 'ישימו קטורה באפך' (דברים לג, י), מן 'וחרה אפי' (שם לא, יז), והוא מה שאמר בקטורת זרה 'ועל פני כל העם אכבד' (ויקרא י, ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי.
ולכך אמר כאן (בפסוק ו): 'ונתתה אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה', כי מה צורך להאריך בכל אלה, ולא אמר 'ונתתה אותו לפני ארון העדות באהל מועד', כאשר אמר בפרשת ויקהל (שמות מ, ה), אבל הוא להורות על עניינו".
בפרשיית קורח ועדתו 12 אהרן הכהן רץ עם הקטורת כדי לעצור את המגיפה, כלומר קטורת זה כוח שיכול לעצור מגיפות. מאידך קטורת זה דבר מסוכן, הלוא נדב ואביהוא, כשביקשו להביא קטורת לפני ה', מצאו את מותם 13 . ההבדל בין שני המקרים נובע מהשאלה אם מדובר בקטורת זרה חלילה או להיפך, בקטורת שמבטלת את המוות ומכפרת עליו.
הקטורת, אומר הרמב"ן, שייכת למידת הדין, מי שנוגע בקטורת הוא נוגע בכבוד ה', מדובר בעוצמה רבה, במעין 'פצצת אטום' שצריך לדעת להשתמש בה, לא כל אדם יכול לבוא ולהקטיר קטורת, אפילו לא נדב ואביהוא. צריך להיות כהן, להיות אדם גדול שמסוגל להיפגש עם עוצמה רוחנית גדולה כל כך.

רגע אחד של יהירות
חז"ל אומרים 14 על חטא בני אהרן:
"מלמד שהיו משה ואהרן הולכין תחלה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן ואומרים: מתי ב' זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הציבור?".
הכישלון מתחיל ברצון לשלוט מתוך גאווה ויהירות. שיטה אחרת שמובאת שם במדרש היא:
"מלמד שזנו עיניהם מן השכינה ויחזו את האלקים כאדם שמביט בחבירו מתוך מאכל ומשתה".
מתוך יהירות וגאווה הם הרגישו קרבה גדולה מידי כלפי הקב"ה, ותחושת הקרבה הזו הביאה אותם לידי זלזול. הקטורת צריכה להיות מוקטרת במלוא הענוה, מתוך התבטלות גמורה כלפי הקב"ה. רגע אחד של יהירות אל מול כבוד ה' מביא הרס וחורבן במקום בנין.

הקטורת עוצרת מגיפה
על עניינה של הקטורת כותב רבי מנחם ריקאנטי 15 :
"ולשון קטורת נראה לי שהוא לשון ארמית, ועניינה קשר ודבוק מרכבה עליונה. ועל שהוא מתעלה למידת הדין כתיב: 'ישימו קטורה באפך' (דברים לג, י), וכתיב: 'שמן וקטורת ישמח לב' (משלי כז, ט), והרמז ללב הידוע, הוא שנאמר בקטורת זרה: 'ועל פני כל העם אכבד' (ויקרא י, ג), שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי.
והזהיר שלא להעלות עליו קטורת זרה, כי המצוה והכוונה היא שתתעלה משם לשם הגדול יתעלה לייחד הכבוד והתפארת, ולא יעשוה זרה פן יהיו כבני אהרן, לפירוש האחד שאנו עתידין לפרש בגזירת האל.
ומכאן תבין למה הקטורת עצר המגפה, כי היה משלים להם המידה ההיא המכלה אותם".
אסור שהקטורת תהיה זרה, היא חייבת להיות מחוברת ומקושרת כדי שתבוא על ידה השראת שכינה. כדי להקטיר קטורת צריך להיות מלאי ענווה ומלאי כבוד ה', מי שניגש באופן זה מסוגל בעזרת הקטורת לעצור את המגיפה.

על ידי שמחה וערבות העשן ממהר לעלות
רבנו בחיי 16 מציין דברים נוספים שמאפיינים את הקטורת, וזו לשונו:
"בין הערבים יקטירנה - ידוע כי ריח הקטורת נודף באחרית היום יותר מקטורת של בוקר, ועל זה אמר הכתוב: 'תכון תפלתי קטורת לפניך' וגו' (תהלים קמא, ב), לא אמר חטאת ואשם שהן באים על חטא המעשה, ולא עולה שהיא באה על חטא המחשבה, אלא 'קטורת' שאינה באה על החטא כלל כי אם על השמחה.
כי דוד היה מבקש מאת ה' יתברך שתהיה תפלתו מקובלת לפניו כקטורת, ולכך אמר: 'שיתה ה' שמרה לפי' (תהלים קמא, ג), ומילת 'שיתה' נראה לי שהיא נמשכת למילת 'לפי', כאילו אמר: שיתה ה' לפי, שמרה לפי, יאמר: שישים ה' יתברך בפיו הדיבור הראוי...
'משאת כפי מנחת ערב' (תהלים קמא, ב), יבקש ממנו יתברך שתהיה תפילתו רצויה יותר מקטורת של שחר, והזכיר 'משאת כפי' על הקטורת שהוא נושא בכפיו, וכמו שכתוב: 'ומלא חפניו קטורת סמים דקה' (ויקרא טז, יב), או 'מנחת ערב' מלשון ערבות, כמו: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים' (מלאכי ג, ד), ולפי שאין בכל הקרבנות ממהר לרצות יותר מן הקטורת שהוא מעלה עשן מיד, לכך הזכיר בתחילת המזמור: 'ה' קראתיך חושה לי' (תהלים קמא, א)".
הקטורת היא השמחה של החיים והערבות של החיים, מכוחה כולנו נהיים ערבים זה לזה. שמחה וערבות זה המתכון המהיר ביותר שמביא אותנו להיות רצויים לפני ה'.

פושעי ישראל - הסממן האחד עשר
הגמרא במסכת כריתות 17 מלמדת אותנו מה מקומם של פושעי ישראל באומה וקובעת:
"אמר רב חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת".
המהרש"א 18 שם מבאר, שאמנם אין להפריש את הפושעים מן הציבור, אך יחד עם זאת צריך לזכור שהחלבנה המסמלת את אותם פושעים, היא הסממן האחד עשר, כלומר נדרש מנין של עשרה סממנים מלבד החלבנה, וזו לשונו:
"שהרי חלבונה ריחה רע ומנאה כו'. דהיינו שהפושע אינו פורש מן הצבור, וזה שדקדק לומר 'ומנאה הכתוב' כו', ולא קאמר 'ומקטירו עמהם', אלא דרוצה לומר, שהוא נמנה עמהם בתעניתם ואינו פורש מהם, וברמז זה יש ללמוד שהיו י"א מיני קטורת - עשרה ריחן טוב ואחד חלבנה ריחו רע, דיש לצרף גם הפושע, היינו בשיש עדה קדושה שהן מנין עשרה בלא הוא, אבל אין לצרפו בי' עמו, וזכר לדבר 'לא אשחית בעבור העשרה', אבל על פחות מי' לא התפלל".
החלבנה נחשבת ראויה כל עוד לא פרשה לגמרי משאר הסממנים, וכן הדבר אצל פושעי ישראל, שעומדים במעלתם כיון שיש להם עדיין אחיזה בציבור ולא פרשו ממנו לגמרי. המהרש"א מסביר, שכשם שהחלבנה מצטרפת רק לאחר שישנם עשרה מינים בעלי ריח נעים וטוב, כך הפושע נמנה עם הציבור ומצטרף אליו דווקא כשישנה עדה קדושה של עשרה צדיקים כשרים. על גבי הופעה זו יכול הפושע לבא ולהצטרף. הפושע כשלעצמו איננו יכול להצטרף למניין עשרה היות וקדושת הציבור עדיין לא יוסדה ביסוד חזק ויציב, וצירופו יכול לקלקל. אולם, כאשר קיימת כבר הופעה ציבורית של קדושת עשרה, של קהל ועדה, צירופו של הפושע לא רק שלא יקלקל, אלא אדרבה יהווה תיקון לאותו פושע ותיקון לציבור כולו, שהרי עד עתה לא היתה תפילתם ותעניתם שלמה, ומשהצטרף זה, חזרה תעניתם להקרא תענית ותפילתם שבה לשלמותה.

תפילה שווה לקטורת
גם רבי יעקב עטלינגר 19 , בעל ה"ערוך לנר" 20 , עומד על שייכותה של הקטורת לתענית, ואלה דבריו:
"הא דמייתי מקטורת על תענית, יש לומר, דעיקר תענית היא שישמע תפילתם, כמבואר בתענית (פרק ב), דכתיב: 'תכון תפילתי קטורת לפניך', הרי דתפילה השווה לקטורת. ומה דמייתי מ'ואגודתו על ארץ יסדה' יש לפרש, משום דהכשרים הם מין א' כולו, ובפרט שהם באחדות כאיש א', ולא שייך בזה לשון אגודה, דאגד בחד לא שמיה אגד כדאמרינן בסוכה (יג ע"א), אבל כשנאגדים פושעים עמהם אז נקרא אגודה. ועוד, דאמרינן (שם) דאין אגודה פחות משלושה, לכן בעינן שכל הג' כיתות יצטרפו, שהם צדיקים בינונים ופושעים, ואז ניתייסדו".

מדברי ה"ערוך לנר" אנו למדים יסוד חשוב, שהמושגים קטורת ותפילה אחוזים זה בזה. כל מטרת התענית היא שהקב"ה ישמע את תפילתם של ישראל, "תכון תפלתי קטרת לפניך" 21 , יש קשר הדוק בין תפילה לקטורת.
קטורת היא סימן לחיבור והתקשרות, וזה בדיוק מה שאנו עושים בתפילה ובתענית. בזמן התענית, יש סדר מיוחד, כמפורט במסכת תענית, סדר שמטרתו לקחת אותנו למקום בו קיים ביטוי עמוק לתפילתם של ישראל, תפילה הבוקעת רקיעים ללא כל עיכובים. בתענית אנו מזככים את עצמנו, הדק היטב היטב הדק, כדרכה של הקטורת, על מנת שנהיה ראויים להתעלות ולהעלות את תפילתנו.

ריחה של החלבנה הופך להיות טוב
קומה נוספת בהבנת מקומם של פושעי ישראל באומה בונה רבי צדוק הכהן מלובלין 22 בספרו "פרי צדיק" 23 :
"...ואחר כך כתיב 'וריח לו כלבנון', והוא על דרך מה שאמרו (עירובין כא ע"ב) 'הדודאים נתנו ריח' אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. והוא, שאף התאנים הרעות רשעים גמורים עתידין שיתנו ריח. ורש"י פירש מתרגום יונתן, 'וריחהון כריח קטורת בוסמיא'. והיינו שבקטורת עירבו חלבנה שמרמז לפושעי ישראל, כמו שאמרו (כריתות ו ע"ב) שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב בין סממני הקטורת. והיינו, שגם החלבנה נותן ריח טוב כשהוא יחד עם עשר סממני הקטורת. וכן פושעי ישראל יתנו ריח כשהן באגודה".
לפי רבי צדוק, במפגש עם שאר הסממנים, לא רק שריחה של החלבנה לא נשאר רע כשהיה, אדרבה, הוא הופך להיות ריח טוב בעצמו. אותו כוח מנגד של חלבנה שמצד עצמו הוא רע, במפגש עם הקודש, הרוע שבו הופך להיות טוב. קיימים דברים שאולי מצד עצמם הם רעים, אבל כשהם מתחברים עם הטוב הם הופכים להיות טובים בעצמם. כשהחלבנה מתחברת עם שאר הסממנים, החלבנה עצמה הופכת להיות דבר טוב.
בהתאם לזה, כשפושעי ישראל נמצאים באגודה עם הצדיקים, הם נותנים ריח טוב, הם הופכים להיות טובים בעצמם.

משפחת אבטינס דואגת לכבוד שמים
הגמרא 24 מספרת על משפחת אבטינס שהיתה מופקדת על הכנת הקטורת, ולא מסרה לזרים את סוד מעשה הקטורת, וזו לשונה:
"תנו רבנן: בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטורת ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים, והיו יודעין לפטם כמותם ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. של הללו מתמר ועולה כמקל, של הללו מפציע לכאן ולכאן...
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אמרו: יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב, אמרו: שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן, וילך ויעבוד עבודה זרה בכך".
אם כן משפחת אבטינס לא גילתה את סוד הקטורת, כדי שלא יכשלו בו ישראל ח"ו, לכן שבחו אותם חכמים כל כך. ואז מספרת הגמרא סיפור:
"אמר רבי עקיבא: סח לי רבי ישמעאל בן לוגא: פעם אחת יצאתי אני ואחד מבני בניהם (של משפחת אבטינס) לשדה ללקט עשבים, וראיתי שבכה ושחק. אמרתי לו: מפני מה בכית? אמר לי: כבוד אבותי נזכרתי. ומפני מה שחקת? אמר לי: שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו. ומפני מה נזכרת? אמר לי: מעלה עשן כנגדי. הראהו לי! - אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לכל אדם".
על שאלת חכמים: מה ראיתם שלא ללמד? אומר המהרש"א:
רוצה לומר, דאין זה אלא כדי להרבות שכרכם וכבודכם להושיבכם במקומכם, והשיבו דאינו כן, אלא דכוונתנו לכבוד שמים , דיודעין היו כו' ושמא ילמוד כו'".
בני משפחת אבטינס מבהירים, שסירובם ללמד על מעשה הקטורת לא נובע מתאוות בצע וכבוד חלילה, אלא מתוך רצון לשמור על כבוד שמים, שלא יכשלו חלילה וישתמשו בקטורת להקטיר אש זרה.

כוחה של הקטורת ומקומה
הקטורת זה כוח, הקטורת טומנת בתוכה סוד גדול שמסוגל לעמוד מול מלאך המוות בעצמו, ולעצור את המגיפה, ולכן מעשה הקטורת דורש זהירות יתירה. עבודת הקטורת דורשת ענווה גדולה וערבות עם כל חלקי האומה, לכן מתאים כל כך שהפרשה הבאה פותחת בציווי על מחצית השקל, בה כל אחד מישראל מצווה לתת משלו שווה בשווה, ומיד לאחר מכן באה פרשיית מעשה הקטורת, "קַח לְךָ סַמִּים" 25 . הכול דבר אחד - שמחה, ענווה וערבות, ומתוך מתגלה כבוד ה' ובאה השראת השכינה.

מקורות עיקריים:
כלי יקר שמות ל, א , רש"י שמות ל, ו , רמב"ן שמות ל, א , ויקרא רבה כ, י , ריקאנטי שמות ל, א  רבנו בחיי שמות ל, ח , כריתות ו ע"ב ומהרש"א שם , ערוך לנר שם , פרי צדיק, פרשת ויצא אות י , יומא לח ע"א ומהרש"א שם





^ 1.שמות ל, כב-לח.
^ 2. רבי שלמה אפרים מלונטשיץ (פולין-פראג), הש"י-השע"ט - בצעירותו למד מפי המהרש"ל, אחר כך עבר ללבוב ומשנת השס"ד כיהן כרבה של פראג וכראש הישיבה שם. הצטיין במיוחד כדרשן והיה סוחף את לבבות השומעים בדרשותיו. היה רגיש לשאלות החברתיות והמעמדיות והתמקד במיוחד בתיקון ההנהגה הציבורית. חיבורו המפורסם ביותר הוא פירושו לתורה "כלי יקר". מרבית חיבוריו עוסקים בדרשות על התורה ובנושאי מוסר, ביניהם: "עוללות אפרים", "עיר גיבורים", "אורח לחיים", "שפתי דעת", "עמודי שש", ו"רבבות אפרים".
^ 3.כלי יקר שמות ל, א.
^ 4.זבחים נט ע"א.
^ 5.שמות כז, א.
^ 6.זו גם המידה הנדרשת עבור מקוה טהרה, עליו להכיל ארבעים סאה, כלומר אמה על אמה ברום שלוש . ראה פסחים קט ע"א.
^ 7.ראה בבא בתרא כה ע"ב.
^ 8.שמות ל, ו.
^ 9.רש"י שמות ל, ו.
^ 10.רמב"ן שמות ל, א.
^ 11.שולחן ערוך אורח חיים שכח, ג.
^ 12.ראה במדבר יז, יב-יג.
^ 13.ראה ויקרא י, ב.
^ 14.ויקרא רבה כ, י.
^ 15.ריקאנטי שמות ל, א.
רבי מנחם ריקאנטי (איטליה), הא"י-הא"ע - פוסק ומקובל. כתב פירוש על התורה על דרך הקבלה, ספר על טעמי המצוות ופירוש על התפילות. ספרו היחיד בהלכה הוא הספר "פסקי ריקאנטי".
^ 16.רבנו בחיי שמות ל, ח.
^ 17.כריתות ו ע"ב.
^ 18. רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (פולין), השט"ו-השצ"ב - מפרשני התלמוד, כיהן כראש ישיבה בלובלין ושימש כאב"ד בקהילות שונות. כתב חידושי הלכות (בעיקר על דברי בעלי התוספות) וחידושי אגדות על התלמוד וכן תשובות הלכתיות בנושאים שונים.
^ 19. רבי יעקב עֶטלינגר (קארלסרוהה-אלטונה), תקנ"ח-תרל"א - בימי נעוריו אביו לימדו תורה ולאחר מכן המשיך את לימודיו אצל רב העיר, רבי אשר (בנו של בעל ה"שאגת אריה"). בבחרותו עבר ללמוד בישיבת הרב אברהם בינג, אב בית הדין של וירצבורג שבבוואריה. לאחר הפרעות במקום נמלט לפיורדא, לבית המדרש של בעל "שער הזקנים" רבי אברהם בנימין זאב וולף המבורגר. הוא למד גם אצל רבי אשר וולרשטיין. תוך כדי לימודיו אצל הרב אברהם בינג בוירצבורג, למד גם באוניברסיטה של העיר, אך נאלץ לפרוש מהלימודים בעקבות גל אנטישמיות. התפרסם כמקובל וכבעל בקיאות עצומה בספר הזוהר. בשנת תקפ"ו התמנה לרבם של מחוז לאדנברג ואינגולשטאדט והתיישב במנהיים. הוא הקים שם ישיבה שהכשירה תלמידים לרבנות, ביניהם הרש"ר הירש. בשנת תקצ"ו מונה לרבה הראשי של העיר אלטונה, תפקיד שנשא עד סוף ימיו. גם שם הקים ישיבה ובין תלמידיו באלטונה היה הרב עזריאל הילדסהיימר. פעל לטובת היישוב היהודי המתחדש בארץ וכהוקרה על כך קיבל את תואר הכבוד "נשיא ארץ ישראל" מהרבנים הספרדיים והאשכנזים בירושלים. חיבר ספרים רבים, בהם: "ביכורי יעקב" - על הלכות סוכה, "ערוך לנר" - חידושים על הש"ס, שו"ת "בנין ציון", "מנחת עני" - דרשות על התורה ו"מנחת עני" על הגדה של פסח.
^ 20.ערוך לנר כריתות ו ע"ב.
^ 21.תהלים קמא, ב.
^ 22. רבי צדוק הכהן מלובלין (פולין), התקפ"ג-התר"ס - גאון מופלא, בקי בנגלה ובנסתר, במקרא, במדרשי חכמים, בראשונים ובאחרונים, וכן במדעים שונים. נחשב לאחד היוצרים המקוריים והפוריים ביותר מבין גדולי החסידות. בהגותו יש שילוב נדיר של למדנות תורנית ופרשנות חדשנית עם תורות הקבלה והחסידות. שייך בדרכו לחסידות איז'ביצה-ראדזין של רבי מרדכי יוסף ליינר, ולחסידות לובלין של רבי יהודה לייב איגר. נודע כבר סמכא בזיהוי והכרת כתבי-יד, מה שמשך אליו תלמידי חכמים וחוקרים שרצו לקבל מידע על תיארוך ואמיתיות הכתבים שבידם. בין ספריו: "צדקת הצדיק" - פסקאות קצרות בנושאים שונים בעבודת ה', "פרי צדיק" על התורה, "רסיסי לילה" עם קונטרס "דברי חלומות", "לבושי צדקה" על ספרי בעל הלבושים, "קדושת שבת" עם קונטרס "שביתת שבת", "משיב צדק", "מחשבות חרוץ", "דברי סופרים" עם "קונטרס זכרונות", "דובר צדק", "ישראל קדושים", "שיחות מלאכי השרת", "תקנת השבין" על מצוות התשובה ו"דברי חלומות".
^ 23.פרי צדיק, פרשת ויצא אות י.
^ 24.יומא לח ע"א.
^ 25.שמות ל, לד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il