מאמר ראשון פרק ח' חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר העיקרים- בשביל הנשמה

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

הפרטים באיסורי הבעילה
וּבַעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֱנוֹשִׁיִּים יֹאמְרוּ שֶׁיִּבְעַל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי וְעִם מִי שֶׁרָאוּי וּבָעֵת הָרָאוּי, אֲבָל אֵין בְּיָדָם לְפָרֵשׁ זֶה. וְהַדָּת הָאֱלֹהִית תְּפָרֵשׁ שֶׁהַבְּעִילָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי — הִיא לְהָקִים זֶרַע לְקִיּוּם הַמִּין; וְעִם מִי שֶׁרָאוּי — הִיא הָאִשָּׁה הַמְיֻחֶדֶת*, וְתֶאֱסֹר קְצָת הַנָּשִׁים* שֶׁאֵינָן רְאוּיוֹת שֶׁיְּיַחֲדֵן אֵלָיו; וְשֶׁבָּעֵת הָרָאוּי — הוּא כְשֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה טְהוֹרָה, וְלֹא בִשְׁעַת וִסְתָּהּ* אוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ.

הפרטים בפרישות במאכל ובמשתה
וְכֵן הַדָּת הָאֱלֹהִית תֶּאֱסֹר קְצָת הַמַּאֲכָלִים וְתַתִּיר קְצָתָם, וְתֶאֱסֹר שְׁתִיַּת הַיַּיִן בְּבוֹאוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה אוֹ לְהִתְפַּלֵּל; וּתְבָאֵר שֶׁהַפְּרִישׁוּת יוֹתֵר מִדַּי אֵינֶנּוּ רָאוּי, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ רז"ל [נזיר יט.] עַל "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ" [במדבר ו, יא] — וְכִי עַל אֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא? אֶלָּא שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיָּיִן.

הפרטים במסירה לסכנות
וְכֵן בַּעֲלֵי הַנִּמּוּסִים הָאֱנוֹשִׁיִּים יְשַׁבְּחוּ הַגְּבוּרָה, וְיֹאמְרוּ שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לִמְסֹר עַצְמוֹ לְסַכָּנוֹת אֶלָּא בְעֵת שֶׁהַמָּוֶת נִבְחָר לוֹ* מֵחַיִּים, וְאֵין בְּיָדָם לְהַגְבִּיל* הָעֵת הַהִיא. וְהַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית תְּבָאֵר שֶׁהָעֵת הַהִיא הוּא כְּשֶׁיִּתְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם עַל-יָדָיו, כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, אוֹ לְהִלָּחֵם עִם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה-זָרָה, לְהַשְׁמִידָם וְלִמְחוֹת אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

הפרטים ברחמנות ובאכזריות
וְכֵן הָרַחֲמָנוּת וְהָאַכְזְרִיּוּת, לֹא יוּכַל הַנִּמּוּס הָאֱנוֹשִׁי לְשַׁעֵר אֵי-זֶה רָאוּי וְאֵי-זֶה מְרֻחָק. וּתְבָאֵר הַדָּת הָאֱלֹהִית שֶׁהָאַכְזְרִיּוּת תִּהְיֶה עַל הַכּוֹפְרִים וְהַמִּינִים וְהָעוֹבְרִים עַל הַדָּת, שֶׁרָאוּי לְיַסְּרָם בְּמַלְקוּת אוֹ בְמִיתָה, כָּל אֶחָד לְפִי מַה שֶּׁהִגְבִּילָה הַתּוֹרָה מִמִּרְדּוֹ; וְשֶׁהָרַחֲמָנוּת רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה עַל הַמַּאֲמִינִים וְעַל הַדַּלִּים וְהָאֻמְלָלִים, בְּפָנִים שׁוֹנִים: כִּי יֵשׁ מִי שֶׁרָאוּי לָתֵת לוֹ מַתְּנַת חִנָּם, וְיֵשׁ שֶׁרָאוּי לָתֵת לוֹ דֶרֶךְ-הַלְוָאָה. וּלְהָעִיר* שֶׁאֵין רָאוּי לִתְפֹּס הַדֶּרֶךְ הָאֶחָד בִּלְבַד, אָמַר הַמְשׁוֹרֵר [תהלים קיב, ה]: "טוֹב-אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה, יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט". אָמַר "חוֹנֵן" — עַל הַצְּדָקָה לֶעָנִי הַלּוֹקֵחַ מַתְּנַת חִנָּם, "וּמַלְוֶה" — עַל מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לִקַּח אֶלָּא דֶרֶךְ-הַלְוָאָה. וְאָמַר שֶׁמִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁתֵּי אֵלֶּה הוּא מְכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט. וְאָמַר עָלָיו [שם, ו]: "כִּי-לְעוֹלָם לֹא-יִמּוֹט, לְזֵכֶר עוֹלָם יִהְיֶה צַדִּיק", לְפִי שֶׁהוּא מְהַנֶּה לְכָל הָאֲנָשִׁים, אִם דֶּרֶךְ-חֲנִינָה וּמַתָּנָה וְאִם דֶּרֶךְ-הַלְוָאָה — מַה שֶּׁאֵין בְּכֹחַ הַנִּמּוּס הָאֱנוֹשִׁי לְשַׁעֵר דָּבָר מִן הַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת כָּאֵלּוּ, וְלָזֶה יִהְיֶה הַמִּתְנַהֵג עַל-פִּיו הוֹלֵךְ בַּחֹשֶׁךְ וְלֹא יֵדַע אֵי-אֵלּוּ הֵן הַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת שֶׁרָאוּי שֶׁיִּפְעַל, וְלֹא יֵדַע דֶּרֶךְ-זוּ יֵלֵךְ. אֲבָל מִצְוַת ה' הִיא בָרָה כַחַמָּה וּמְאִירַת עֵינָיִם [תהלים יט, ט] — לְהָאִיר לַמִּתְנַהֲגִים בָּהּ אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
____________________________________
הַמְיֻחֶדֶת – המקודשת לו בחופה וקידושין. קְצָת הַנָּשִׁים – עריות. וִסְתָּהּ – ימי הוסת, ימי הנידות. נִבְחָר לוֹ – עדיף לו. לְהַגְבִּיל – להגדיר. וּלְהָעִיר – ללמד.

ביאורים
רבי יוסף אלבו מרחיב ומדגים את היתרון הרביעי שיש למוסר האלוהי על פני המוסר האנושי, בהכרת פרטי המוסר. היכולת לרדת לפרטים היא לא מעלה העומדת בפני עצמה, אלא אבן בוחן למידת ההבנה של ערכי המוסר. המוסר האנושי לא מסוגל לתת הדרכה מפורטת, כי הוא לא לגמרי מבין את הערכים שהוא מדבר עליהם. אדם שהראייה שלו מטושטשת, מסוגל אמנם להבחין בעצמים שונים, אבל איננו יודע לתאר אותם ואת מיקומם באופן מדויק. לעומת זאת, מי שהראייה שלו חדה, יכול להבחין בדקויות ולשרטט את הגבולות העדינים של כל דבר.
האדם מכיר את האנשים שסביבו ברמות שונות. הוא יכול להיות קשור לשותף לעסקים, לקרוב משפחה במעגל שלישי וגם לחבר נפש. הוא יודע לספר על כולם, אבל זה לא אותו דבר. יש אנשים שהוא מכיר ב'אופן כללי', ולכן הוא לא ידע לתאר אותם בפירוט רב. היכולת שלו להגדיר במדויק אופי של אדם, ו'לנבא' בביטחון כיצד הוא ינהג בסיטואציה מסוימת, מעידה על היכרות עמוקה איתו.
המצוות שהאדם יצר מתארות את המוסר מלמעלה, כי אין ביכולת האדם לדעת מה מוסרי באופן מוחלט. האדם הוא מוגבל באשר הוא אדם, וכמו כן, כל אחד גם שונה מזולתו. מצב זה מביא להבנה מעורפלת של הערכים. האדם גם לא מסוגל להכיר את עצמו לגמרי, כדי להתאים לו את המעשים הנכונים. המצוות שהתורה מוסרת לנו, משקפות את המוסר המוחלט. המוסר האלוהי הוא בהיר וחד, ומסוגל לתאר נאמנה את הטוב והרע, וגם את נפש האדם בדיוק נמרץ. רק דעה צלולה כזו, תדע לכוון את האדם בכל צעד ושעל, ולתרגם את ערכי המוסר לפרטי פרטים.

הרחבות
• השפעת המצוות
מַה שֶּׁאֵין בְּכֹחַ הַנִּמּוּס הָאֱנוֹשִׁי לְשַׁעֵר דָּבָר מִן הַפְּעֻלּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת כָּאֵלּוּ. לפי רבי יוסף אלבו אין בכוח בני האדם לדעת מהם המינונים המדויקים כדי ליצור מידות טובות יותר ועמדה מוסרית נכונה יותר. רק התורה יכולה לעשות זאת באמצעות המצוות, שמתאימות לפרטי המציאות.
רבי יהודה הלוי כותב: "ותכונת הקרבנות ואיך מקריבים אותם, ובאיזה מקום, ולאיזה צד, ואיך נשחטים, ואיך עושים בדמם ונתחיהם ממלאכות חלוקות, כולם בבאור מאת האלהים שלא יחסר מהם דבר קטן וייפסד הכל, כמו ההוויות הטבעיות , אשר הן מתחברות מיחסים דקים לא תשיגם המחשבה לדקותם, אשר אם יארע מכשול מעט ביחסים ההם, היתה נפסדת ההוויה ההיא ולא היה הצמח ההוא או החי ההוא או האבר ההוא דרך משל אלא מופסד או נעדר" [כוזרי א, צט]. הכוזרי ממשיל זאת לגוף האדם: גוף האדם מורכב מאטומים רבים, אטומים אלו מרכיבים אברים המקיימים ביניהם קשרי גומלין. בחסרונו של אחד – נפגעת המערכת כולה, אף שאין אנו מבינים מה מהותו של כל אחד מהם. כך גם בקיום המצוות: איננו מבינים כיצד בדיוק פועלת כל מצוה, אך בחסרונה של אחת מהן – ייפגע הגוף כולו.