פרק ל"ה חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

המשיח נקרא בר נפלי שהוא יקים סוכת דוד הנופלת
וּמַה שֶּׁקָּרָא רַב נַחְמָן מָשִׁיחַ בְּשֵׁם 1 בַּר נַפְלֵי, בָּא לְגַלּוֹת עַל מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (בראשית מט, י): לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה. כִּי מָשִׁיחַ נִקְרָא בַּר נַפְלֵי, שֶׁהַמַּלְכוּת נָפְלָה וְעוֹמֵד לַהֲקִימָהּ, כְּמוֹ הָאָדָם שֶׁנּוֹפֵל, שֶׁוַּדַּאי יַעֲמֹד וְלֹא יִהְיֶה נוֹפֵל לְעוֹלָם. וְכָךְ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד נִקְרָא נוֹפֵל, שֶׁהוּא עוֹמֵד לַהֲקָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁהוּא כָּךְ, אִם כֵּן לֹא סָר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, שֶׁכַּאֲשֶׁר יָבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, אֵין זֶה רַק שֶׁיָּקִים סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת, שֶׁהוּא רָאוּי לַהֲקִימָהּ, וְלֹא יִהְיֶה מַלְכוּת חָדָשׁ, כְּמוֹ מִי שֶׁבּוֹנֶה בַּיִת שֶׁהוּא בִּנְיָן חָדָשׁ, כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כָּאן בַּיִת. אֲבָל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד הִיא כְּמוֹ סֻכָּה הַנּוֹפֶלֶת, שֶׁעוֹמֵד לְהָקִים אוֹתָהּ מִנְּפִילָתָהּ, וְלֹא נִקְרָא הֲקָמַת בִּנְיָן מֵחָדָשׁ, רַק שֶׁמֵּקִים אוֹתָהּ, וְשֵׁם רִאשׁוֹן עֲדַיִן עָלֶיהָ, וַהֲרֵי לֹא סָר שֵׁבֶט מִיהוּדָה. אַף כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים כְּבָר סָר הַמֶּמְשָׁלָה מִן יְהוּדָה, כֵּיוָן שֶׁתַּחְזֹר הַשֵּׁבֶט לִיהוּדָה כְּמוֹ בָּרִאשׁוֹנָה, נִקְרָא זֶה לֹא יָסוּר שֵׁבֶט. וְאִלּוּ כְּתִיב יִהְיֶה שֵׁבֶט מִיהוּדָה, אָז יֵשׁ לְהַקְשׁוֹת הֲרֵי עַתָּה אֵין כָּאן שֵׁבֶט מִיהוּדָה, אֲבָל לֹא יָסוּר כְּתִיב, שֶׁלָּשׁוֹן זֶה מְשַׁמֵּשׁ שֶׁלֹּא יוּסַר מִכֹּל וָכֹל עַד שֶׁלֹּא תַּחְזֹר הַמֶּמְשָׁלָה אֵלָיו, זֶה הוּא הֲסָרָה בְּוַדַּאי. אֲבָל כַּאֲשֶׁר 2 הִיא לִזְמַן וְתַחְזֹר הַמֶּמְשָׁלָה לִיהוּדָה, הֲרֵי לֹא סָר, שֶׁאִלּוּ סָר לֹא חָזְרָה אֵלָיו הַמֶּמְשָׁלָה. וּלְכָךְ אָמַר: בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנֹּפֶלֶת.

רושם הסוכה ניכר גם בזמן היותה נפולה
וּמִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נִרְאֶה לְפָרֵשׁ, כְּמוֹ הַסֻּכָּה כְּשֶׁהִיא נוֹפֶלֶת נִרְאֶה רֹשֶׁם הַסֻּכָּה, וְהַיְנוּ הַסְּכָךְ שֶׁנִּשְׁאָר. וְכָךְ מַלְכוּת בֵּית דָּוִד, בִּזְמַן נְפִילָתָהּ נִרְאֶה רֹשֶׁם מָה אֶל סֻכָּה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין ה, א): לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, אֵלּוּ רָאשֵׁי גָלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל. וְדָבָר זֶה רֹשֶׁם סֻכַּת {דָּוִד} הַנּוֹפֶלֶת. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ, כִּי לָאו דַּוְקָא רָאשֵׁי גָלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, 3 הוּא הַדִּין נַמִי כַּאֲשֶׁר אֵין רֹאשׁ גָּלֻיּוֹת, זוֹכֶה שֵׁבֶט יְהוּדָה לְהַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים. סוֹף סוֹף לֹא סָר הַשֵּׁבֶט מִכֹּל וָכֹל, כִּי לֹא יָסוּר פֵּרוּשׁוֹ לֹא יָסוּר לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל. וְזֶה שֶׁאָמַר 4 אֵימָת אָתֵי בַּר נַפְלֵי.
________________________________

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

129 - פרק ל"ה חלק ב'

130 - פרק ל"ה חלק ג'

131 - פרק ל"ה חלק ד'

טען עוד

רב נחמן כינה את המשיח בשם 1 בן נפלים, כוונתו לגלות את מה שנאמר בפסוק: לא יסור שבט מיהודה. המשיח נקרא בן נפלים, מפני שמלכותו עומדת לקום לאחר נפילתה, כמו אדם הנופל, שלא ישאר לעולם במצב של נפילה אלא בודאי יקום. זו הסיבה שמלכות בית דוד נקראת נופלת, מפני שהיא בודאי תקום. לכן לא סר שבט מיהודה גם בזמן החורבן, כי כשיבוא המשיח הוא יקים את סוכת דוד, שהוא הראוי להקימה, ואין זו מלכות חדשה, כמו הבונה בית לאחר נפילתו שהוא בית חדש כאילו לא היה בית לפני כן, אלא מלכות בית דוד היא כסוכה שנפלה ועומדת להקמה, וכאשר מקימים אותה אין זו סוכה חדשה אלא שמה הקודם עדיין עליה, זוהי הכוונה בפסוק: לא יסור שבט מיהודה. ואף על פי שבעוונותינו סרה המלכות מיהודה, אין זה נחשב להסרה כי המלכות עתידה לחזור ולהיות כבתחילה. אם היה נאמר: יהיה שבט מיהודה, אז ניתן היה לשאול הרי עתה אין ממשלה ליהודה, אבל מכיוון שנאמר: לא יסור, משמעותו שלא יהיה מצב בו תסור הממשלה באופן מוחלט, עד שלא תחזור עוד. כאשר 2 מוסרת הממשלה לזמן מסוים ותחזור הממשלה אליו, אין כאן הסרה. לכן נאמר: ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת.
מדברי חכמים נראה לפרש באופן אחר מדוע נאמר: סוכת דוד הנופלת. כשסוכה נופלת נשאר הסכך, שהוא עיקר הסוכה. כך במלכות בית דוד, אף על פי שהמלכות נפלה, רושם המלכות נשאר. זוהי דרשת חכמים, לא יסור שבט מיהודה, אלו ראשי גלויות שבבבל, כלומר ראשי הגלויות הם הרושם של סוכת דוד הנופלת. וכבר התבאר בחידושי האגדות, שאין הכוונה דווקא לראשי הגלויות שבבבל, 3 כי גם כאשר אין ראשי גלויות, זוכה שבט יהודה להעמיד בני אדם חשובים במנהיגותם. סוף סוף לא סר השבט לחלוטין, כי לא יסור שבט מיהודה משמעותו, שלא תהיה הסרה שהיא הסרה מוחלטת. זוהי כוונת דבריו, 4 מתי יבוא בן הנופלים.

ביאורים
ה' מלכות ' בעם ישראל אינה משמשת רק כפתרון חברתי. היא לא נועדה רק כדי שיהיה לעם ישראל מישהו שידאג לצורכיהם, לביטחון ולכלכלה. מסיבה זו, כעס הקב"ה על רצונם של ישראל להעמיד להם מלך רק למטרות אלו בימי שמואל. בשונה מהגויים, אצל עם ישראל העמדת מלך היא מצוה. ישראל מצווים להעמיד בראשם מנהיג ראוי ומתאים שעל כתפיו מוטלת הנהגת העם הנבחר שתפקידו להיות אור לכל העולם כולו.
יסוד זה מחדד את החשיבות להפקיד את המלכות בידי אנשים ראויים. לשם כך ייעד הקב"ה שבט מיוחד בעל תכונות הנדרשות למלכות, ואת שושלת בית דוד שבאה מבחירה מיוחדת של הבורא: "ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל" [מלכים א, ח, טז]. המלכות של השבט הנבחר למטרה זו – שבט יהודה, צריכה להיות נצחית ללא הפסק וכדברי הפסוק: "לא יסור שבט מיהודה" [בראשית מט, י]. לכן מסביר המהר"ל שגם אם בפועל עם ישראל יצא לגלות, ובשל כך לא יהיה באפשרותם להעמיד מלך משבט יהודה, עדיין המלכות נחשבת כמלכות שממשיכה. דבר זה מקביל לסוכה שגם כאשר קיפלו אותה היא עדיין נקראת סוכה, ובעליה נחשב אדם שיש לו סוכה.
המהר"ל מוסיף ואומר שגם בזמנים אלו, בהם מלכות בית דוד עדיין לא חזרה למקומה, מסורה הנהגת ישראל בידי מנהיגים משבט יהודה, אם בתור ראשי העם בגולת בבל, ואם בתפקידים חשובים בשאר הזמנים. שלטונם של מנהיגים אלו מהווה מעין מלכות קטנה, עד שיזכה עם ישראל לשוב לאיתנו ולשיא פריחתו בהקמת מלכות בית דוד במלואה.

הרחבות
* ציווי או הבטחה
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה. ברכה זו של יעקב ליהודה, מעידה על יכולת הנהגה מיוחדת הטמונה בשבט יהודה, אך האם מדובר בהבטחה בלבד או שמא מדובר בציווי? אם ישראל ישימו עליהם מלך משבט אחר, האם הם יעברו על ציוויו של יעקב אבינו?
הרמב"ם פוסק: "בשלשה כתרים נכתרו ישראל, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות... כתר מלכות זכה בו דוד שנאמר זרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדי, כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל" [הלכות תלמוד תורה ג, א]. מדברי הרמב"ם משתמע שמלכי ישראל חייבים להיות מזרע דוד.
הרמב"ן מבאר שלאחר מלכות דוד אסור ואף מסוכן להעמיד מלך משבט אחר: "ולפי דעתי היו המלכים המולכים על ישראל משאר השבטים אחרי דוד עוברים על דעת אביהם... וכאשר האריכו ישראל להמליך עליהם משאר השבטים מלך אחר מלך ולא היו חוזרים אל מלכות יהודה עברו על צוואת הזקן ונענשו בהם, וכמו שאמר הושע: "הם המליכו ולא ממני" [ח, ד]. וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון... ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף... שנכרתו כלם בעון הזה" [בראשית מט, י].