"כל איש אשר ידבנו ליבו" | הרב נעים בן אליהו זצ"ל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נתנאל ורחל בן חיים

257

7 דק' קריאה

אנחנו קוראים בפרשה על התנדבות בני ישראל למשכן. בתוך כל התרומות יש שני תרומות מיוחדות שכתוב מי בדיוק הביא אותן. בתחילת הפרשה כתוב 1 : "וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן". לעומת זאת בסוף הפרשה כתוב 2 : "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
רש"י 3 מביא ממדרש תנחומא 4 שבשעה שנצטוו לתרום למשכן עמדו כל ישראל ונתנדבו. יש מי שהביא כסף ויש מי שהביא זהב או נחושת ואבני שוהם ואבני מילואים.
אמרו הנשים: "מה יש לנו לתת בנדבת המשכן?". מיד עמדו והביאו את המראות שלהן והלכו להן אצל משה. כשראה משה את אותן המראות (שמשמשות לתאווה) זעף ולא רצה לקבלם, ואמר להם לישראל: "טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו".
אמר לו ה' לקבל את המראות הללו, שהן חביבות עליו יותר מהכל, יותר מהזהב והכסף ואפילו מאבני השוהם ואבני המילואים, כיוון שעל ידיהם העמידו הנשים את צבאות בני ישראל במצרים.
לפי שבשעה שנשתעבדו בני ישראל בפרך במצרים גזר פרעה עליהם שלא ישנו בבתיהם, כדי שלא ישמשו את מיטותיהם. היו הבעלים חוזרים עייפים ויגעים מהעבודה, והנשים היו יורדות לשאוב מים מהיאור, והקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהם. בחצי מהמים היו רוחצות את עצמן ומתקשטות, ואת חלק מהדגים היו מוכרות וקונות יין ישן ולחם טוב. והיו באות לבעליהם בסעודה דשנה, ומפתות את בעליהם בעזרת המראות ומראות להם יופיין, עד שהביאום לפריה ורביה וכך זכו להעמיד את צבאות בני ישראל.
מעשה בחכם גדול שהיה שקדן גדול בתורה. פעם הלך אותו חכם ונדד לדרוש בעיירות רחוקות. בעיירה אחת היה אדם עשיר בעל מעשים טובים, שהיה אוהב את התורה ולומדיה, והוא הזמין אותו להתארח בביתו. הכניס אותו לחדר גדול שבו היתה הספרייה שלו, ובה היו ספרים רבים, מכל מה שיכול חכם לרצות ללמוד בו: תנ"ך מקראות גדולות מפואר, משניות עם כל הפירושים, ש"ס בכמה מהדורות, ספרי ראשונים, אחרונים, שו"תים, טור, שולחן ערוך ופוסקים ועוד. בחדר ישבה אשה זקנה שקראה בספר, וכשנכנסו מיד פינתה את החדר. בחיפזון יציאתה שכחה הזקנה את הספר על השולחן. לקח העשיר את הספר והחביאו בבגדו כדי שהחכם לא יראה והחל להציג את הספרייה בפניו. אמר לו החכם: "ראיתי גם על השולחן ספר, מהו אותו ספר?". השתמט העשיר ואמר: "מה אתה צריך לראות ספר זה? זה ספר שאמי הזקנה קוראת בו!". התעקש החכם, עד שבלית ברירה הראה לו העשיר את הספר. היה זה סידור ישן ובלוי שניכר בו משמוש הידיים, ובסופו תהילים מלאים כתמי דמעות. התפעל החכם מאוד מהספר, התחיל לנשקו ולחבקו, וגם הוסיף עליו דמעה משלו. התפלא העשיר שהחכם מתפעל כ"כ מספר פשוט וישן זה, עד שהסביר לו החכם: "בזכות הספר הזה הגעת למה שהגעת! בזכות הדמעות והתפילות הרבות של אמך זכית שתהיה מי שאתה היום!".
כך בזכות המראות כל עם ישראל קיים, ולכן הן חביבות יותר מכל שאר הדברים והיקרים והחשובים שבמשכן.
צא וראה, במשכן היו פרטים רבים מאוד. הכלי החשוב ביותר הוא ארון הברית, והוא גם יקר מאוד, לפי שמצופה מבית ומחוץ בזהב. לעומת זאת הכיור היה עשוי מנחושת זולה, והיה קטן ושולי לכאורה. דומה הדבר לכך שבכל בית כנסת יש ארון קודש וגם כיור לרחיצת ידי הכוהנים. הכל יודעים שארון הקודש הוא מכובד ביותר ומפארים אותו, ולעומת זאת כיור צריך להיות בשביל הכוהנים, אז עושים כיור קטן בכניסה לבית הכנסת. אף על פי כן, הקב"ה החשיב את המראות שנדבר הנשים למשכן יותר מהזהב לארון, ואפילו יותר מאבני השוהם ואבני המילואים שהביאו נשיאי ישראל!
אומרים חכמים שיש שלושה דברים שאינם נושאים פנים לאדם לעולם:
האחד הוא השעון. גם אם אדם מכובד מתעקש שעכשיו שעה מסוימת, מביאים שעון והכל מודים שמה שכתוב בו נכון. השעון מראה את האמת, ואינו מתבייש. אם איחרת - השעון לא משקר ואי אפשר להכחיש אותו.
השני הוא המשקל. הוא לא מתבייש לא מהקונה ולא מהמוכר, אלא אומר באמת כמה שוקלת הסחורה.
השלישי הוא הראי. הראי משקף את האדם בדיוק כמו שהוא, ואי אפשר לרמות אותו. אם אדם יפה ומטופח - המראה תראה אדם יפה ומטופח. אולם אדם מוזנח ומלוכלך יראה בדיוק כך במראה. אדם לא יכול לרמות את עצמו שהוא נראה טוב אם המראה אומרת אחרת.
כאשר תרמו הנשים את המראות לכיור הם בעצם אומרות לכוהנים: "בשעה שאתה נוטל את ידיך להיכנס לעבודת הקודש - הסתכל על פניך! ראה מי אתה, ואל תרמה את עצמך שאתה אחר ממי שאתה באמת!".

הבן איש חי מספר כי בתקופה קדומה בה לא היו המראות נפוצות, היו אנשים שלא ידעו מהו ראי. פעם אחת היה יהודי אחד שהיה אוהב להתהדר בלבושו, והנה הוא עובר ליד חנות, ורואה תמונה של אדם מטופח. התפעל מדיוק ויופי התמונה ושאל את המוכר למחירה. אמר המוכר: "זה עולה 50 שקלים". שמח האיש שהתמונה היפה בזול כל כך, ביקש מהמוכר לעטוף לו אותה ולקחה עימו.
בערב חזר לביתו וסיפר לאשתו שקנה תמונה יפה של אדם עם חליפה יפה ותרבוש מצוחצח. והנה למרבה הפתעתו, כאשר התיר את העטיפה נראתה תמונת אדם עם תרבוש מלוכלך, חולצה מוכתמת וחליפה מאובקת. כעס והלך למוכר וצעק עליו שרימה אותו. השיב לו המוכר: "מכרתי לך מראה. המראה מראה מי שעומד מולה באמת. אם תעמוד יפה ומסודר - תיראה אדם יפה ומסודר. אם תעמוד עייף ומאובק - זה בדיוק מה שתיראה. אין הדבר תלוי אלא בך!".

ה' מצווה לתת את התרומה לבצלאל, ונאמר עליו 5 : "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים". למה היה צריך שתהיה לבצלאל רוח הקודש?
אלא שצריך חוכמה גדולה לדעת מה לעשות עם כל תרומה שהובאה, ולכוון את העשייה לפי התורם. בצלאל ידע ברוח הקודש איזה כסף בא ממקום טהור וראוי לכלי שיותר קרוב לקדושה, ואיזה הגיע ממקום פחות טהור וראוי לכלי נמוך יותר.
ידוע שלישיבת וולוז'ין היה שד"ר - שליח שהיה עובר בערים ובכפרים להתרים אנשים למען הישיבה. פעם בא השד"ר להנהלת הישיבה ואמר: "אני הולך ברגל בבגדים מרופטים, ולכן נותנים לי מעט. אני חושב שאם הישיבה תממן לי חליפה מכובדת, סוס ועגלה - אנשים יסתכלו עלי יותר בכבוד, וממילא יתנו יותר לישיבה". הסכימה ההנהלה ורכשה לו דברים אלו.
לאחר זמן בא השד"ר להתרים אצל עשיר אחד שהיה נותן לישיבה תמיד תרומה הגונה. כשראה אותו עשיר שהשד"ר בא בעגלה וסוסים סירב לתת לו.
ראה ראש הישיבה ששמו של העשיר נפקד מהתרומות ונסע בעצמו לביתו של אותו עשיר. אמר לו העשיר: "תמיד שמחתי לתרום ביד רחבה למען הישיבה החשובה, להחזיק את לומדי התורה הממיתים את עצמם באוהלה של תורה. אבל אני לא מוכן לתרום בשביל להחזיק עגלה וסוסים". אמר לו ראש הישיבה: "ידוע שבצלאל היה יודע לכוון את התרומה לפי התורם, כפי שביארנו. כך גם כאן. יהודים רבים תורמים לישיבה. יש מי שתורם מתוך שיקולים חיצוניים ובכסף לא טהור. כספים אלו הולכים להחזקת הסוסים והביגוד של השד"ר. אולם אתה תתרום בלב שלם ובכוונה מעולה - ותזכה שכספך יתגלגל להחזקת הלומדים עצמם".
פרשת תרומה מלמדת אותנו את מעלת הנדבה. בפרשת ויקהל אנו לומדים דבר נוסף: צריך לשתף כמה שיותר אנשים במצווה, צריך אחדות של כולם במטרה החשובה 6 .

מסופר שהחפץ חיים בא יחד עם שליחים לאסוף כסף לבניית ישיבה. הציע אדם אחד לתת את כל הכסף הדרוש, אך החפץ חיים סירב, כדי שתהיה אחדות בין כולם ויהיה לכל אחד חלק בבניית הישיבה.
כך מסופר גם על הרב ועקנין ששיפץ ובנה את הישיבה שבקבר רבי מאיר בעל הנס, שאמר בעת בניית המקום שכל אחד יבנה לבנה אחת. במהדורה הראשונה של הספר "כף החיים" מודפס חלק א' בכרך גדול ומפואר, כגודל ספרי הטור, ואילו הכרך השני יצא בפורמט קטן (כיום הדפיסו את כל החלקים במהדורה חדשה ויפה). כיצד קרה דבר זה?
סיפר הרב יהודה צדקה שהסיבה היא שכשבא הרב כף החיים זצוק"ל להוציא את הכרך השני, היה צריך מימון. לצורך כך נסע למצרים. כשהגיע, פגש אותו נדיב אחד ושאל למטרתו. מיד הוציא מכיסו את כל הסכום שנקב רבי יעקב סופר ונתן לו. בעל ה"כף החיים" שמח שלא יצטרך להתעכב, ומיד חזר לירושלים. התגלגל הדבר וההוצאה התייקרה, והרב נאלץ להדפיס את הספר בפורמט קטן. וסיים הרב צדקה שהסיבה לכך היא שכל הכסף הגיע מאדם אחד. אילו היו רבים משתתפים במצווה של הוצאת הספר החשוב הזה - היתה זכות הרבים מסייעת להוציא את הספר בפאר כראוי לו.
בישיבת פורת יוסף שבשכונת גאולה היה מעשה שכתבו ספר תורה ומכרו את הזכות בו בכדי לקבל תרומות לישיבה. החליטו הרבנים בישיבה שלא ימכרו עמודים בספר וגם לא שורות, רק ימכרו אותיות, בכדי לזכות כמה שיותר יהודים באות בספר תורה.

"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" 7 .

מסופר על חכם אחד בשם רבי נטע, שהיה לומד בכל שבת את כל עשרים וארבעה הפרקים של משניות מסכת שבת, עם כל הפירושים. בעקבות זאת, לא היה נשאר לרב זמן לישון בשבת.
שאלו אותו תלמידיו: הרי ידוע ש"שינה בשבת תענוג" 8 !
כתשובה סיפר הרב ששאלו פעם את נפוליאון למה הוא מקפיד שאינו ישן אף פעם ביום, הרי רוב המלכים והקיסרים פורשים מנוחת צהריים! ענה נפוליאון: "כשאני ישן אני לא נפוליאון! איך אני יכול לאבד חצי שעה שאני לא אהיה בה קיסר!".
"כך אני", הסביר הרב. "אינני רוצה להפסיד רגע אחד משבת המלכה!".
אמנם אנשים רגילים יכולים לנוח יותר ביום השבת, והם אף מקיימים מצוות עונג שבת בכך.

"וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" 9 .
פשט הפסוק הוא שאנשים באו מוקדם בבוקר כדי להביא תרומה.
הרב ישמח משה מביא בשם הגן רווה פירוש יפה על דרך הדרש.
מי זה "הם" שמוזכרים בפסוק? יש לבאר שמדובר בפועלים שהתנדבו לעבוד בחינם בעבודת המשכן, שמוזכרים בפסוק הקודם. הפועלים הביאו נדבה מהבוקר שלהם. מה הכוונה?
לפעמים בא פועל לעבודה, והנה צריך מסמרים. אומר הפועל: "אם כן אלך לביתי ואביא מסמרים". אחר כך הוא מגלה שאין פטיש, וחוזר לביתו להביא את הפטיש, וכך מתבזבז זמן יקר על חשבון העבודה.
הפועלים האלו, עוד לפני שהתחילה העבודה, סידרו והכינו כלים משלהם והביאו אותם איתם, כדי שלא יתעכבו בזמן העבודה ויוכלו לעבוד בזריזות, ודבר זה נחשב להם לנדבה, ונקרא שמם בתרומת המשכן.

הייתה בדורנו אישה אחת שנקראה חנה-רחל, שתמיד כשהיתה שמחה, כגון בר מצווה, ברית או חתונה, היתה באה לעזור. היא היתה מקלפת את תפוחי האדמה, שוטפת את הכלים ועוזרת בכל מה שהיה צריך. צדקת זו, היתה מביאה עמה תמיד סכינים מחודדים וקופסת תבלינים, כדי שאם יקרה ויחסר משהו - יהיה מוכן אצלה ולא יצטרכו להתעכב ולחפש.
בזכות מעשיה הטובים זכתה אותה צדקת ללוייה מכובדת, שהשתתף בה הרב צדקה.

^ 1.שמות ל"ה, כ"ז
^ 2.שמות ל"ח, ח'
^ 3.רש"י עה"ת שמות ל"ח, ח'
^ 4.מדרש תנחומא עה"ת, שמות ל"ח, ט'
^ 5.שמות ל"ה, ל"א
^ 6.עיין מסכת אבות ה', י"ג: "אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדְקָה: הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים - עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים".
^ 7.שמות ל"ה, ב'
^ 8.ילקוט ראובני על פרשת ואתחנן.
^ 9.שמות ל"ו, ג'