מאמר ראשון פרק ט' חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר העיקרים- בשביל הנשמה

קטגוריה משנית

577

4 דק' קריאה

בדת האלוהית התכלית אינה עיקר
וְכֵן הַתַּכְלִית-בְּשִׁלּוּחַ*, אֵינוֹ הַתְחָלָה לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, אֲבָל הוּא הַתְחָלָה לְכָל הַפְּעֻלּוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַנִּפְעָלוֹת בְּרָצוֹן, וּמִזֶּה-הַצַּד הִיא הַתְחָלָה לַדָּת הַנִּמּוּסִית. כִּי כְמוֹ שֶׁכָּל פּוֹעֵל אֵיזֶה-דָבָר מִדַּעְתּוֹ וּבִרְצוֹנוֹ, אָמְנָם יִפְעַל זֶה מִצַּד שֶׁהוּא מְכַוֵּן תַּכְלִית-מָה*, הֵן שֶׁיִּהְיֶה הַתַּכְלִית הַהוּא טוֹב בְּעַצְמוֹ אוֹ דָבָר שֶׁיְּדֻמֶּה אֵלָיו שֶׁהוּא טוֹב; כֵּן מַנִּיחַ-הַנִּמּוּס יְכַוֵּן בְּמַה שֶּׁהוּא מַנִּיחַ מִן הַצִּוּוּיִּים וְהָאַזְהָרוֹת אֶל שֶׁיַּשִּׂיגוּ הָאֲנָשִׁים בִּפְעֻלּוֹתֵיהֶם תַּכְלִית-מָה, הוּא הַיְשָׁרַת הָאֲנָשִׁים וְטוּב חֲיוֹתָם בְּמַה שֶּׁיִּשְׁלַם בּוֹ הַקִּבּוּץ הַמְּדִינִי. וְלָזֶה הוּא מְבֹאָר שֶׁהַתַּכְלִית גַּם-כֵּן, הַתְחָלָה לַדָּת הַנִּמּוּסִית, לֹא לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית. אֲבָל, לִהְיוֹת הַתַּכְלִית הַמַּגִּיעַ מִצַּד-הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא חַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא, מִתְחַלֵּף* לַתַּכְלִית הַמַּגִּיעַ מִן הַדָּת הַנִּמּוּסִית וְלִשְׁאָר כָּל הַתַּכְלִיּוֹת — מָנָה אוֹתוֹ הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בִּכְלָל הָעִקָּרִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁלֹּא מָנָה הַבְּחִירָה.

הבחירה והתכלית קודמות לתורה
שֶׁאִם תֹּאמַר: אַחַר שֶׁאֵין הַבְּחִירָה וְהַתַּכְלִית הַתְחָלוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, מַה זֶּה שֶׁאָמַר בַּתּוֹרָה [דברים ל, טו-יט]: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וכו' וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים", לִרְמֹז עַל הַבְּחִירָה וְעַל הַתַּכְלִית שֶׁהוּא הַחַיִּים הַנִּצְחִיִּים? כְּבָר אָמַרְנוּ שֶׁאַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין הַבְּחִירָה וְהַתַּכְלִית הַתְחָלוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, הִנֵּה, הֵן קוֹדְמוֹת אֵלֶיהָ בְּהֶכְרֵחַ, כְּמוֹ שֶׁהַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת קוֹדְמוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵינָן הַתְחָלוֹת אֵלֶיהָ בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית. וּלְפִי שֶׁאֵין מִי שֶׁיַּכְחִישׁ הֱיוֹת הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת נִמְצָאוֹת בָּאָדָם, אֲבָל יֵשׁ מִי שֶׁיַּכְחִישׁ הֱיוֹת הַבְּחִירָה נִמְצֵאת בָּאָדָם, כְּדַעַת קְצָת הוֹבְרֵי שָׁמַיִם*, וְיֵשׁ גַּם-כֵּן מִי שֶׁיַּכְחִישׁ הַתַּכְלִית בְּכָל הַפְּעֻלּוֹת, כְּאֶפִּיקוּרוֹס וְסִיעָתוֹ הַחוֹשְׁבִים שֶׁהָעוֹלָם נָפַל* בְּמִקְרֶה וְאֵין תַּכְלִית לְשׁוּם-פְּעֻלָּה מֵהַפְּעֻלּוֹת אֲבָל* הַכֹּל הוּא בְמִקְרֶה גָמוּר, וְאַף מִי שֶׁיַּנִּיחַ תַּכְלִית לְכָל הַפְּעֻלּוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת לֹא יַנִּיחַ תַּכְלִית נִכְבָּד* כָּזֶה, שֶׁהוּא הַהִשָּׁאֲרוּת הַנַּפְשִׁי בַּחַיִּים הַנִּצְחִיִּים — לְפִיכָךְ הֻכְרְחָה הַדָּת הָאֱלֹהִית לִכְתֹּב זֶה, כְּדֵי לְבַטֵּל הַדֵּעוֹת הָהֵן, לִהְיוֹתָן נִפְסָדוֹת* בְּעַצְמָן, לְפִי שֶׁהֵן מְבַטְּלוֹת* כָּל הַפְּעֻלּוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת וְהַתַּכְלִית הָאֱנוֹשִׁי, מוּסָף* עַל בִּטּוּל הַדָּתוֹת בִּכְלָלָן.
____________________________________

ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)

בשביל הנשמה

27 - מאמר ראשון פרק ט' חלק א'

28 - מאמר ראשון פרק ט' חלק ב'

29 - מאמר ראשון פרק י' חלק א'

טען עוד

הַתַּכְלִית-בְּשִׁלּוּחַ – המטרה בדרך כלל. תַּכְלִית-מָה – מטרה מסוימת. מִתְחַלֵּף – שונה. הוֹבְרֵי שָׁמַיִם – חוזים בכוכבים. נָפַל – נוצר. אֲבָל – אלא. נִכְבָּד – חשוב. נִפְסָדוֹת – מקולקלות, לא אמיתיות. מְבַטְּלוֹת וכו' – מסירות את משמעותן הואיל ואין מטרה ומכוון לעולם. מוּסָף – מלבד.

ביאורים
לכל מעשה שעושה האדם מתוך בחירה קיימת מטרה המניעה אותו לכך, ושאותה הוא מבקש להשיג באמצעות המעשה. לכן האמונה ב'תכלית' היא בסיסית לכל דת נימוסית, כי ודאי שמאחורי קביעת החוקים מסתתרת מטרה והיא יצירת חברה מסודרת ומוסרית. אם-כן, כפי שראינו ביחס לבחירה, גם ה'תכלית' היא לא שורש לדת אלוהית כיוון שהיא לא הכרחית מצד אלוהיותה אלא תנאי בסיסי לכל דת נימוסית. למרות זאת, הרמב"ם כן מנה את התכלית כעיקר, כיוון שהתכלית בדת אנושית-נימוסית היא לשם העולם הזה, לעומת התכלית של התורה שהיא למען חיי העולם הבא – חיי נצח. ותכלית זו מייחדת ומבדילה את הדת האלוהית מדת אנושית-נימוסית.
למרות שהבחירה והתכלית הם לא שורש לתורה, בפסוקים מופיעה התייחסות אליהם. הסיבה לכך היא שישנם אנשים החושבים שאין בחירה לאדם אלא הכל מתנהל על פי גזירת הגורל. זאת הייתה דעת 'הוברי השמים', אנשים שהאמינו שחייו של האדם תלויים במה שכתוב בכוכבים ואין לו יכולת לבחור אחרת. כמו כן, ישנם החושבים שאין תכלית לעולם אלא הכל נברא במקרה. זאת הייתה דעת הפילוסוף היווני אפיקורוס, שטען שאין לעולם מטרה, וכל מה שיש בעולם ומתרחש בו הוא מקרה. כנגד דעות אלו אמרה התורה: "ראה נתתי לפניך... ובחרת בחיים". יש לעולם מטרה ויש לאדם יכולת בחירה גמורה בין טוב לרע. דעות אלו, של הוברי השמים ושל אפיקורוס, חשוב להפריך, כיוון שלא רק שהן מבטלות את קיומה של תורה אלוהית, אלא הן גם גורמות לאנשים לא לקחת אחריות על מעשיהם. כך יכול אדם לנהוג בצורה לא מוסרית אך לטעון שהוא לא אשם כיוון שאין לו בחירה. או לחילופין לטעון שכיוון שאין תכלית לעולם אין טעם בלהיות מוסרי. מובן שהעולם לא יכול להתנהל כך, ולכן התורה האלוהית שמגמתה לתקן את המציאות מלמדת אותנו שיש לאדם יכולת בחירה ושיש לעולם תכלית ומגמה.

הרחבות
• תורה מן השמים
הַתַּכְלִית־בְּשִׁלּוּחַ, אֵינוֹ הַתְחָלָה לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית. רבי יוסף אלבו מסביר שחיפוש אחרי תכלית למציאות אינה עניין דתי, אלא גם עניין אנושי.
מתוך ההנחה הזו, שקיימת מטרה לעולם, מוכיח המהר"ל שהתורה ניתנה מן השמים: "לכך החכמים, היודעים סדור העולם באמת, סדרו וגזרו (הוכיחו) שנצטווה האדם מן השם יתברך כמו שיתבאר, שלא יהיה סדר העולם על ידי שכל האדם שהוא במקרה – אם ישכיל או לא ישכיל. כי השכל הוא בכוח ולא בפועל. כי אין מעצם האדם ומבריאתו שיהיה משכיל בודאי. גם אפשר שישכיל הדברים בחלוף מה שהוא" [תפארת ישראל טז]. לפי דבריו, לא ייתכן שלא תהיה הדרכה כיצד להגיע לתכלית המציאות. הרי האדם בדרך כלל לא יצליח למצוא את הדרך המובילה אליה, ולכן כחלק מהבריאה חייבת להיות הדרכה אלוהית כיצד להגיע לתכלית זו.
וכך מבאר גם רבי יוסף אלבו: "ולהיות (בגלל ש)השם יתברך נעלם תכלית ההעלם, אי אפשר לנו לדעת כל הדברים שהם טובים בעיניו מכל הפעולות שאפשר שיפעלם האדם, או הדברים שהם בלתי טובים... חייבה החכמה העליונה להמציא דרך בו ייוודעו הדברים הנרצים אצל השם והבלתי נרצים אליו, כדי שבאמצעות הדרך הזה יגיע האדם להשגת שלמותו האנושי ותכליתו" [העיקרים ג, ז]. בהמשך דבריו הוא מבאר שזו הסיבה שניתנה לאדם נבואה, כדי שיוכל להתקדם לכיוון התכלית.

לעילוי נשמת אברהם אספיס בן משה הלוי ע"ה