סימנים דאורייתא או דרבנן | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא מציעא

קטגוריה משנית

2501

10 דק' קריאה

סוגייתנו מסתפקת אם סימנים דאורייתא או דרבנן. ישנן שלוש רמות של סימנים: סימנים מובהקים כמו נקב בצד אות פלונית שבשטר, סימנים בינוניים וסימנים גרועים כמו ארוך וגוץ או צבע הכלים "חיורי וסומקי". הספק של סוגייתנו הוא דווקא ברמה האמצעית אולם סימנים מובהקים ודאי מועילים מהתורה ואילו סימנים גרועים ודאי אינם מועילים, כפי שמבואר במהלך הסוגיא ובדף יח ע"ב. יש לברר מהי מטרת נתינת הסימנים ומהם צדדי הספק אם מועיל מהתורה.
הגמרא מנסה להביא ראיה מהברייתא הדורשת "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו – וכי תעלה על דעתך שיתננו לו קודם שידרשנו אלא דורשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי". ומוכיחה הגמרא שמסתמא הכוונה שיש לדורשו על ידי סימנים ואם כן מוכח שסימנים מדאורייתא, ודוחה שאולי הכוונה שיש לדורשו בעדים. רואים מראיית הגמרא שהבינה שמטרת הסימנים היא להוכיח אם הטוען שהוא המאבד דובר אמת או משקר, ובפשטות גם לפי הדחייה מבינה הגמרא שהמטרה היא לברר אם הוא דובר אמת אלא שסימנים אינם מבררים זאת ברמה מספיקה מדאורייתא. וכן מוכח מעצם העובדה שאנו דורשים מהמאבד לומר את הסימנים לפני שנותנים לו את החפץ ולא מביאים לו ודורשים שיבדוק אם יש בחפץ סימנים המוכיחים שהחפץ שלו, ורק לצורבא מרבנן שאין חשש שמשקר נותנים על פי טביעות עין.
מצד שני, בהמשך הגמרא מביאה היא ראיה לכך שסימנים לאו דאורייתא מכך שאין מעידים על סימני גופו או כליו של מת כדי להתיר את אשתו. במקרה זה לא שייך חשש רמאות אלא מטרת הסימנים היא לברר אם אכן זהו הנפטר או שמא זה אדם אחר.
אם כן, יש שתי מטרות לסימנים: גם לברר שהטוען אינו משקר וגם לברר האם זהו אכן החפץ שאבד לו או שמא זהו חפץ אחר הדומה לו, ובקיצור: גם חשש רמאות וגם חשש התחלפות.
בדף כב ע"ב נחלקו האמוראים אם סימן מקום מהווה סימן. רש"י (ד"ה מכריז מקום) מסביר שהמוצא מכריז את מקום המציאה ואילו המאבד אומר את שם החפץ. התוס' (ד"ה אי) מקשים מהמשנה בדף כח ע"ב שאם אמר את האבידה ולא אמר את סימניה לא אמר כלום, ומתרצים לשיטת רש"י שהסיבה שאין מחזירים כשאומר רק את שם האבדיה אינה מצד חשש שקר אלא מצד חשש התחלפות, ולכן כאן שהמוצא אומר את מקום המציאה שוב אין לחשוש שמא היה בדיוק חפץ כזה באותו המקום. אולם התוס' עתמם סוברים שהמוצא אינו אומר את המקום אלא המאבד אומר זאת. גם לרש"י ברור שאין כל מטרת הסימנים למנוע רק חשש התחלפות אלא גם חשש רמאות, שאם לא כן לא היה המאבד צריך לומר גם את שם החפץ, אלא שסובר שאמרית שם החפץ מספיקה ומבררת שאינו רמאי ושוב נותר רק חשש ההתחלפות, ולכך מועיל או שיאמר המאבד סימנים בגוף החפץ או שיאמר את מקום המציאה. לעומת זאת, לדעת התוס' אמרית שם החפץ אינה מספיקה גם לחשש רמאות, ולכן המאבד צריך לומר גם את שם החפץ.
לדברי רש"י ייצא לכאורה דבר מחודש, שאם המאבד יאמר את שם החפץ ולא את סימניה שוב לא נדרוש ממנו לומר את סימניה אלא מספיק שהמוצא יראה לו את האבידה ואז המוצא ייאשר שאכן אלו סימני חפצו שאבד. אך לא משמע מכך מכל הסוגיות בהן משמע שהמאבד צריך לומר את כל הסימנים, וצריך לחלק שאם יש בגוף החפץ סימנים והמאבד לא יודע אותם יש בכך ריעותא ונראה כמשקר, ולפיכך דווקא המאבד צריך לאומרם.
כפי שראינו יש שתי מטרות לסימנים, וכעת יש לברר כאשר הגמרא מסתפקת אם סימנים דאורייתא, מצד איזו מהמטרות יש לומר שהסימנים לא יועילו מהתורה ומדוע. מהראיה הנזכרת לגבי התרת אשה מוכח שהצד לומר שלא יועיל הוא מחשש התחלפות, שיש שני אנשים או שני חפצים עם אותם הסימנים, ולכן ברמת התורה אין זו ראיה מספיקה אך חכמים תיקנו להסתפק בה, כמבואר בהמשך הגמרא משום שכך נח למאבד.
עדיין ניתן לומר שהספק של הגמרא הוא מצד שתי המטרות, כלומר, ספק שמא מהתורה הסימנים אינם מספיקים כדי לוודא שאין חשש התחלפות וכן שמא אינם מספיקים כדי לוודא שאין חשש רמאות. אולם מהגמרא בהמשך משמע שהספק הוא רק מצד חשש התחלפות אך לחשש רמאות ודאי מועילים סימנים מהתורה.
הגמרא בהמשך מביאה מחלוקת תנאים אם ניתן לזהות אדם שמת על פי שומא שיש לו כדי להתיר את אשתו, והגמרא שואלת "לימא כתנאי", כלומר, שהספק בסוגייתנו לגבי אבידה תלוי במחלוקת תנאים זו. ודוחה שניתן לומר שכולם סוברים שסימנים דאורייתא והתנא הסובר שאין להתיר אשה על פי שומא זה משום ששומא אינה סימן טוב כי מצוייה גם בבני גילו או כי עשויה להשתנות לאחר המיתה, או שכולם סוברים שסימנים דרבנן והתנא הסובר שמתירים אשה על פי שומא סובר שזהו סימן מובהק. מתליית הגמרא "לימא כתנאי" משמע שאת שני הצדדים תולים במחלוקת זו, ואם נאמר שבאבידה למרות הסימנים יש מהתורה גם חשש רמאות, בשונה מהתרת אשה שאין חשש זה, אין לתלות את השיטה שסימנים באבידה דרבנן בתנא הסובר שאין מעידים על שומא, כי אולי רק באבידה סובר שסימנים מדרבנן משום חשש רמאות אך בהתרת אשה לא. וכן בשלב התירוץ לא היה לגמרא לחלק שאולי לדעת כולם סימנים דרבנן אלא שהתנא הסובר ששומא מועילה סובר ששומא היא סימן מובהק, אלא היה לה לחלק בפשטות שסימנים באבידה דרבנן אך התנא הסובר ששומא מועילה סובר שכשאין חשש רמאות מועיל מהתורה.
בחולין עט ע"א דנה הגמרא אם יש חשש כלאיים בשני פרדים שאחד מהם בן סוס ואתון ואילו השני בן חמור וסוסה. האם שניהם נחשבים לאותו המין או שהולכים רק לפי האם ואם כן אחד מהם נחשב לסוס והשני לחמור. וכותבת הגמרא שיש דרך לדעת על פי סימנים אם אביו סוס ואימו אתון או להפך, שאם אוזניו גדולות וזנבו קטן סימן שאימו אתון ואם להפך אימו סוסה. בהמשך מסופר שרבי אבא היה אומר לשמשו שיבדוק על פי סימנים אלו ומסיקה הגמרא שסבר שיש ללכת רק לפי האם וכן שסבר שסימנים מהתורה.
רש"י (ד"ה וסימנין) קישר זאת לספק בסוגייתנו וכתב שסוגייתנו הסתפקה בכך אולם רבי אבא סבר כצד שאכן סימנים מהתורה ולפיכך לא מועיל רק בממונות אלא גם באיסורים. שם לא שייך חשש רמאות אלא רק חשש התחלפות, ומוכח שרש"י הבין שהספק אצלנו הוא רק מצד חשש התחלפות. הגמרא אצלנו מוכיחה שסימנים מהתורה מברייתא הדורשת שניתן להשיב חמור בסימני אוכף ודוחה שיש לגרוס "בעדי אוכף". ניתן להסביר את הדחייה שמדובר בעדים המעידים על סימני האוכף, אולם רש"י (ד"ה אימא בעדי) מסביר שמדובר בעדים המכירים בטביעות עין את האוכף.
הסברו מתאים לשיטתו שהספק כאן הוא מצד חשש התחלפות ולכן לא יועיל אם העדים יעידו על סימני האוכף, כי זה יפתור רק בעיה של רמאות. שיטתו כאן מתאימה גם לגישתו העקרונית לגבי סימן מקום, שגם שם ראינו שרש"י נותן מקום מרכזי בעניין הסימנים לחשש ההתחלפות.
את הוכחת הגמרא מ"דורשהו אם רמאי" יש להסביר שודאי הסימנים נדרשים גם לוודא שאינו רמאי, כפי שכתבנו למעלה, שאם לא כן לא היינו דורשים מהמאבד לומר את הסימנים לפני שנותנים לו את האבידה, אולם פשוט לגמרא שחשש זה נפתר בהבאת הסימנים ומועיל מהתורה, אך הגמרא הוכיחה שעל כל פנים מכך שדורשים על ידי סימנים מוכח שזה מספיק גם לבעיית ההתחלפות.
קצת קשה על רש"י מכך שבסוגייתנו משמע שאין הכרעה ואילו בחולין רבי אבא מכריע שסימנים מדאורייתא, אולם רואים מדבריו שלא הרגיש בכך דוחק אלא זוהי דעתו של רבי אבא ואילו הסוגייא אצלנו לא הכריעה. גם אם בין הסוגיות אין בכך קושי מכל מקום יוטל עלינו ליישב את הפסיקה בשולחן ערוך שהרי בהלכות כלאי בהמה (יו"ד רצז, ט) פסק שניתן לסמוך על הסימנים הללו ואילו בהלכות גיטין (קלב, ד) פסק שניתן לסמוך על סימנים בגט רק בסימנים מובהקים כמו נקב בצד אות פלונית, וכן בהלכות אישות (אה"ע יז, כד) פסק שאין להתיר אשה על ידי סימנים אלא אם הם מובהקים. האבן עוזר (סוף באר היטב באבן העזר; מובא בקצות רנט ס"ק ב) יישב בין שתי הסוגיות ששני סימנים בינוניים נחשבים כסימן מובהק (אך מרש"י לא משמע כך, שהרי הבין שרב אבא סבר כצד בסוגייתנו שסימנים מועילים מהתורה).
אולם הרמב"ן (ד"ה ומה שפירש"י) דחה את דברי רש"י שאין לדמות בין הסוגיות כי שם אין כלל חשש רמאות אלא רק חשש שהוחלף ואולי רק בגלל זה סבר שסימנים מהתורה אולם לגבי אבידה שיש גם חשש רמאות יתכן שיודה שלא מועיל מהתורה. ומנמק שהסברא לומר שסימנים אינם ראיה מספקת למניעת רמאות היא שיש לחשוש שראה פעם את החפץ בידי חברו ולכן ידע כעת לומר את הסימנים או שניחש כעת כסומא בארובא והצליח בניחושו. הרמב"ן מוסיף שגם לצד השני אין תלות בין הסוגיות, וגם אם נאמר שם שהסימנים לא מועילים מהתורה יתכן שבסוגייתנו כן מועילים, משום שאפשר לומר שהסימנים שם הם גרועים ומקבילים ל"סומקי וחיורי". לפי דבריו כמובן מיושבות שתי הגמרות. כמו כן לא תהא סתירה בין פסקי השו"ע בהלכות כלאי בהמה ובהלכות גיטין, אם השו"ע הלך בדרך הרמב"ן, אולם עדיין תהא סתירה מהפסק בהלכות אישות שהרי לגבי התרת אשה אין חשש רמאות ובכל זאת השו"ע הצריך סימן מובהק, ונעמוד על כך בהמשך.
יש להקשות על דברי הרמב"ן, שהרי הוכחנו למעלה מה"לימא כתנאי" שכל הספק אצלנו הוא רק מצד חשש התחלפות, ולכאורה צודקים דברי רש"י שתלה בין הסוגיות. הקצות (רנט ס"ק ב) מיישב שהספק אצלנו הוא גם מצד חשש רמאות וב"לימא כתנאי" התכוונה הגמרא להקשות בעיקר מצד תנא קמא לפי שהלכה כמותו, ואם הוא סובר שאפילו בהתרת אשה לא מועילים סימנים למרות שאין חשש רמאות אלא רק חשש התחלפות כל שכן שלא יועילו באבידה שיש גם חשש רמאות. ובתירוץ הגמרא דוחק שאין כוונתה כפשט המילים, שסימנים דרבנן אך שומא זה סימן מובהק ולכן מועיל, אלא אכן כוונתה כפי שבקושייתנו אמרנו שהיה לה לומר – הגמרא מתרצת שבאבידה סימנים דרבנן משום חשש רמאות אך בשומא לגבי התרת אשה אין בעיה של חשש רמאות ולכן נחשב מספיק מובהק כדי להועיל (למרות שזהו סימן בינוני).
יתירה מזו כותב הקצות, שעיקר הספק של הגמרא היה מצד חשש רמאות, אם מועיל מהתורה, ואילו לגבי חשש התחלפות לא היה נראה לגמרא שיש בעיה מהתורה אלא הסימנים מועילים. לכן הגמרא כתבה שנפקא מינה מהספק אם יש להחזיר גט אשה על פי סימנים ולא כתבה שנפקא מינה אם ניתן להתיר אשה על פי סימני בעלה שמת, משום ששם אין חשש רמאות וסברה הגמרא שודאי מועיל, ודווקא בהשבת גט יש חשש רמאות כי השליח חושש שתהיה לבעל תרעומת על כך שאיבד או שאפילו הוא נוגע בדבר משום שאם אין זה הגט הוא יפסיד את שכר השליחות. ומכל מקום בהמשך הגמרא הביאה ראיה משומא, ומשם רצתה להוכיח שאפילו לגבי חשש התחלפות לא מועיל מהתורה, אך לבסוף דחתה ראיה זו.
הרמב"ם (נחלות ז, ג) כותב שאם מעידים על סימנים מובהקים בגופו לא משיאין את אשתו אך כן יורדים לנחלה על פי עדות זו, ומנמק "שאני אומר לא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת". מדבריו שאין משיאין את אשתו מוכח שאין כוונתו לסימנים מובהקים ממש אלא רק לסימנים בינוניים וכתב מובהקים רק כדי לאפוקי מסימנים גרועים כמו חיוורי וסומקי. כיוון שכך, מקשה הקצות מדוע כותב שהחמירו רק בגלל איסור כרת, הרי בסוגייתנו אומרת הגמרא שאם סימנים מדרבנן הם מועילים באבידה רק משום תקנה מיוחדת שתיקנו הואיל ונח למאבד בכך, משמע שבסתם איסור אפילו ללא כרת אינם מועילים. לכן לפי מסקנת סוגייתנו שנשארה ללא הכרעה יש להחמיר בכל איסור. ומתרץ על פי דרך הרמב"ן שהספק בסוגייתנו הוא דווקא משום שיש גם חשש רמאות אך כשיש רק חשש התחלפות סימנים מועילים מדאורייתא כמבואר בסוגיא בחולין, וכן מבואר בסוגייתנו שהגמרא בכוונה נקטה שהנפקא מינה מהספק היא לגבי החזרת גט אשה (שבכך יש חשש רמאות) ולא נקטה שנפקא מינה לגבי התרת אשה על ידי עדות על מות הבעל.
בכל זאת כאשר כרוך הדבר באיסור כרת סובר הרמב"ם שהחמירו חכמים גם כשיש רק חשש התחלפות. ומבאר הקצות שמקורו מדברי רב אשי בדף יח ע"ב שהסתפק אם סימנים מהתורה או מדרבנן ולכן פסק שאין להשיב גט שאבד אלא בסימנים מובהקים כמו נקב בצד אות פלונית. אם מטרת הסימנים היא משום חשש רמאות אין סברא להכשיר בסימנים מובהקים, שהרי סימנים בינוניים אינם מועילים משום החשש שראה החפץ ביד בעליו לפני שאבד ואם כן גם סימנים מובהקים יכול היה לראות, אלא על כרחנו שרב אשי עסק במקרה שאין בו חשש רמאות (כגון שיש עדים שמעידים עבורו על הסימנים, כגירסה המובאת בתוס' בגיטין כז ע"ב ד"ה כגון) ובכל זאת הואיל ומדובר באיסור כרת לא הסתפק בסימנים בינוניים. את לשון הגמרא מסביר הקצות שלא כפשוטה – שהסתפק אם סימנים מועילים מהתורה – אלא שהסתפק אם רק מהתורה סימנים מועילים אך חכמים החמירו שלא יועילו או שגם מדרבנן מועילים ולא החמירו.
לפי תירוץ הקצות תתורץ גם הסתירה מדברי השולחן ערוך בהלכות אישות. בהלכות כלאיים סימנים מועילים כי יש רק חשש התחלפות ואילו בהלכות אישות למרות שיש רק חשש התחלפות מחמירים הואיל ומדובר באיסור כרת. בהלכות גיטין החמיר גם משום שמדובר באיסור כרת וגם משום שיש חשש רמאות.
הרמב"ן בפשטות לא סבר כך, ולא חילק בין איסור כרת לאיסור רגיל, אלא סבר שכשיש רק חשש התחלפות מועיל מהתורה וכשיש גם חשש רמאות נשארה הגמרא בספק ולכן אינו מועיל באיסורים. לפי זה לכאורה יפסוק שגם לעניין התרת אשה מועילים סימנים בינוניים (אמנם עיין בהמשך בהסבר הקהילות יעקב ברמב"ן). את דברי רב אשי בדף יח ע"ב יסביר כפשוטם, ששם יש גם חשש התחלפות ולכן לא מועיל, ולגבי קושיית הקצות, כיצד סימנים מובהקים פותרים את החשש שמא ראה את החפץ בידי חברו, יש לומר שבדרך כלל סימנים מובהקים כמו נקב בצד אות פלונית קשה יותר לראות ולזכור, וכן כתב הקהילות יעקב (סי' כט ס"ק ד) והביא שכן כתב כבר הפרי יצחק (ח"ב סי' נז), וחידש לפי זה הפרי יצחק שהגדרת סימן מובהק לעניין חשש רמאות שונה מהגדרתו לעניין חשש התחלפות, ולמשל בהמה שיש לה חמש רגליים זה ודאי סימן מובהק לעניין התחלפות אך לא לעניין חשש רמאות.
הקהילות יעקב (סי' כט) חולק על הקצות ומוכיח ממספר מקורות שהגמרא הסתפקה לגבי שני החששות שמא מהתורה לא מספיק סימנים. אחת מראיותיו (ס"ק ב) היא מהסיפור של רבה בר בר חנה בדף יח ע"ב שאיבד גט ונתן סימנים וגם זיהה אותו על פי טביעות עין ואמר אחר כך שאינו יודע אם נתנו לו בגלל הסימנים וסברו שסימנים דאורייתא או שנתנו לו רק בגלל טביעות העין. אם לעניין התחלפות ברור שסימנים מועילים מהתורה וכל הספק הוא רק לגבי רמאות, אזי גם על הצד שהסתפקו בסימנים כשהביאו לו אין הוכחה שסימנים דאורייתא שהרי אצלו אין חשש שמשקר.
לאור הוכחותיו מסביר הקהילות יעקב (ס"ק ה) שגם הרמב"ן ודאי סובר שהגמרא הסתפקה כאן בשני החששות, ומה שדחה את דברי רש"י, שקישר בין שתי הסוגיות, שאין לקשר משום שבסוגייתנו יש גם חשש משקר, זה רק על דרך "אם תמצא לומר". כלומר, הרמב"ן עצמו סבור שאין לדמות משום שאולי הסימנים שם אינם כרמת הסימנים בסוגייתנו, וכמו שבהמשך כתב שגם על הצד שבסוגייתנו סימנים מדאורייתא אין ללמוד לכלאיים כי יש לומר ששם הסימנים גרועים, כך יש לומר גם להפך ששם סברו חז"ל שאלו סימנים מובהקים ולכן גם אם בסוגייתנו סימנים דרבנן יש לומר שבכלאיים הם מועילים, אלא שהרמב"ן דחה דברי רש"י שגם אם נרצה לומר כהבנתו שמדובר על אותה רמה של סימנים, מכל מקום אין ללמוד מכך שרבי אבא יסבור גם בסוגייתנו שסימנים מדאורייתא. לפי דברי הקהילות יעקב, להלכה גם הרמב"ן לא יתיר אשה על פי סימנים בינוניים שראו העדים בבעלה שמת, ואדרבה הוא מחמיר יותר שאפילו במקום איסור שאינו בכרת לא מספיקים סימנים בינוניים.