ר' מאיר וברוריה | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

24571

15 דק' קריאה

מבוא
בכדי לעמוד על מה שבין ר' מאיר לברוריה אשתו נעמוד תחילה על דמותו המיוחדת של ר' מאיר ועל דמותה של המיוחדת של ברוריה.

רבי מאיר
רבי מאיר היה מגדולי תלמידיו של ר' עקיבא. ר' מאיר נמנה בין רבותינו שבדרום שאליהם הגיע ר' עקיבא לאחר פטירת תלמידיו במגיפה.
מסופר על ר' מאיר שלמד תורה אצל ר' עקיבא וגם אצל ר' ישמעאל.

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג/א:

"איתמר אמר רבי יהושע בן לוי כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא אינו אלא רבי מאיר ששימש את רבי ישמעאל ואת רבי עקיבא שימוש אשימוש לא קשיא מעיקרא אתא לקמיה דרבי עקיבא ומדלא מצי למיקם אליביה אתא לקמיה דרבי ישמעאל וגמר גמרא והדר אתא לקמיה דרבי עקיבא וסבר סברא".

הגמרא מונה את שבחן של החכמים.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סז/א:

"דתניא איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים רבי מאיר חכם וסופר רבי יהודה חכם לכשירצה רבי טרפון גל של אגוזין"

נראה ששני התכונות שיש לר' מאיר באו לו משני רבותיו.

ר' ישמעאל היה רגיל ללכת לפי פשוטו של מקרא ודברה תורה כלשון בני אדם. לעומתו ר' עקיבא דורש תילי תילים של הלכות מקוצו של יוד. ר' ישמעאל הצטיין בנאמנות שלו לתורה שבכתב. ר' עקיבא הוא היסוד לתורה שבעל פה. במדרש מעמידים את ר' עקיבא כמשלים את מה שלא נתגלה על ידי משה רבינו. [מס' מנחות] משה רבינו הוא בחינה של תורה שבכתב ור' עקיבא יסוד תורה שבעל פה.

ר' מאיר מצד אחד הוא סופר -עסוק בכתיבת תורה שבכתב. . אולם מאידך הוא החכם שבדור.חז"ל תארו את חוכמתו של ר' מאיר כחוכמה חריגה.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כד/א:

"אמר רבינא והלא כל הרואה רבי מאיר בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה"

תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג/ב:

"אמר רבי אחא בר חנינא גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים על טהור טמא ומראה לו פנים תנא לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו ולמה נקרא שמו רבי מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה .....אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה ואילו חזיתיה מקמיה הוה מחדדנא טפי דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן תלמיד היה לו לרבי מאיר וסומכוס שמו שהיה אומר על כל דבר ודבר של טומאה ארבעים ושמונה טעמי טומאה ועל כל דבר ודבר של טהרה ארבעים ושמונה טעמי טהרה".

כשר' עקיבא היה צריך לבחור מי מתלמידיו יכתוב את המשניות הוא בחר בר' מאיר.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פו/א:

"אמר רבי יוחנן סתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא".

המשנה בניגוד לתוספתא כתובה בלשון קצרה. ר' מאיר היה בו את היכולת לכתוב במילים מועטות את חוכמתו העמוקה.
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ג/ב:

"ואמרי לה אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה זהו השילוב המיוחד שבין הסופר לחכם".

למרות שר' מאיר למד גם אצל ר' ישמעאל ודאי שר' מאיר עצמו החשיב בעיקר את ר' עקיבא כרבו.
תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג/א:

"תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו".

ר' מאיר נסמך בתחילה על ידי ר' עקיבא. לאחר מכן נסמך בשעת הגזירה על ידי התנא הקדוש ר' יהודה בן בבא. בשעת הגזירה ר' מאיר נשלח לעבר שנים בעסיא. [מגילה יח:]

לאחר שעת הגזירה הסנהדרין התחלה לתפקד באושא תחת נשיאותו של ר' שמעון בן גמליאל. ר' נתן הבבלי נשא בתפקיד אב בית דין. [תפקידי בית הדין כגון לקבל עדים לקידוש חודש, לדון בין אנשים] ר' מאיר היה בתפקיד ה"חכם". תפקיד החכם היה ל"החזיק " את בית המדרש. כל השאלות נשאלות בפניו והוא צריך לענות עליהם. מתאים לאישיותו של ר' מאיר תפקיד זה. ר' מאיר במקומות רבים העמיד בראש הכל את לימוד התורה ובעיקר את לימוד התורה לשמה. [פ"ו באבות]. ר' מאיר את הממזר ת"ח קודם לכהן גדול עם הארץ. אפילו גוי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול. [ב"ק לח:] ר' מאיר העיז לעשות דברים ששאר חכמי דורו לא העיזו. כשיצא אלישע בן אבויה לתרבות רעה כולם פירשו ממנו. אולם ר' מאיר מרוב השתוקקותו לחכמה לא הניח את אלישע והמשיך ללמוד ממנו. ר' מאיר כאדם גדול "תוכו אכל וקליפתו זרק"

בגמרא בסוף מסכת הוריות מסופר על עימות שהיה בין ר' מאיר לרשב"ג בנוגע לסדרי הסנהדרין. רשב"ג רצה להדגיש את החשיבות של תפקיד הנשיא ולכן תיקן תקנות בהתאם לכך. אולם ר' מאיר קינא את מעלת ה"כחם" ורצה להדיח את רשב"ג מנשיאותו. ר' מאיר במעשה זה שוב מדגיש את מעלת לימוד התורה כערך שעומד כשלעצמו ולא כלימוד שערכו מצד מה שהעל ידי התורה ניתן לפטור בעיות או להנהיג את האומה.

רשב"ג קנס את ר' מאיר לקבע שכל הלכה בבית המדרש לא תובא בשמו של ר' מאיר אלא יהיה כינויו "אחרים". מעניין שגם רבו אלישע בן אבויה כשיצא לתרבות רעה נקרא בלשון גנאי "אחר". אולם נראה שדוקא הביטוי אחרים לר' מאיר נמצא כביטוי של כבוד. ר' מאיר כל כך אהב את התורה שלא כל כך משנה מי אמר אלא העיקר שיצא דברי חכמה ממנו בבחינת "שמע האמת ממי שאמרה". יתכן שיש בכך גם רמז לגדלתו של ר' מאיר להציע תמיד דעה נוספת על הדעה המקובלת. זאת חריפותו וגדולתו של ר' מאיר.

מכיון שדבריו של ר' מאיר עמוקים רגיל היה ר' מאיר לומד דבריו בדרך של משלים. כך היה מקרב את דברי התורה להמון העם עד כדי כך שגם נשין היו נוהגות לשמוע את דרשתו. יתכן שאנו מוצאים שנשים באות לשמוע את דרשתיו גם משום שהיה קרוב לנושא של לימוד תורה לנשים מברוריה אשתו .

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לח/ב:

"דאמר רבי יוחנן כי הוה דריש רבי מאיר בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי ואמר רבי יוחנן שלש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר".

ר' מאיר היה מתמודד עם בעיות בדרכים לא שיגרתיות
מדרש רבה דברים פרשה ה פסקה יד:

"דבר אחר מהו בקש שלום ורדפהו מעשה ברבי מאיר שהיה יושב ודורש וכו' הלכה אותה אשה לביתה שהיה ליל שבת ומצאה הנר שלה שכבה אמר לה בעלה היכן היית עד עכשיו אמרה לו שומעת הייתי לרבי מאיר דורש והיה אותו האיש ליצן אמר לה בכך וכך אין את נכנסת לביתי עד שתלכי ותרוקי בפניו של רבי מאיר יצאה לה מביתו נגלה אליהו זכור לטוב על רבי מאיר אמר לו הרי בשבילך יצאה האשה מביתה הודיעו אליהו זכור לטוב היאך היה המעשה מה עשה רבי מאיר הלך וישב לו בבהמ"ד הגדול באתה אותה אשה להתפלל וראה אותה ועשה עצמו מתפסק אמר מי יודע ללחוש לעין אמרה לו אותה אשה אני באתי ללחוש רקקה בפניו א"ל אמרי לבעליך הרי רקקתי בפניו של רבי מאיר א"ל לכי התרצי לבעליך ראה כמה גדול הוא כחו של שלום ד"א א"ר עקיבא תדע לך כמה גדול הוא כחו של שלום שאמר הקב"ה בשעה שאדם מקנא לאשתו השם הקדוש הנכתב בקדושה ימחה על המים כדי להטיל שלום בין סוטה לבעלה".

בתלמוד ירושלמי יש תוספת על תגובת תלמידיו. תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ה/א:

"אמר לה ורוקקין בגויה שבע זימנין והוא טב ליה. מן דרקקת אמר לה אזלין אמרין לבעליך חד זמן אמרת ליה והיא רקקה שבעה זימנין. אמרו לו תלמידיו רבי כך מבזין את התורה. אילו אמרת לן לא הוינן מייתי ליה ומלקין ליה ספסליה ומרציין ומרצייה ליה לאיתתיה. אמר לון ולא יהא כבוד מאיר ככבוד קונו. ומה אם שם הקודש שנכבת בקדושה אמר הכתוב שיימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. וכבוד מאיר לא כל שכן".

תלמידיו אומרים לר' מאיר שניתן לפתור את מה שבין האיש לאשתו בדרכים רגילות. אולם ר' מאיר דווקא לוקח את פרשת סוטה שהינה פרשה כל כך חריפה וייחודית, כדגם לפתור בעיות.

לא לחינם דבק בר' מאיר הכינוי "בעל הנס" מלבד מה שנביא לקמן את המאורע המסויים שמזה נקרא "בעל הנס" הוא היה דמות ייחודית גם בתקופה שבא היה ריבוי תנאים ודמויות מופת.

ר' מאיר מקבל את כינוי "קדוש" על ידי חבריו ותלמידי תלמידיו. תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף יט/ב:

"ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע".

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כג/א:

"אמר ריש לקיש פה קדוש יאמר דבר זה".

ברוריה
לא מצאנו בזמן התנאים נשים שהיו מעורות בחיי תלמידי החכמים . הנשים בתלמוד עומדים בצל של בעליהם. לפעמים הם הדוחפות את בעליהם לפעולות שונות. [רחל אשת ר' עקיבא] לפעמים הם מונעות מבעליהם עשיית דברים מסויימים [אימא שלום אשת ר"ג] אולם תמיד הם מאחרי הקלעים. ברוריה אשת ר' מאיר שונה בנקודה זו משאר הנשים. על ברוריה אנו קוראים עוד טרם היותה אשת ר' מאיר.

ברוריה הייתה ביתו של ר' חנינא בן תרדיון. כנראה שהיא הייתה משתתפת בדיונים הלכתיים. זאת אנו רואים משתי מקורות שבהם הובאה דעתה ההלכתית.
תוספתא מסכת כלים בבא מציעא פרק א:

"קלוסטרא רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרין וברוריא אומרת שומטה מן הפתח זה ותולה בחבירו בשבת כשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריא".

תוספתא מסכת כלים בבא קמא פרק ד:

"מאימתי טהרתו אמר ר' חלפתא איש כפר חנניא שאלתי את שמעון בן חנניא ששאל את בנו של רבי חנניא בן תרדיון ואמר משיסיענו ממקומו ובתו אומרת משיפשטו את חלוקו כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה בן בבא אמר יפה אמרה בתו מהוא".

במקום אחר מוזכרת כבעלת יכולת למידה וזיכרון מיוחדים. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סב/ב:

"אמר ליה ניתני לי מר ספר יוחסין אמר ליה מהיכן את אמר ליה מלוד והיכן מותבך בנהרדעא אמר ליה אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא כפייה וארצי אמר ליה ניתנייה בשלשה ירחי שקל קלא פתק ביה אמר ליה ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין ואת אמרת בתלתא ירחי כי שקיל ואזיל".

נראה שעוד לפני שנישאה לר' מאיר הייתה מעורבת בחיי תלמידי החכמים. אנו רואים אותה בדו שיח עם ר' יוסי הגלילי שהיה עוד בדורו של אביה.
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נג/ב:

"רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא אשכחה לברוריה אמר לה באיזו דרך נלך ללוד אמרה ליה גלילי שוטה לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה היה לך לומר באיזה ללוד ברוריה".

עוד הובא שם על הערותיה לתמידים היושבים בבית המדרש. שם עירובין דף נג/ב:

"אשכחתיה לההוא תלמיד בטשה ביה אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת ואם לאו אינה משתמרת".

כביתו של ר' חנינא בן תרדיון הייתה עדה מקרוב על הגזירות הנוראיות שגזרו הרומאים. היא רואה כיצד מוכן אביה לשלם מחיר יקר עבור אמונתו. ר' חנינא בן תרדיון מקהיל קהילות ברבים כשוא מודע למשמעות מעשיו. הוא מבין שזה ודאי יביא אותו להריגה. הגזירה על ר' חנינא בין טרדיון לא הייתה רק עליו אלא גם אשתו וגם אחותו היו בכלל הגזירה וכפי שנביא בהמשך. גם בנו של ר' חנינא נהרג שלא בדרך טבעית. היחידה שנצלה מהגזירה זו בוריה. יתכן שבאותו פרק כבר הייתה נשואה לר' מאיר. יתכן שקדושתו של ר' מאיר היא זו שהצילה אותה מהגזירה.

בין ר' מאיר לברוריה
לאחר שתארנו קצת את שני הדמויות אנו יכולים להבין שמצא מין את מינו והתאימה ברוריה לדמותו של ר' מאיר. בדברינו עמדנו על החכמה שייחדה גם את ר' מאיר וגם את ברוריה. אנו לא יודעים בדיוק מאיזה שלב היו נשואים ר' מאיר וברוריה וכן אין אנו יכלים לדעת כמה שנים היו נשואים.

יש לנו מספר מועט של מקורות בכדי לעמוד על מה שהיה בין ר' מאיר לברוריה.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף י/א:

"הנהו בריוני דהוו בשבבותיה דרבי מאיר והוו קא מצערו ליה טובא הוה קא בעי רבי מאיר רחמי עלויהו כי היכי דלימותו אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים חטאים כתיב ועוד שפיל לסיפיה דקרא ורשעים עוד אינם כיון דיתמו חטאים ורשעים עוד אינם אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו בתשובה ורשעים עוד אינם בעא רחמי עלויהו והדרו בתשובה: אמר לה ההוא צדוקי לברוריא כתיב רני עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני אמרה ליה שטיא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה' אלא מאי עקרה לא ילדה רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כותייכו".

אנו רואים את כוח הדרישה השיטתי של ברוריה. מחד אנו רואים כיצד ברוריה לא מקטינה את עצמה ואומרת לר' מאיר את דעתה. אולם מאידך מאמינה היא בכוחו הגדול של ר' מאיר ובכוח תפילתו.

מדוע ר' מאיר לא התפלל עליהם מלכתחילה שיחזרו בתשובה. יתכן שכיון שר' מאיר נגע בדבר שהרי ציערו אותו. כאן ברוריה רואה את תפקידה לעזור לר' מאיר להסיח דעתו מהפגיעה האישית. אולם נראה להסביר בדרך אחרת. כנראה שקשה יותר להחזיר בתשובה מלגרום להם למות. אולם כאן ברוריה רואה את תפקידה כמאמינה בכוחות הגדולים של ר' מאיר. היא רואה את תפקידה כאישה הדוחפת את בעלה לעשות יותר. ברוריה לא עומדת להתפלל במקום ר' מאיר אולם היא מלווה את ר' מאיר בתוכן תפלתו.

כך אנו גם מוצאים במקום אחר. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח/א:

"אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא [דהוי] ועל אשתו להריגה דלא מיחה ביה מכאן אמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נענש עליו ועל בתו לישב בקובה של זונות דאמר רבי יוחנן פעם אחת הייתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו מיד דקדקה בפסיעותיה ...
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני..... ברוריא דביתהו דרבי מאיר ברתיה דרבי חנינא בן תרדיון הואי אמרה לו זילא בי מלתא דיתבא אחתאי בקובה של זונות שקל תרקבא דדינרי ואזל אמר אי לא איתעביד בה איסורא מיתעביד ניסא אי עבדה איסורא לא איתעביד לה ניסא"

גם בסיפור זה ברוריה היא הדוחפת את ר' מאיר לפעול. כאן בהמשך הסיפור מתגלה ר' מאיר בשיא גדולתו. כאן ר' מאיר מתגלה כאדם קדוש שנעשים ניסים על ידו.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח/א:

"אזל נקט נפשיה כחד פרשא אמר לה השמיעני לי אמרה ליה דשתנא אנא אמר לה מתרחנא מרתח אמרה לו נפישין טובא (ואיכא טובא הכא) דשפירן מינאי אמר שמע מינה לא עבדה איסורא כל דאתי אמרה ליה הכי אזל לגבי שומר דידה אמר ליה הבה ניהלה אמר ליה מיסתפינא ממלכותא אמר ליה שקול תרקבא דדינרא פלגא פלח ופלגא להוי לך אמר ליה וכי שלמי מאי איעביד אמר ליה אימא אלהא דר' מאיר ענני ומתצלת".

הדרך שר' מאיר בודק את צדקותה של אחות אשתו היא מתאימה לדרך המיוחדת של ר' מאיר להתמודד עם בעיות. דרך שיש בה חריפות ,מימד של קיצוניות וחתירה לאמת מוחלטת.

בסיפור הבא אנו רואים את גבורתה הגדולה של ברוריה. כנראה שכוח גבורה זה נבנה בבית אביה. מדרש משלי פרשה לא:

"אשת חיל מי ימצא. זו היא התורה. ורחוק מפנינים מכרה. שהייתה לפני לפנים, זכה משה והורידה לישראל. אמרו, מעשה היה ברבי מאיר, שהיה יושב בבית המדרש בשבת בשעת מנחה ודורש. מתו שני בניו. מה עשתה אמן, הניחה שניהם על המטה ופרשה סדין עליהם. במוצאי שבת בא רבי מאיר מבית המדרש. אמר לה, היכן שני בני. אמרה לו, לבית המדרש הלכו. אמר לה, צפיתי בבית המדרש ולא ראיתי אותם. נתנה לו כוס של הבדלה. חזר ואמר, היכן שני בני. אמרה לו, פעמים הלכו להם למקום פלוני ועכשיו הם באים. הקריבה לפניו לאכול, מאחר שבירך, אמרה לו, רבי, שאלה אחת יש לי לשאול. אמר לה, אמרי. אמרה לו, קודם היום בא אדם אחד ונתן לי פקדון. עכשיו בא. נחזור לו, או לאו. אמר לה, בתי, מי שיש לו פקדון אצלו אינו צריך להחזירו לרבו. אמרה לו. חוץ מדעתך לא הייתי נותנה אותו. מה עשתה, תפשתו בידו והעלתה אותו לאותו החדר, והקריבה אותו למטה, ונטלה הסדין מעליהם, וראה שניהם מתים מונחים על המטה. התחיל בוכה, ואמר, בני בני, רבי רבי. בני בדרך ארץ, ורבי שהיו מאירין פני בתורתן. באותה שעה, אמרה לו, רבי מאיר, רבי, לא כך אמרת לי שאנו צריכין להחזיר הפקדון לרבו. כך, (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח. בדבר הזה נחמתו, ונחה דעתו ונתישבה. לכך נאמר, אשת חיל מי ימצא. מפני מה נתחייבו בניו של רבי מאיר ומתו שניהם בבת אחת, מפני שהיו רגילין להניח בית המדרש ויושבין באכילה ובשתיה".

מתוך דקדוק במעשה זה ניתן לעמוד על מספר דברים. ראשית אנו רואים שהחלוקה המסורתית שהייתה בין האיש לאישה חלוקה שבה האיש בבית המדרש והאישה היא בביתה מגדלת את בניו - נשמרה גם בין ר' מאיר לברוריה. עם זאת אנו רואים אצל ר' מאיר התענינות ושותפות רבה במה שקורה במשפחתו ועם ילדיו.נשים לב כמה פעמים מתעניין רבי מאיר בילדיו בזמן כה קצר. יתכן שהדאגה לבניו קשורה לכך שהם לא נמצאים בבית מדרש בשבת בזמן הדרשה.

בסוף הסיפור אנו רואים את ר' מאיר שבתחילה ממאן להתנחם וצועק "בני בני רבי רבי". נראה שברוריה לעומת ר' מאיר לא מאבדת את עשתנותיה. [יתכן שזאת יש בה מכוח ההתמודדיות שהיו לה בבית אביה]. אולם גם במצב זה שעל פני הדברים ברוריה מתגלה כגיבורה מר' מאיר ברוריה קוראת לר' מאיר "רבי". ר' מאיר מכיר כינוי זה הוא קורא לברוריה "ביתי". יתכן שבין ר' מאיר וברוריה היא כינויים שונים. לא תמיד קראה לו ברוריה "רבי". בסיפור הקודם ברוריה לא מתוארת כביתו אלא כאשתו. יתכן שברוריה הייתה קוראת לו "רבי" כשהיא הייתה שואלת אותו בדברי תורה. באופן כללי ביטויים אלו מעידים על יחס שבין רב לתלמיד. קשר שהוא בעיקרו במישור השכלי.

אולי לא היה זה יחס של קבע ביניהם אך כאן הכינוי מבטא את סגנון ההתיחסות לאירוע. ברוריה מכינה את רבי מאיר לבשורה המרה במישור השכלי אמוני. היא ממשילה משל ע"מ להכין את הקרקע לקבלת הבשורה מתוך קבלת הדין וללא צער כלל. יש כאן עבודה על רמת התיחסות גבוהה מלכתחילה . לכאורה דילוג על שלבים אנושיים רגשיים פשוטים, של שמיעת הבשורה לאט לאט למנוע בהלה גדולה, בכי וצער עם קבלת הדין. ברוריה מחד חושפת את הבנים המתים בבת אחת ללא הכנה פשוטה ומאידך היא לא "נותנת" לו לבכות, להתאבל. היא מיד חוזרת לכלים בו הוא משתמש תמיד:המשל, האמונה ,האמת השכלית הנוקבת שלא בהכרח מתישבת עם הנטיה הטבעית הראשונית.

ברוריה משתמשת בכלי שר' מאיר כה רגיל להשתמש בו בשפת המשל. אולם אנו רואים שכשמתגלה העניין לר' מאיר בתחילה אינו מוכן להתנחם. רק לאחר שברוריה מזכירה שוב את המשל ר' מאיר תופס את עצמו ומקבל דברי ניחומים של אשתו אשת חיל.

למרות שדרך החיים של ר' מאיר הייתה ה"חכמה". יש זמנים שהחכמה לבד לא יכולה לעמוד . במקרה זה שמתו שני בניהם הנחמה לא יכולה לבוא רק בדרך החכמה.

במדרש מבואר שהמיתה של בניהם הייתה על אי היותם בבית המדרש. ודאי אי אפשר לומר שהם לא היו רגילים ללמוד תורה בכלל. ר' מאיר עצמו קורא להם "רבי, רבי שהיו מאירין פני בתורתן" . אנו רואים שגם הקשר בין ר' מאיר ובניו היו מתוך תורה ולשם התורה.
זאת אנו מוצאים גם במקום אחר. מדרש רבה קהלת פרשה ב פסקה כד:

"ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש וגו' ר' מאיר הוה כתבן טב מובחר והוה לעי תלת סלעין כל שבת והוה אכיל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרתא לרבנן אמרין ליה תלמידוי רבי בנך מה את עביד עליהון אמר לון אין הוון צדיקים כההוא דאמר דוד ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואם לאו מה אני מניח את שלי לאויבי המקום לכן אמר שלמה ומי יודע החכם יהיה או סכל".

כנראה שמדקדק הקב"ה איתם כמו שדקדק עם צדיקים. על מיעוט אי היותם בבית המדרש נתחייבו כליה. דקדוק זה הכירה ברוריה כבר ממה שהיה עם אחותה שדקדקה בפסיעותיה ועל כך נתחייבה כליה. ואולי בניו רק בשבת בזמן הדרשה לא היו בבית המדרש. יתכן שבניו ראו את ערך התורה בלימוד באופן אישי עם ר' מאיר. הדרשה שנאמרה בשבת לכלל הציבור באופן עממי בה הם לא הרגישו חידוש ולכן לא היו בבית המדרש. על כך נתחייבו כליה משום שתורה לא תלויה רק בחכמה יש גם את מה שמעבר לחכמה.ויתכן שמעצם היותם בנים בבית בו הכל אמיתי כל כך, נוקב כל כך, מדקדקים עימם בהתאם לחינוך בו התחנכו.

העניין האחרון שאנו רוצים לעמוד עליו זה הסוף הנוראי של ברוריה ושל רבי מאיר וכך מובא בפירוש רש"י עבודה זרה דף יח/ב:

"ואיכא דאמרי משום מעשה דברוריא - שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קדושין דף פ) נשים דעתן קלות הן עלייהו ואמר לה חייך סופך להודות לדבריהם וצוה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עבירה והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה וערק רבי מאיר מחמת כסופא".

סיפור זה מעלה תמיהה כפולה. ראשית על ר' מאיר כיצד הכשיל את ברוריה. ושנית על ברוריה מה גרם לה לחטוא ומה שבר את רוחה.

ברוריה כאישה החכמה ביותר מציבה אתגר לר' מאיר. נשים דעתן קלה זה דבר בעצם או במקרה? .לדבריה לא חייב להיות כן. במקום אחר הנוסח שאמרה ברוריה נשים דעתן קלה חוץ מברוריה. "קלה" משתמע מהמשך הדברים שנוטות אחרי הרגש. ר' מאיר בוער להוכיח את נאמנות דברי חז"ל. כמו שר' מאיר היה חריף בסברותיו ר' מאיר היה חריף גם בחיים וכפי שהבאנו לעיל מקצת מהנהגותיו. ניתן להביא על כך עוד מקורות. מצד אחד רבי מאיר היה מוכן לעשות הכל בשביל לנקוט בדרך האמת. מאידך הוא סומך על כוחותיו ותורתו שיעמדו לו ולא יכשל.גם במקרה שלנו ר' מאיר מוכן ללכת על חוט השערה מתוך אמונה שלא יבוא לידי מכשול. ודאי שלא התכווין ר' מאיר להכשיל את ברוריה בפועל. בשלב האחרון היה נכנס ר' מאיר במקום תלמידו.

נראה שבמאבק האיתנים שבין ר' מאיר לברוריה קדושתו של ר' מאיר וכוח תורתו עמדה לו. הקב"ה רצה לאמת את תורתו של ר' מאיר ולכן לא עמדה חוכמתה של ברוריה כנגד תורתו של ר' מאיר.

ונראה שמה ששבר את רוחה ל ברוריה זה ההבנה שיש דברים שהם מעבר לגילוי החכמה. ודאי שגם ברוריה האמינה בדברי חז"ל. ודאי שגם ברוריה הרגישה את קדושתו וטהרתו של ר' מאיר בכל מעשיו. אולם כאן הרגישה ברוריה שר' מאיר עובר את הגבול. האמון המשפחתי וכל מה שבא ממנו אינו ראוי לפגיעה אפילו בכדי להוכיח את דברי חז"ל. עמדה ברוריה ונקרעה בין החכמה לבין מה שצריך להיות מעל ומעבר לבדיקות וראיות לחכמה. נשארה בברוריה הבינה היתרה שיודעת גם לשים גבולות לחכמה.

בעקבות מאורע זה אומר רש"י ר' מאיר התבייש ועזב את בית המדרש בארץ ישראל וגלה לעסיא. כנראה שגם ר' מאיר לאחר מעשה הודה לברוריה.

סיכום
עמדנו על הדגם המיוחד של ר' מאיר וברוריה. זהו דגם לאשת חבר שהיא בעצמה חבר.
ראינו בית שאחד הדברים המרכזיים שגרמו לחיבור בין ר' מאיר לברוריה זה עניין החכמה.
ראינו שגם כאן לא נשתנו באופן מהותי התפקידים שלקחה האישה על עצמה גם כמגדלת הילדים וגם ככוח עזר לבעלה. ברוריה ראתה את תפקידה כאישה שצריכה להגדיל את האמונה של ר' מאיר בכוחותיו ובעוצמתו.

למרות היות הבית מבוסס על "חכמה" אי אפשר להתעלם מהצורך לבסס את הבית על צדדים נוספים. האמון בין ביני הזוג ואי העמדת עניין זה למבחן אפילו לשם ריבוי תורה הוא הבסיס לבריאות הבית ויכולתו להמשיך ולהרבות תורה מתוך חיבור בין האיש והאישה.

כמו כן ראינו שרבי מאיר עם כל גדולתו היוצאת דופן בהיקפה ובאיכותה היה מקושר לביתו נועץ ושמע לאשתו. לא הייתה כאן התבטלות מוחלטת מצד ברוריה ולא התנתקות מוחלטת מצד רבי מאיר אלא כבוד גדול והערכה הדדית רבה.

2 תגובותב2 דיונים

י יחזקאל |ל' אב תשפ"א

תלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י

אגדה זו, הנזכרת לראשונה כ-900 שנה או יותר לאחר מות ברוריה, העלתה שאלות פרשניות קשות, שכן יש במעשה לכאורה איסור נתינת מכשול לפני עיוור הן כלפי התלמיד הן כלפי ברוריה, בנוסף להכתמת שמה וזכרה של האישה התנאית היחידה המוכרת לנו. לכן ניסו המפרשים להעלות כיווני פרשנות הממתנים את המעשה [ הרב יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע, עירובין יח, ב], והיו אף ששללו את אמיתתו מכול וכול. הרב יעקב עדס מביא בשם הרב יוסף שלום אלישיב שמעשה ברוריה לא היה ולא נברא, ומסיק שתלמיד טועה הכניס הדברים בדברי רש"י [ הרב יעקב עדס, דברי יעקב – בתשובות הגרי"ש (ירושלים תשע"ג), עמ' רס"ג.]. השוללים את המעשה המסופר אצל רש"י מסבירים את הביטוי "מעשה דברוריא" לפי פירושו של רבנו נסים המובא בהמשך, או מציעים שהוא מתייחס אל המעשה המסופר על ברוריה לפני כן באותו מקום בתלמוד.

ק קובי |ט"ו אדר ב׳ תשפ"ב

מעשה ברוריה - לא חטאה וגם לא שלחה יד בנפשה

"... והפציר בה ימים רבים עד שנתרצית וכשנודע לה חנקה עצמה, וערק רבי מאיר מחמת כסופא" 1. "עד שנתרצית" - לא נאמר שעברה איתו עברה, אלא שהסכימה ואמרה רוצה אני ואז התפכחה וירדה לעומק דעתו של רבי מאיר שנשים דעתן קלה. 2. "חנקה עצמה" - ברוריה היתה חכמה ולא שלחה יד בנפש, כי ברור היה לה שלא יהיה לה חלק לעולם הבא. הכוונה שהשתיקה וגזרה על עצמה שתיקה בדיונים הלכתיים מעתה ואילך. היא עמדה בנסיון ימים רבים, ואילו תלמידו כשל מהיום הראשון והרי יכלה לומר שדעתו של הגבר קלה יותר, כל שכן של רבי מאיר שדעתו היתה קלה להתיר לתלמידו להתגרות באשת איש, אלא שחנקה עצמה מלומר זאת - שהבינה שרבי מאיר צדק. 3. "וערק רבי מאיר מחמת כסופא" - סביר להניח שנוצר קרע בתוך הזוגיות שלהם ורבי מאיר נאלץ לעזוב את הבית בעקבות כך.