מצות מילה | הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
ברית מילה

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

27768

10 דק' קריאה

התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח, וגו', בסתר המדרגה הראיני את מראיך השמעיני את קולך כי קולך ערב ומראך נאוה. (שיר השירים ב, יג־יד).

ביאר הגר"א (בפירושו שם) שתאנה מורה על תלמיד חכם, כמו שנאמר (משלי כז, יח), נוצר תאנה יאכל פריה. והגפנים, הם בעלי מצות. כמו שאמרו חכמים על אתרוג שיש בו טעם וריח שהוא כנגד תלמידי חכמים והדס שיש בו ריח, כנגד בעלי מצות בלא תורה. ואמר על תלמידי חכמים שהם פגים, שהיו קודם מתן תורה. ובעלי מצות, קרא סמדר. הואיל ונודע לי מכם שאתם מוכנים להיות שלמים, לכך אמרתי לכם קומי לך, הראיני את מראיך. מראה מתייחס למעשים. השמיעיני את קולך מתייחס ללימוד התורה, שנאמר, ודברת בם.

הראיני את מראיך בלשון רבים, כי יש מצות שונות בזמנים שונים, וצריך לעשות כל אחד בזמנו ובמקומו. ואילו השמיעיני את קולך בלשון יחיד, כי יש תורה אחת. כאשר הקדוש ברוך הוא מבקש לראות ולשמוע, מוזכר תחילה הראיה שהיא על המצות. ואחר כך השמעת קול, שהוא לימוד התורה. ואילו בסיום הוא מקדים את הקול למראה, כי קולך ערב ומראה נאוה. כי בתחילה צריך האדם לקיים את התורה, מפני שהלומד ואינו מקיים מוטב שנהפכה שליתו על פניו ולא בא לעולם. חשיבות התורה באה כאשר אדם ירא שמים ומתוך כך הוא מקיים מצות ולומד תורה. זה למעשה, אך באמת חשיבות לימוד התורה עולה על חשיבות קיום המצות.

ולכן תלמיד חכם דומה לתאנה, שהיא פרי בלא פסולת, שאף התורה הנלמדת לשמה מתקנת את האדם שלא יהיה בו דופי. כמו שאמר הנביא הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. לעומת המצות שהם דומות לגפן, שאינו משביע אך משמח אלוקים ואנשים וכן הריח, אינו עצם החיות אך הוא משרה אוירה טובה, שכל הסובבים אותו נהנים.

כך עשיית המצות מכשירה את האדם שיהיה ראוי ללמוד תורה ועושה אותו לכלי קיבול לתורה. לכן תלמידי חכמים דומים לאתרוג שיש בו טעם ויש בו ריח. שאין אפשרות לזכות לתורה בלא שיהיה גם בעל מעשים בקיום המצות. לעומת בעלי מצות, שמקיימים מצות התורה גם שאינם תלמידי חכמים.

ברית המילה שנעשית בתינוק שאינו בר מצות, כי כבר בהיותו פג וסמדר הוא מוכן להיות מעוטר בתורה ובמצות. ולכך נאמר הראיני את מראיך, שהמילה שתי מראות יש בה אחת של האב ואחת של הבן, וכל אחד מהם קולו ערב ומראהו נאוה. שאצל הבן המראה קודם ללימוד. ואילו אצל האב הלימוד קודם שהוא מביא את המעשה.

שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם. אמר לו, מעשי אדם. אמר לו, למה אתם נמולין. אמר לו, אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשי בשר ודם נאים משל הקדוש ברוך הוא. הביא לו ר"ע שבלים וגלוסקאות, אמר לו, אלו מעשי הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים. הביא לו אניצי פשתן וכלים מבית שאן, אמר לו אין אלו נאים (מעשה הקדוש ברוך הוא פשתן, והבגדים שהאדם עושה מהם נאים יותר). אמר לו טורנוסרופוס, הואיל והוא חפץ במילה, למה אין הוולד יוצא מהול ממעי אמו. אמר לו ר"ע, ולמה שררו יוצא עמו, לא תחתוך אמו שררו? ולמה אינו יוצא מהול, לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא לישראל את המצות אלא כדי לצרף אותם בהן (מדרש תנחומא הקדום, ובתנחומא פרשת תזריע).

שהנה יש להבין מהי שאלתו של טורנוסרופוס הרשע, שר"ע התייחס אליה, והיה צריך להוכיח משבלים ופשתן שמעשי בשר ודם יפים משל הקדוש ברוך הוא. והרי שאלתו קיימת לגבי כל המצות, מדוע הבגד אינו נברא עם ציצית ואין תפילין נעמדות על ראשו של מי שצריך להניחם, וכדו', אלא שניתנו מצות לצרף בהן את הנפש, ואם כן אף מילה כן. אלא לפי שמצות מילה היא ברית בין ישראל והקדוש ברוך הוא כנאמר (בראשית יז, י), זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר וגו' והיה לאות ברית ביני וביניכם. וכי כיצד יכול אדם לכרות ברית עם בורא עולם, ובמה מתבטאת הברית מצדו יתברך, ולכן טען הרשע, שאם אכן הקדוש ברוך הוא חפץ בברית היו צריכים ילדי ישראל להולד מהולים שבזה היה ניכר שהקדוש ברוך הוא כורת עמם את בריתו. משאין כן שאר מצות, שהינן לעול על ישראל, בודאי צריך לעשותן בפועל,

על כך השיבו ר"ע שהקדוש ברוך הוא ברא חיטין ופשתן והאדם הוא זה שמתקן אותם לצרכיו. ומדוע לא נבראו הגלוסקאות והבגדים, לפי שבזה האדם מקבל פחות מהקדוש ברוך הוא, ולחם החסד שהבורא נותן לאדם פוחת, וממילא הוא בוש בדבר פחות. ולכן גם את הברית הקדוש ברוך הוא נתן לאדם כדי להגדיל את מעלתו. ואמנם בברית בין הבתרים נאמר (שם, יח), ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', כלומר, מעשה הברית נפעל על ידי מעשה הקדוש ברוך הוא. לעומת מצות המילה שלא נאמר בה שה' כורת ברית, אלא נאמר (שם יז, ב־יד), ואתנה בריתי , את בריתי תשמר, והיתה בריתי בבשרכם, זאת בריתי, וכדו'. הקדוש ברוך הוא מציין את הברית והאדם הוא זה שפועל לקיימה ולעשותה.

ואין לשאול מהנאמר במסכת כתובות (קיא, ב):

"אמר ר' חייא בר יוסף, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר (תהלים עב, טז), יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ פרש"י, דרוש פסת בר, לשון פיסת היד שהיא רחבה וחטה רחבה לא משכחת אלא פת אפויה. וכלי מילת, דרוש פסת לשון כתונת פסים".

הרי שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם לחם ובגד, שאינו צריך לעמול עליו. כי כאשר ישראל יהיו במעלתן שהיא באה לידי ביטוי עילאי בארץ ישראל שעושה את ישראל כולם לחברים, לעם אחד (יותר מהיותם יחידים רבים, כפי שהם בגלות) ובימות המשיח כאשר ההתעלות תהיה נפלאה ביותר, האכילה והצרכים העיקריים של האדם, שהם הלחם שהוא אוכל והלבוש שהוא לובש, שלא רק שיש בו כיסוי ערותו, אלא הוא מכבד את הלובשים (כמו כתונת הפסים לה זכה יוסף מאביו, יותר משאר אחיו, להורות על חשיבותו ומעלתו עליהם) יהיו ניתנים ישירות מבורא עולם ללא שהאדם יטרח בהם, כי מקטנם עד גדולם תהיה מגמתם להדבק בה' ובתורתו ובמצותיו.

נמצא שסיפוק צורכיהם בא לאפשר להם לזכות יותר ויותר במילוי שאיפתם הרוחנית. משאין כן עתה שהאדם יותר עסוק בעצמו, ואין מעלתו הרוחנית מופיעה בשיא עוצמתה, מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו יותר, יש בזה יותר נהמא דכיסופא (לחם חנם שהוא בושה למקבלו) ולפיכך הקדוש ברוך הוא הניח השלמת הדברים לאדם. וכן מצאנו באנשי דור המדבר שהיו תלמידי משה רבינו על כל המשתמע מכך, שהיה להם מן שהוא מאכל בלא טורח הכנתו, וכל טעמים שהיו רוצים לטעום בו היו טועמים. ואף בגדיהם היו גדלים עמהם והיו מתכבסים ומתגהצים על ידי ענני הכבוד שהיו מקיפים את מחנה ישראל. כי בכל זמן, כאשר האדם זוכה שחייו יהיו לשמו יתברך, זוכה הוא לכל הנצרך כדי למלא תפקידו זה בלא צורך לדאוג לצרכיו.

זה שנחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי, (מסכת ברכות לה, ב) לרבי ישמעאל צריך האדם לנהוג כטבעו של עולם, לחרוש בשעת חרישה, לזרוע בשעת זריעה ולקצור בשעת קצירה, שאם יצטרך לבריות סופו ליבטל מדברי תורה. (רש"י שם). ור"ש אמר, אם כן תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מתקיים בהם, ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם. הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, וכר"ש ולא עלתה בידם. (שם) כי בזמן הזה בני עליה מועטין הם, אם שנים הם ר"ש ור' אלעזר בנו הם.

ברית המילה שנאמר עליה, אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיהו לג, כה) וביארו במסכת נדרים (לא, ב) שברית זו היא ברית המילה מחד, ומאידך זו התורה. וקשורות הן זו בזו, שכבר נאמר (תהלים קמז, יט), מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי. כי רק אדם מישראל שנצטוה על המילה, היוצרת קשר מיוחד עם בורא עולם, מכשירה אותם להיות אנשי תורה ויודעי סודותיה. משאין כן אומות העולם שהם נקראים ערלים (גם אם בפועל הם מהולים) שזו מהותם הפנימית, והמילה להם חיצונית בלבד, ואינה אות ברית קודש המעידה על קשר מיוחד לבורא, הם אינם יכולים לזכות לתורה האלוקית. ואדרבה נאמר עליהם גוי שלמד תורה חייב מיתה, מפני שהוא משתמש בכתר מלכות שאינו מתאים למי שאינו ראוי להיות מלך.

שנינו במסכת נדרים (שם) אמר ר' ישמעאל גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות. וביאר הר"ן, שלש עשרה בריתות נכתבו בפרשת מילה. וכבר שאל הירושלמי (הובא בחידושי המאירי) שבפרשת מילה נאמרו שתים עשרה בריתות בלבד. ותירץ, שהברית הנוספת היא הנאמר (בראשית טו, יח), ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת וגו'. שנאמרה על ברית בין הבתרים. ולכאורה במה קשורה לברית המילה. אלא, משמעות ברית המילה שאנו ישראל החתומים באות ברית קודש הננו עבדי ה', וכאמור בארץ שעליה כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם אברהם אבינו, לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מתגלה כוחם של ישראל יותר מכל מקום אחר על פני כדור הארץ. שבעוד בכל מקום שישראל נמצאים שם אינם עם אלא יחידים רבים, כמבואר בריש מסכת הוריות, לעומת המצאותם של ישראל בארץ, ואפילו שהם מועטים, שם של עם יש להם. ואין דומה מועטין העוסקים בתורה למרובים העוסקים בתורה, וכן אין דומה עם העוסק בתורה ליחידים העוסקים בה. נוסף לכך, מעלה יתרה יש לארץ זו שהיא מסוגלת להתעלות רוחנית יותר מאשר חוץ לארץ, שהיא מקום אשר עיני ה' אלוקיך בה מרשית שנה ועד סופה, ודרך אגב לה מתברכות שאר הארצות, (ע' רש"י דברים יא, יב).

נמצא שתוקף הברית בין אברהם וזרעו לבורא עולם, בא לידי ביטוי חזק יותר, ומקדם את ישראל בעבודתם בקודש ביתר עוז, בארץ מאשר בחוץ לארץ, ולכן ברית על הארץ וברית המילה קשורות זו בזו, ומשלימות זו את זו. וכבר ביאר מהר"ל בחידושיו למסכת נדרים שם, ששלש עשרה בגמטריא אחד, המורה על יחוד הבורא. וזה שאנו אומרים (במנחה של שבת) אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. לומר שעל ידי המילה נעשנו עם אחד בארץ.

ואין לשאול הרי גם ישמעאל נצטוה על המילה, וכן בודאי, מל אברהם אבינו את בניו שנולדו לו מקטורה. אלא שרש"י במסכת סנהדרין (נט, ב) סובר, שבניהם אינם חייבים במילה. וזה שנאמר לאברהם אבינו כי ביצחק יקרא לך זרע שרק עליו ועל זרעו נאמר ואתה את בריתי תשמור וזרעך אחריך. ומה שמל אברהם את ישמעאל ובני קטורה לא מפני שהם זקוקים לברית עם ה', אלא מפני הברית של אברהם. וכשם שהיה צריך למול את כל ילידי ביתו העבדים, כדי שלא תהיה ערלה בביתו, מטעם זה גם הוזקק למול את בניו האחרים. ולכן אין המילה ממשיכה בזרעם שכבר אינם בני בית אברהם, מלבד יצחק אבינו וזרעו אחריו (מלבד עשיו, מאותו הטעם) שהם זרע קודש. (כעין, מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בקרבן פסח אף על פי שהוא מהול, לדעת ר"ע, יבמות ע, ב)

אכן הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק י, הלכה ח), כתב, אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה. והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה. ע"כ. מעתה יש לשאול מדוע גם להם אין את המעלה המיוחדת שיש לישראל כאמור לעיל. אכן, מאחר שראינו שהברית הראשונה שממנה נמשכת ברית המילה, היא הברית על הארץ ואותה זכו רק בני יעקב אבינו ולא בני קטורה, וכפי שהסברנו בעזרת השם, הארץ מקנה מעלות שמתגדלות למי שמהול, כי המעלה מתחילה מהעם וממנה היא נמשכת לפרטים, וכל אלה אינם לבני קטורה. ובכל זאת זכו בני קטורה (כנראה) שהם היחידים מאומות העולם המאמינים בבורא עולם ואינם עובדים עבודה זרה כשאר העמים. (וגם לדעת התוס' שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה, אך אינם מאמינים ביחוד האל, כפי שמצוה אותנו התורה, ובני קטורה מאמינים בזה.)

אמרו במדרש ויקרא רבה פרשת בחקתי (פרשה לו, ד):

"למה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם (שנאמר, ויקרא כו, מב, וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכר.) אמר ריש לקיש משל למלך שהיו לו שלשה בנים ושפחה אחת משלו מגדלתן. כל זמן שהיה המלך שואל שלום בניו היה אומר שאלו לי בשלום המגדלת, כך, כל זמן שהקדוש ברוך הוא מזכיר אבות מזכיר הארץ עמהם. הוא שאמר הכתוב, וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקֹב, וגו', וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".

הרי שהארץ לעם ישראל כשפחה המגדלת את הבנים. נראה שהכוונה היא, שהאבות הם השורשים של העם שאין הקדוש ברוך הוא נגלה עליהם בשמי ה', עד אשר פרו ורבו צאצאיהם ונהפכו לעם בפועל, ואשר כתוצאה מכך הקדוש ברוך הוא נגלה אליהם בשמו ה'. ומשמעות הדבר שיש קרבה יותר גדולה לבורא עולם. עיקר מעלה זו כאשר ישראל הם עם, ומציאות זו קיימת כאשר הם נמצאים בארץ, כאמור לעיל. ויתרה מזה כתב הרמב"ן (ויקרא יח, כה) להסביר את דברי הספרי, אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינין במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל לאדון שכעס על אשתו ושלחה לבית אביה אמר לה הוי מתקשטת תכשיטים שכשתחזרי לא יהיו עליך חדשים. וכן אמר ירמיהו (לא, כ), הציבי לך ציונים, אלו המצות שישראל מצוינין בהם. לומר שעיקר המצות ליושבים בארץ ה'. ולפיכך אמרו בספרי (ראה), וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא־לב), ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה. וזו מחשבת הרשעים (סנהדרין קה, א) שהיו אומרים ליחזקאל, רבינו יחזקאל עבד שמכרו רבו יש עליו כלום, שנאמר (יחזקאל כ, לב), והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות האדמה לשרת עץ ואבן. וכו', ע"כ.

כלומר, הגולים לבבל אמרו כיון שאינם בארץ אינם צריכים לשמור המצות שעיקרם בארץ. על זה אמר הנביא בשם ה', כי בחמה שפוכה אמלוך עליכם, שיש לקיים המצות גם בהיותנו בחוץ לארץ בגלות. נראה שהטעם לכך כי ישראל קשורים לארץ גם כאשר הם בגלות והם עתידים לחזור אליה. כמו המשל המוזכר בדברי הרמב"ן, שמי ששילח את אשתו לבית אביה, שהיא נשארת אשתו גם כאשר היא בבית אביה, ואף על פי שתכשיטיה כדי להתנאות בפני בעלה, עליה לענוד אותם גם שם, כדי שלא תשכח דרך התנהגותה. ממילא מובן הקשר בין ברית המילה והארץ, שהמילה היא חותם קודש להיות עבדי ה' השומרים מצותיו בארץ. ולכן גם אם בני קטורה חייבים במילה אין זו חותם אות קודש המורים על עבדי ה' שחייבים בכל המצות.

ויש להטעים זאת על פי דברי מדרש בראשית רבה (פרשת לך לך, פרשה מו, ג):

"אמר ר' לוי, למטרונה שאמר המלך עברי לפני, עברה לפניו, ונתכרכמו פניה. אמרה, תאמר שנמצא בי פסולת. אמר לה המלך אין בך פסולת אלא ציפורן של אצבע קטנה שלך גדולה קימעא העבירי אותו ובטל המום. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו, אין בך פסולת אלא הערלה הזאת העבר אותה ובטל המום. הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים".

כלומר, כל זמן שלא נימול אברהם היתה חסרה לו השלמות במשהו, כאותה מטרונה שאין בה מום מלבד ציפורן קטנה. אכן, זה בעצם מבהיר, שמה שניתנה המילה לבני אברהם יצחק ויעקב כי הם במהותם אין בהם פסולת מלבד מום הציפורן באצבע הקטנה. מילה כזאת היא עדות לחותם אלוקי בבשרנו. משאין כן בני קטורה שפסולתם מרובה והמילה בה הם חייבים אינה כדי לסלק פסולת קטנה, אלא היא מצטרפת לשבע מצות בלבד שהם חייבים בהן, לפיכך אין זו מילה המעידה על מעלה מיוחדת המשתווה לבני ישראל.

ואולי מזה נובעים דברי רבה בר יצחק אמר רב, (יבמות עא, ב) לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו, שנאמר (יהושע ה, ב), בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל וביארו תוס' שם, שפריעת המילה היא הלכה למשה מסיני ויהושע הסמיך אותה בפסוק. כלומר, יש חתיכת הערלה, ויש גילוי העטרה שהיא פריעת המילה, ובה לא נצטוו בני קטורה. נמצאת פריעת הערלה חותם אות ברית מיוחד לישראל כעם, יותר על המצוה שנצטוו אברהם וזרעו בטרם היו לעם שלם.

-----------------------
ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758. או באימייל kilab@netvision.net.il