לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב נתנאל והרבנית רחל בן חיים
463
הסבר אחד בדרך רמז, לא על פי הפשט על הפסוק יובן על פי משל:
פעם הייתה חתונה של יהודי נכבד. הוא הזמין שני ידידים מכובדים לחתונה. באו לחתונה והתיישבו לאכול. ראו שהכשרות היא של הבד"ץ, והמשגיחים בסדר. נטלו את ידיהם. לכל אחד הייתה חלה בצלחת, והמלצרים הביאו ממיטב המאכלים, מיני סלטים מיוחדים, מאפים ודגים. ראו כך ופשטו את ידיהם מן הפת ואכלו מהסלטים והדגים. והנה באה מנה שניה עופות, ממולאים, ולא היה מקום מזומן לאכול לחם. והנה באה המנה השלישית. הם אכלו ושבעו והמלצרים לקחו את הצלחות שעל השולחן. באו המלצרים לקחת את הלחם. אמרו להם: "לא! אל תיקחו את הלחם! נטלנו ידיים, אבל לא אכלנו מספיק לחם כדי לברך ברכת מזון". התחילו לאכול לחם בפני עצמו. ראה בעל השמחה שני אנשים מכובדים יושבים ליד שתי צלחות ואוכלים לחם לבד, כעס מאוד. הלך למלצרים וצעק עליהם: "למה לא הגשתם להם אוכל?". ניגש אליהם. אמר לו: "אנחנו דתיים, ואנחנו צריכים לברך ברכת המזון, ומכיוון שלא אכלנו מספיק לחם, ולכן אנו אוכלים לחם לבד כדי לברך ברכת מזון".
אמר להם בעל השמחה: "קודם כל אתם אוכלים בשר, ואז אין מקום ללחם, אין מקום לברכת המזון. אחרי שאכלתם ושבעתם, אתם אוכלים לחם כדי לברך ברכת המזון?!".
כך מתפרש הפסוק על פי הרמז. אדם שקול צריך לאכול את הלחם לשובע נפשו ולא כדי להגיע לשיעור הברכה כשהוא כבר שבע.
רש"י 2 מפרש את המילה "לשובע": "אוכל קמעא ומתברך במעיו". כלומר: אדם לא צריך לאכול כמויות גדולות בצורה רעבתנית, אלא יאכל קמעא וישבע ממנו על ידי הברכה שתהיה באוכל.
אומנם בהמשך הפסוקים כתובה ברכה נוספת, שיצמח שפע גדול של יבול, עד שתהיה כל כך הרבה תבואה שיקצרו את השעורים מפסח ואת החיטים משבועות ועד סוכות, ויתעסקו בבציר מסוכות ועד שבועות 3 .
לכאורה הברכה של "אוכל קמעא ומתברך בתוך מעיו" מתאימה לזמן של מחסור שאין הרבה אוכל, ואעפ"כ תהיה ברכה במעט שיצמח 4 . אבל כשיש כ"כ הרבה תבואה, מה צורך בברכת השובע של "אוכל קמעא ומתברך בתוך מעיו"?
שפתי חכמים 5 מסביר שהכוונה היא שלמרות ריבוי התבואה, לא יצטרכו לשבוע ע"י ריבוי אכילה, אלא אפילו באכילה מועטת ישבעו.
הביאור הוא שהברכות תלויות זו בזו.
כמו שכאשר אנשים באים לסעודת ברית ורואים שהביאו רק שולחן אחד בצד עם כיבוד קל - הם מתנפלים ומנסים לחטוף עוד ועוד אוכל. אבל כשבאים לאולם שמחה ורואים שולחנות רבים מלאים כל טוב - אנשים יושבים בנחת ולא רואים צורך למלא את בטנם, כי יודעים שתישאר להם מנה, והם אוכלים בנחת מעט ושבעים.
יש עוד פירושים על פסוק זה, והאור החיים הקדוש 6 מביא שישה פירושים.
נסתפק באחד מפירושיו, לפיו הלחם יהיה כל כך טעים וערב שלא יהיה צריך לתבל אותו בלפתן, בבשר ודגים, אלא יאכלו אותו בפני עצמו מרוב טובו.
פירוש נוסף שניתן להסביר בפסוק הוא שיש כאן ראייה שהתורה מתירה לאדם לאכול ולשבוע, ואינה מכריחה את האדם להסתגף בצומות. יש אנשים שחושבים שאסור לאדם להינות ולשבוע בעולם הזה, אבל המשנה 7 אומרת: "מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע? תלמידיו של אברהם אבינו, אוכלים בעולם הזה ונוחלין בעולם הבא". פירוש המילה "אוכלים" במשנה הוא שה' שולח להם פרנסה. יש אנשים שחושבים שמי שאוכל ושותה, אין לו חלק לעוה"ב, אבל המשנה אומרת שאם אדם אוכל לשם שמים ועובד את ה' בשמחה ובלב שלם, הוא אוכל גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. לתלמידי אברהם אבינו יש רשות לאכול לשובעה 8 .
יש מקשים על כך מהמשנה 9 שאומרת: "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".
התנא אינו מתכוון לומר שמי שבא ללמוד תורה, אם יש לו עושר ופרנסה שימנע עצמו מארוחה חמה וישתה רק מים ויסתגף ויכאיב לעצמותיו בשינה על הקרקע במקום על הרצפה. כוונת המשנה הינה שאדם יאכל וישתה וישן כדרכו, רק יהיה מוכן לכך, שאפילו אם יהיה לו חס וחלילה רק פת במלח ומים במשורה ועל הארץ ישן וכו' - בכל זאת ילמד תורה.
מספרים שפעם אחת פתחו ישיבה והזמינו תלמידים להירשם לישיבה, מאחר ששמעו שיש שם רבנים מכובדים. אנו עושים מבחן ביום ג', והתלמידים יגיעו ביום ב'. במודעות לא פירסמו שום מלגה או תמיכה של הישיבה לתלמידים. היו אנשים שבאו עם בניהם. אחד הביא לבנו אוכל, כי אמר לעצמו: "מי יודע איזה אוכל יש שם, ובאיזה מיטות יישנו?". והנה הוא רואה פלא, שולחנות ערוכים ומיטות יפות. אמר להם למנהלי הישיבה: "מה זה, מה הדברים האלה?!". אמרו לו: "הם צריכים לנוח, ישתו טוב ויהיו רגועים, ידעו מה זה כבוד התורה. אחר כך ישבו ויבחנו, ואז יצליחו". כמו שאמרנו, אדם צריך לבוא "על מנת כן", אבל מותר לתלמיד חכם לחיות כרגיל.
כך ידוע על רבי עקיבא שהתחיל ללמוד תורה והיה מוכן לחיי צער וסופו שחי חיי עושר מופלגים, וכך מסופר:
"מה היה תחלתו של ר' עקיבא?
אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר. אמר: "מי חקק אבן זו?" אמרו לו: "המים שתדיר נופלים עליה בכל יום". אמרו לו: "עקיבא, אי אתה קורא: אבנים שחקו מים 10 ?". מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פָּסַל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: "רבי, למדני תורה!". אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב לו לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם: "רבותי פתחו לי טעם משנה"...
בכל יום ויום היה מביא חבילה של עצים, חציה מוכר ומתפרנס, וחציה מתקשט בה. עמדו עליו שכניו ואמרו לו: "עקיבא, אבדתנו בעשן. מכור אותן לנו, וטול שמן בדמיהן, ושנה לאור הנר". אמר להם: "הרבה סיפוקים אני מסתפק בהן: אחד, שאני שונה בהן; ואחד, שאני מתחמם כנגדן; ואחד, שאני יכול לישן בהם".
עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם 'מפני מה לא למדתם'? והם אמרו: "מפני שעניים היינו", אומרים להם: "והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה". והם אמרו: "מפני טפינו". אומרים להם: "והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות". אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו.
בן ארבעים שנה הלך ללמוד תורה. סוף שלוש עשרה שנה לימד תורה ברבים. אמרו: לא נפטר מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, ועד שעלה למיטתו בסולמות של זהב. הייתה אשתו יוצאה בקרדמין ובעיר של זהב".
פרפראות להפטרה
"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ" 11 , וכמובן יש על פסוק הפוך על דרך השלילה 12 . מה הכוונה?
יש אדם שיש לו חבר טוב מאוד. בא אליו פעם אחת ואומר לו: "אנחנו חברים?". אמר לו חבירו: "בוודאי, אנחנו חברים טובים מאוד". אמר לו: "תן לי הלוואה". אמר לו: "כמה אתה רוצה?". אמר לו: "1000 ₪". נתן לו ואמר לו: "לך ותצליח". כעבור שעה בא ואמר לו: "אני צריך עוד אלף ₪". אמר לו: "לפני שעה נתתי לך!". נתן לו שוב, אבל הפעם בעין חמוצה. חזר אליו פעם שלישית. אמר לו: "מה שקיבלת - קיבלת, אבל פה זה לא ביטוח לאומי. אנו ידידים, ויש גבול לכל דבר". בסוף נתן לו וגירש אותו. בפעם הרביעית, אמר לו: "די כבר, די כבר!". הביא את המשרת והוציאו החוצה. אמר לו: "כך אנו חברים?". אמר לו: "יש גבול!".
כך דרך העולם. גם אב ובן או אם ובת, אם יבוא שוב ושוב בסוף ימאס לו. אבל אנחנו צועקים, מבקשים יום יום מה' לעזור לנו, והא ברחמיו עוזר, וזה שאומר הפסוק "ברוך הגבר אשר ייבטח בה' והיה ה' מבטחו".
אנחנו אומרים בתפילה "חטאנו, עוינו, פשענו" 13 . חטא הוא בשוגג, עוון הוא במזיד ופשע הוא במרד 14 . אם אחרי שביקשנו סליחה פעם אחת מצאנו את עצמנו שונים שוב בעבירה ונזקקים לבקש שוב מחילה, זה כבר "עווינו" - הופך להיות כמו מזיד. ואם אנחנו צריכים להתוודות שוב, זה כבר "פשענו" - כמו מרד.
אבל הקב"ה נוהג עימנו כמי חנווני המקיף ללקוחותיו, והוא נותן להם שוב ושוב בהקפה. וזהו המיוחד בביטחון בה', שעל זה חוזר הפסוק ושונה פעמיים "אשר יבטח בה', והיה ה' מבטחו" - למרות שחוזרים ומבקשים שוב ושוב - נענים.
השבת נקרא בפרקי אבות 15 : "עשרה נסים עשו לאבותינו בבית המקדש... עומדים צפופים ומשתחוים רווחים... ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
לפי הפשט, שטחו של הר הבית כולו הוא 500 אמה על 500 אמה בלבד, כלומר 250,000 אמות מרובעות בלבד (ויש לנקות מגודל זה את מקום המקדש בו לא עמד אדם באותה שעה ואת מקום המזבח ועובי כתלי העזרות). ביום כיפור עמדו בבית המקדש אלפי אם לא מיליוני אנשים בצפיפות, ואף על פי כן כולם משתחווים וכורעים כשמזכירים את שם ה' המפורש ברוחב. אבל יש פה הרבה רמזים בדבר הזה.
פעם היו שני אנשים שרבו, ולא דיברו אחד עם השני. עבר אחד ברחוב, והשני מולו. היה רוח ברחוב, שכמעט העיפה לו את המגבעת מהראש. לכן הוא הרים את ידו כדי לאחוז את המגבעת. חברו חשב, שהוא מצדיע לו. ראה כך, מיד נשבר, מיד השתחווה לו, והראשון חשב שהוא מבקש סליחה.
מכאן ראינו שכאשר אדם מתכופף בפני חבירו - יכול לבוא שלום. כל עוד ממשיכים להלך כל אחד בזקיפות ונוקשות וכל אחד עומד על דעתו - נשארת המריבה.
היה פעם כהן שבא לבית הכנסת והסתכסך עם חברו. בהרבה עדות נוהגים שבשעה שהכהן יורד מדוכן מנשקים את ידו, שייתן ברכה לכל אחד, אחרי שבירך את כולם. והנה כהן זה לא היה נותן יד לאותו ישראל שהסתכסך איתו. פעם אחת קרה שבטעות נתן גם לו יד. אדם זה חשב שזה באמת. נתן לו שתי ידים, עמד ואמר לו: "שלום עליכם, שלום עליכם". הגבאי שראה זאת, אמר: "מזל טוב, מזל טוב, השלימו!".
הבן איש חי מספר:
פעם היו אח ואחות. האח היה גר בכפר, והאחות גרה בעיר. העיר מפותחת, בתים מסודרים עם רהיטים, מראות, ארונות וכו', ובכפר גרים בפשטות כמו פעם. והנה פעם הגיע האח לעיר והתארח אצל אחותו. נתנה לו חדר. פתאום הוא רואה שמישהו מסתכל עליו, ולא ידע שזה ראי. אמר לו: "מה אתה רוצה ממני?!". הרים ידו באיום, וגם השני עשה כך מולו. אמר: "מה אחותי שמה אותי בחדר זה, ושמה פה אדם שיריב עמי?!". יצא ואמר: "מה עשית לי?! יש שם איש אחד שמתקוטט עמי". מיד נכנס לחדר. הבינה מה הייתה כוונתו. אמרה לו: "תעשה לו שלום, וגם הוא יעשה לך". עשה כך והלך לישון.
כך דרך העולם: "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". בשעה שאדם עומד על דעתו העולם נשאר צפוף. אבל בשעה שאדם משתחווה לחברו, אז כולם משתחווים רווחים.
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
אוצרות בלב הים
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
מה מברכים על פיצה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה כבד לך?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך מכינים תה בשבת?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
למה ללמוד גמרא?
פסח שני- החיבור של תורה וישראל
