תפילה חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מבוא למשנת הראי"ה

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

תפילת הציבור
"אָמַר ר' יוֹחָנָן מִשּׁוּם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: מַאי דִּכְתִיב וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ד' עֵת רָצוֹן, אֵימָתַי עֵת רָצוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים" (בְּרָכוֹת ח.). עִקַּר יְסוֹד* הַתְּפִלָּה, שֶׁחָקְקָה הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית, שֶׁתּוֹעִיל לְמַלֵּא בַּקָּשַׁת הָאָדָם וּצְרָכָיו, הוּא מַה שֶּׁהִיא מוֹעִילָה לַהֲטָבָה הַמּוּסָרִית שֶׁל הָאָדָם, לְרוֹמֵם וּלְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ בְּחִזּוּק כֹּחוֹתָיו הָרוּחָנִיִּים. וְהַהֶכְרֵחִיּוּת הַזֹּאת שֶׁל הִשְׁתַּדְּלוּת הַהַדְרָכָה הַמּוּסָרִית לָאָדָם הִיא לֹא כָּל כָּךְ בִּהְיוֹתוֹ יָחִיד וּמִתְבּוֹדֵד, כִּי-אִם מִצַּד הִשְׁתַּתְּפוּתוֹ עִם זוּלָתוֹ מִבְּנֵי הָאָדָם וְכָל חַיָּיו הַחֶבְרָתִיִּים. עַל כֵּן עִקַּר הַתְּפִלָּה וְתַכְלִיתָהּ הוּא מִצַּד הַהִתְקַבְּצוּת הַצִּבּוּרִית*, כִּי לְהַשְׁלָמַת עַצְמוּתוֹ שֶׁל הָאָדָם בַּאֲמִתִּיּוּת הַדֵּעוֹת הָיָה מַגִּיעַ עַל יְדֵי הַתּוֹרָה גַּם מִבַּלְעֲדֵי הַתְּפִלָּה, אֲבָל הַמּוּסָרִיּוּת הַדְּרוּשָׁה לְחַיֵּי הַחֶבְרָה הִיא נִקְבַּעַת עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה. נִמְצָא שֶׁתְּפִלַּת הַצִּבּוּר הִיא הַתְּפִלָּה הָעִקָּרִית, וְגַם תְּפִלַּת הַיָּחִיד תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְתוֹעַלְתָּהּ בְּהִתְחַבְּרוֹ עִם הַצִּבּוּר, וְעֵת רָצוֹן, שֶׁבָּהּ קֵרוּב הַתַּכְלִית שֶׁל הַתְּפִלָּה וְיִתְרוֹן פְּעֻלָּתָהּ, הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִים.
(עוֹלַת רְאִיָּה א, עמ' רסא)

שלמות הכלל ושלמות הפרט
"כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ * רַבָּנָן הַשְׁכִּיבֵנוּ כִּגְאֻלָּה אֲרִיכְתָּא דַּמְיָא" (בְּרָכוֹת ד.). אַף שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיָּשִׂים מַעְיָנוֹ* אֶל יְשׁוּעַת הַכְּלָל, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ הוּא לִהְיוֹת עָסוּק בִּשְׁלֵמוּתוֹ הַפְּרָטִית, אֶלָּא שֶׁצָּרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ שֶׁעַל יְדֵי שְׁלֵמוּתוֹ יְאֻחַד אֶל הַכְּלָל, וּבָזֶה אֵינֶנּוּ נִפְרָד מֵהַכְּלָל גַּם בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק בִּשְׁלֵמוּתוֹ הַפְּרָטִית. עַל-כֵּן, לְהוֹצִיא מִדַּעַת הַסּוֹבְרִים לְבַקֵּשׁ רַק שְׁלֵמוּת הַכְּלָל וּמִצַּד עַצְמָם יֵלְכוּ בִּשְׁרִירוּת לִבָּם, יֵשׁ קְצָת הֶפְסֵק*, שֶׁל בַּקָּשַׁת הַפְּרָט, בִּסְמִיכוּת הַגְּאֻלָּה לַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא מוֹרָה שֶׁכָּל פְּנִיָּתוֹ* תִּהְיֶה לְמַעַן הַכְּלָל, אֶלָּא שֶׁאֵין זֶה הֶפְסֵק כִּי-אִם כְּתוֹסֶפֶת מַכְשֶׁרֶת* לְעִנְיָנָהּ שֶׁל הַסְּמִיכוּת הַזֹּאת בְּעַצְמָהּ.

מבוא למשנת הראי"ה (128)

בשביל הנשמה

89 - תפילה חלק א'

90 - תפילה חלק ב'

91 - לימוד שבועי באמונה כד- ל סיון תשע"ז

טען עוד

(עוֹלַת רְאִיָּה א, עמ' תטו)
______________________
יְסוֹד – תכלית, מטרת. כֵּיוָן דְּתַקִּינוּ – כיוון שתִקנו חכמינו את ברכת השכיבנו (אינה נחשבת כהפסק בין גאולה לתפילה), משום שהיא נחשבת כגאולה ארוכה (כהמשך לענייני הגאולה). שֶׁיָּשִׂים מַעְיָנוֹ – שירכז מחשבותיו ומעשיו. קְצָת הֶפְסֵק – ברכת 'השכיבנו'. פְּנִיָּתוֹ – עבודתו האישית. מַכְשֶׁרֶת – המועילה ותורמת, מכשירה ומסייעת.

ביאורים
ישנה שאלה פילוסופית גדולה שעומדת ביסודה של התפילה: כיצד ייתכן שיש לתפילה השפעה על המציאות, אם את המציאות קבע הקדוש-ברוך-הוא כבר מראש? הרי אם מתקבלת התפילה מסתבר שהיא שינתה את רצונו הראשוני של הבורא, והרי לא ייתכן שינוי ברצון הבורא! דוגמה לדבר היא תפילה על אדם חולה שיבריא. אם רצון הבורא שהאדם יהיה חולה, אך בזכות התפילה הבריא החולה – הרי שהוא שינה את רצונו הראשוני בעקבות התפילה.
בשאלה זו דנו רבים וישנן בה גישות שונות. תפיסתו של הרב קוק, המבוססת על דברי ספר העיקרים, היא שברצון האלוהי אין שום שינוי, אלא רק באדם המתפלל. בעקבות התפילה הוא נעשה מוסרי יותר ומתוקן יותר במידותיו, ולכן הגזֵרה אינה חלה עליו, כי הוא שינה את פניו.
מכיוון שהשפעתה של התפילה נוגעת לתחום המוסרי של מידות האדם, ומכיוון שתחום זה נוגע בעיקר לקשר האדם עם סביבתו, הרי שמעלתה הגדולה של התפילה תהיה דווקא בקשר שלה עם הציבור. משום כך יש לכוון את התפילה הפרטית של האדם לזמנים שבהם הוא קשור עם תפילת הציבור – ואם אינו יכול להיות נוכח פיזית עם הציבור, לפחות ישתף עצמו עמהם בזמני התפילה.
עם זאת, יש להדגיש כי הכלל מורכב מהפרטים היוצרים אותו, ועל כן אין לאדם לבטל עצמו לגמרי באופן שלא ישים עיניו ולבו על תיקונו האישי, כי אם לא יהיה מתוקן בעצמו – הרי שהכלל כולו נפגע מחוסר השלמות הפרטית שלו. ועיקר כוונתו בתיקונו הפרטי צריך להיות למען תיקון הכלל, ובזה תהיה תפילתו שלמה. סיבה זו היא ההסבר לכך שאנו מחשיבים במבנה התפילה את ברכת "השכיבנו" כחלק מברכת "גאל ישראל" – כי התיקון הפרטי הוא נגזרת של התיקון הכללי.

הרחבות
 ערך התפילה בציבור
עִקַּר הַתְּפִלָּה וְתַכְלִיתָהּ הוּא מִצַּד הַהִתְקַבְּצוּת הַצִּבּוּרִית. בגמרא מסופר שכשהיה רבי עקיבא מתפלל בציבור, היה מקצר את התפילה מפני טורח הציבור [ברכות לא, א]. במקום אחר מבאר הרב קוק שאמנם בתפילה ביחיד היה רבי-עקיבא מגיע להשגות עליונות ועמוקות, שהיו מעלות אותו למעלות עליונות – אך אף-על-פי-כן "באמת השיתוף עם הציבור בעצמו הוא דבר רם ונעלה עד מאוד, שמכריע את שלימותו הגדולה הפרטית של היחיד, כי כוח הרבים גדול מאוד ובהמשכו עם הציבור בכל פינותיו תמשכהו קדושת הכלל להנהגה מעולה ולמצב מוסרי נעלה" [עין אי"ה ברכות א, לא].
הכוזרי נתן טעם לתפילת הציבור: "ומפני זה קבעו לנו שיתפלל היחיד תפילת הציבור ושתהיה תפילתו בציבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה ויסתדר מהכל תפילה שלמה בכוונה זכה ותחול הברכה על הכל ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה" [כוזרי ג, יט].
טעם נוסף לדבר נתן המהר"ל : "השם-יתברך רצונו בציבור דווקא... מפני כי הציבור הוא רצונו של הקב"ה. ודבר זה עניין עמוק כי אין מקטרג לציבור במה שהם ציבור יש להם כוח כללי ובצד הכלל אין חטא כי החטא הוא בפרטים אבל בכללי לא שייך חטא וקטרוג..." [דרך חיים ב, ד]. הצד הכללי של כל יהודי הוא הצד הפנימי והנשמתי שלו, והצד הפרטי הוא הצד החומרי. ממילא החטא תמיד מגיע מהחומריות – הפרטית, ולא מהנשמה – הכללית. ולכן בכּלל לא שייך חטא וקטרוג.
האדר"ת העיד על עצמו בצוואתו: "בתפילה בציבור נזהרתי הרבה ב"ה, וכל פעם היה לי יגיעות רבות ועמל רב עד שקבצתי עשרה, ומעודי נדמה לי באם אתפלל לעצמי כאילו לא התפללתי כלל".