^ 1.כתובות נז. ב"ק פט. רמב"ם אישות י, ח. שו"ע אהע"ז סי' סו סעי' ג. וראה ב"ש סק"א וב"ח בדעת הרמב"ם שאינו איסור אלא חיוב שיהא כתובה.
^ 2.ב"י אהע"ז סי' מה, ט"ז שם סק"א.
^ 3.ר"ן. הביאו הרמ"א בסי' סו סעי' א.
^ 4.ב"ש אהע"ז סי' סו סק"ח וכן ח"מ ס"ק יב.
^ 5.כך עולה מהשו"ע באהע"ז סי' ק סעי' יג שכתב לגבי מי שהוציאה שתי כתובות שבטלה שנייה את הראשונה.
^ 6.שו"ע חו"מ סי' נב סעי' א. וראה מחלוקת סמ"ע סק"ח וש"ך סק"ח בנקרע לגמרי במקום הקפלים אם פוסל הכתובה.
^ 7.בכתובות פב: איתא שרשב"ג תיקן שכל נכסי האיש משועבדים לכתובה.
^ 8.מעמדה של הכתובה הינה כשטר ראיה, שכן משעבד נפשיה תחילה. ואין צורך להקנות השטר לבעל בטרם שכותבים את הכתובה.
הגמ' בגיטין בדף כ: הצריכה שהשטר יהא של המוכר כדי שיהא 'ספר מקנה'. התוס' שם כתבו שאין צריך להיות כן בשטר הלוואה, אך התוס' רי"ד הצריך שיהא השטר של הלווה. וראה בקצוה"ח בסי' סו ס"ק כג. שטר כתובה הינו התחייבות וכשטר קניין, אך מנגד הינו רק כראייה, כיון שגם מבלעדי השטר חייב בחיוביו, והוי רק כשטר ראיה. נחלקו בדבר הפוסקים; הקצוה"ח בסי' מה סק"ב הבין שהוי שטר ראיה, ואילו האמרי בינה הלוואה סי' טו הגדיר את הכתובה כשטר קניין. וביש"ש כתובות פ"ד סי' לא באר כי פועל השטר הכתובה במשהו. ובספר הכתובה כהלכה עמ' עט הביא מחידושי הרי"ם אהע"ז בסי' סו סק"ג שאין צריך להקנות את הכתובה מתחילה לבעל, שכן הוי שטר ראיה.
^ 9.נחלקו הר"ן והמרדכי אם יכול לכתוב את החיובים יחדיו, או שמא יש לציינם בנפרד. הרמ"א בסי' סו סעי' ז הביא את שתי הדעות.
^ 10.תוס' כתובות בדף י: וכן סבר הרמ"א בסי' סו סעי' ו. ולדידיה כתובה שווה כפי שכתבה תורה: 'חמישים כסף כמוהר הבתולות'. הרי הוא פי עשר משיעור פדיון הבן, שהוא חמישה שקלים של תורה. ובשו"ת עזרת כהן, כתב שאף אם כתובה דאורייתא, נתנו לחכמים כח וסמכות להכריע למי יתן כדאורייתא, ולמי כדרבנן.
חמישים שקל של מוהר הבתולות, הינם מאתים זוז. שהרי כל שקל הוא 4 זוז, כפי שפירש רש"י בשמות ל יג. ה"זוז" ו"דינר" הם אותה מטבע עצמה. ומבואר בגמ' בקידושין יב. שהדינר 6 מעות, והמעה 2 פונדיונים, והפונדיון 2 איסרים, והאיסר 8 פרוטות. הגאונים כתבו (כמו שהובא ברי"ף שם, וברשב"א שבועות לח ע"ב, וכ"פ השו"ע חו"מ סי' פח ס"א ואבה"ע סי' כז ס"י) שהפרוטה היא משקל חצי שעורה. ונמצא לפי זה שדינר הוא 192 פרוטות, שהם 96 שעורות. וכן גם הזוז – שכאמור הדינר והזוז הם אותו הדבר.
חשבון זה מבואר ברמב"ם (בפ"י מאישות ה"ח) להדיא, וז"ל: "ומשקל כל דינר שש ותשעים שעורות,, והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום". לפי זה שיעור מאתים זוז של כתובה, אם הוא 25 דינרי כסף של תורה (כהשו"ע) הוא כדלהלן: 25 דינרי כסף של תורה הם 150 מעות, שהם 300 פונדיונים, שהם 600 איסרים, שהם 4800 פרוטות, שהם 2400 שעורים של כסף טהור. ואם שיעור כתובה הוא 200 דינרים של תורה (כהרמ"א), הוא פי שמונה, היינו 38,400 פרוטות, שהם 19,200 שעורים של כסף טהור.

כעת עלינו לדעת מה הוא משקל השעורה, בערכים של ימינו. הגאונים לא מסרו לנו את משקל הפרוטה לפי משקל שהיה בזמנם, אלא אמרו שהפרוטה היא "משקל חצי שעורה". וביאר החזון איש (חו"מ סי' טז סקי"ח) שהטעם שמסרו לנו את השיעורים במשקל הצומח ולא במשקל הגרם הוא "בהיות שהמשקל אינו תולדת טבעי, אלא מוסכמי בכל דור, אין לו סגולת הנצחי למסור בו שיעורי התורה. ולכן שיערו הגאונים את שקל הקודש במשקל השעורה שמשקלו טבעי ומתקיים בכל דור". כלומר ש'גרם' (וכיוצ"ב שאר מידות שבני אדם קבעו, כגון 'מטר' או 'קוב' או 'דקה'), יכול להשתנות לפי החלטת בנ"א, ונמצאו כל שיעורי התורה משתנים. משא"כ טבע הבריאה לא ישתנה לעולם, ולכן הגאונים מסרו את המשקל בצמוד לעולם הצומח. משקל השעורה לא נשתנה כלל והוא אחד חלקי עשרים מגרם, וממילא הפרוטה היא אחד חלקי ארבעים של גרם אחד. כ"כ החזו"א (שם באות ל): "ושמעתי מפי נאמן ששקל את הגרא"ם ומשקלו כ' שעורות, שהם 40 פרוטות". וכ"כ גם הגר"ח נאה (בשיעורי תורה מהדו"ק אות ז) דבגרם אחד יש 40 פרוטות. ולפי זה, אם שיעור כתובה הוא 4800 פרוטות (כהשו"ע) פירוש הדבר הוא 120 גרם כסף טהור. ואם שיעור הכתובה הוא 38,400 פרוטות (כהרמ"א), פירוש הדבר משקל 960 גרם כסף טהור.

שיעור כתובה שכתב השו"ע באהע"ז סי' סו סעי ו הוא 37.5 דרהם. שהינם מאתים זוז/ דינר. בכל סלע יש ארבעה זוזים וא"כ הם 25 דינרי כסף, וכיון שכל דינר הוא דרהם וחצי, א"כ שיעור כתובה הוא משקל 37.5 מטבעות של דרהם. לפי השיעור הנז' מהחזו"א והגר"ח נאה ששקלו ונמצא בגרם 20 שעורות, ו-40 פרוטות, יוצא שכל דרהם משקלו 3.2 גרם. כ"כ הגר"ח נאה (בשעורי תורה מהדו"ק עמוד ז). וא"כ, שיעור כתובה שכתב מרן בשו"ע שהוא 37.5 דרהם (לפי מאתים זוז של רבנן), הוא במשקל של זמנינו 120 גרם כסף טהור (37.5 כפול 3.2). ומתאים עם מ"ש לעיל שהכתובה היא 25 דינר שכל אחד תשעים ושש שעורות (ונמצא יחד 2400 שעורות), וכיון שבגרם יש 20 שעורות, נמצא שיעור כתובה 120 גרם (2400 לחלק ל-20).
ולהסוברים שמאתים זוז הם של תורה, דהיינו במשקל פי שמונה, השיעור הוא משקל 960 גרם כסף טהור.

אונקיית כסף של ימינו שוה ל 31.1035 גרם, כך שבקילוגרם אחד יש 32.15 אונקיות. נמצא שכדי לדעת כמה עולה קילו כסף עלינו להכפיל את מחיר האונקיה ב 32.15
יש להתעדכן במחיר האונקייה בכל יום ע"י החברות המייבאות כסף לארץ. וי"א שיש להוסיף היטלי יבוא ומע"מ, וכן המרת הדולר לשקל. הרי נמצא שיש לברר את מחיר הבורסה לאונקיה בדולרים, להכפיל את סכום הדולרים ב 32.15, ולהוסיף עוד דמי יבוא ומע"מ.
^ 11.הגאונים, רמב"ם הלכות אישות פ"י הלי"ז והשו"ע אהע"ז בסי' סו סעי' ו.
^ 12.אמנם הרא"ש סבר שחיוב כתובה אומנם מדרבנן, אך נכון לומר חזו ליכי מדאורייתא, שכן יש ליתן זוז צורי שהוא דאורייתא. ולפי"ז אף בכתובת אלמנה היה נכון לכתוב חזו ליכי מדאורייתא. אך הב"ש כתב מחמת זה שזכאית רק לזוזי דרבנן.
^ 13.כתובות בדף נד:, שו"ע אבהע"ז בסי' סו סעי' ז. מנהג שקיבלו על עצמם.
^ 14.משנה בכתובות בדף נא: טור בסי' סו בשם רב האי גאון. השו"ע בסי' סו סעי' ח כתב שאין צריך קניין נוסף על הנאמר בעת הנישואין.
^ 15.הרמ"א בסי' סו סעי' ח כתב: 'יש חולקין'. והרי הצריך קניין. וראה בח"מ ס"ק לד שלא מצא מי שחולק על כך.
^ 16.כהיום שאין לנו מטבע של "זקוק", נחלקו הדעות איך משערים את הזקוקים בכתובה: י"א שערכן הוא שיעור כסף טהור שהיה בהם (י"א 42, וי"א 46, וי"א 57.6 ק"ג כסף), וי"א שערכם הוא היחס שהיה בינם לבין שיעור עיקר הכתובה (י"א פי ארבע – וא"כ היינו 3.8 ק"ג כסף, וי"א פי שנים וחצי – וא"כ היינו 2.4 ק"ג כסף). ויש עוד דעות. ולמעשה נחלקו הפוסקים כיצד להגבות; ונראה דיש לומר בזה המוציא מחבירו עליו הראיה, ומשלם כסכום הפחות שביניהם. וכיון שנפלו כו"כ מחלוקות במחיר הזקוקים, יש סוברים שבזמנינו גם בני אשכנז צריכים להוסיף סכום במטבע של היום, כדי שיהיה הסכום ברור לאשה ותהא סמכה דעתה.

כמה הם מאתים זקוקים
הנחלת שבעה (סי' יב תחילת אות מט) הביא חילוקי מנהגים בין ברייניש שנהגו לחשב כנגד כל זקוק זהוב אחד, ובפולין נהגו לחשב כנגד כל זקוק שני זהובים, ובליטא נהגו להחשיב כל זקוק לשאק אחד שהוא זהוב פרנקיש אחד שהוא שנים וחצי זהובים פולניש, ובפוזנא נהגו להחשיב כל זקוק ל-0.48 זהוב פולניש. נסביר את חילוקי המנהגים הללו.
מאתים הזקוקים נקבעו לכתחילה כדי להעלות את סכום הכתובה לארבע מאות זוז, ובראשיתם היה למאתים הזקוקים ערך של ארבע מאות זהובים. אבל הזהוב הוא מטבע זהב, והזקוק הוא מטבע כסף, וערך הכסף לא נשאר באותו יחס למול הזהב אלא פעמים שערך הכסף עלה ביחס לזהב ופעמים ירד, ולפעמים גם חישבו את המטבעות אל מול ערכן בברזל ושאר פירי דעלמא (כמבואר בתוס' בכורות מט: ד"ה אמר) וממילא שוב נשתנה היחס שביניהם, ולכן נוצרו הרבה שינויי ערך ממקום למקום ומתקופה לתקופה בהערכת השווי של מאתים הזקוקים. מעתה נחלקו הדעות: שיטה א' היא להעריך את המאתים זקוקים בכספים של כל מקום וזמן במדינות הנ"ל כפי שהם, מאתים פשוטים, עד שישובו להיות בערך של ארבע מאות זהובים שנתכוונו אליהם בתחילה. שיטה ב' היא להתייחס אל הזקוקים כמטבע גמורה של כסף שהיתה בזמן הראשון, ומעתה בכל דור ודור לשער את אותו משקל של כסף במחיר הקיים באותו הזמן. שיטה ג' היא שלזקוקים אין כלל ערך מצד עצמן, והערך הוא רק החישוב של היחס שהיה בתחילה בין מאתים הזקוקים לבין עיקר הכתובה, שלזה מתכוונים – להוספת האחוזים הללו, ולכן כך יש לחשב בכל דור עד היום, ולהוסיף את הפרש האחוזים הללו על שווי עיקר הכתובה בכל דור.
גם השיטות הסוברות שגובים דווקא "מאתים זקוקים" כמו שכתוב בכתובה (ולא מאתים זהוב), נחלקו אם המכוון ל'זקוק' בתור מטבע בעל ערך קבוע, כלומר שווי הכסף שבו, וכך יש לחשב בכל דור, או שלא היה למייסדי הזקוקים ענין לקבוע שיעור זה לדורות, אלא כוונתם היתה ליחס שהיה אז בין שווי מאתים זקוקים לשווי מאתים זוז של עיקר הכתובה, שאת היחס הזה יש לשמור בכל דור בתור התוספת הקבועה של כל חתן לכלתו. וכן דעת הגר"ח נאה (בשיעורי תורה סימן ג אות מד), שכיון שחשבון המאתים זקוקים בזמנם היה פי שניים מהעיקר, ולמדו כן ממה שבי"ד של כהנים היו כותבין ד' מאות זוז – פי שניים, קבעו שהתוספת הקבועה לכל ישראל תהיה ג"כ פי שנים מכתובת בתולה, ובזמנם זה היה מאתים זקוקים, ולפ"ז יש להעריך גם בכל דור ודור את התשלום הזה, פי מאתים זוז. וכיון שכתובת בתולה דאורייתא לשיטתו היא 961.5 גרם כסף צרוף, א"כ התוספת שהיא פי ארבע, היא 3,846 ק"ג כסף טהור.
אבל דעת החזון איש (אבה"ע סי' סו ס"ק כב) שיש לחשב בזמנינו את ערך הזקוק כפי ערך הכסף הנקי שבו. כי אמנם בדור שהיה בו זהוב התכוונו לזהוב – שהיה מקביל לזקוק, וגם בדורות שאח"כ שעדיין היו זהובים המשיכו לגבות ערך ארבע מאות זהובים בכתובה אע"פ שהשתנה היחס שבין הזקוק לזהוב שבאותו מקום. ומעתה עשה החזו"א חשבון (ביור"ד סי' קפב אות יט ובחו"מ סי' טז אות ל) מהו המשקל בכסף טהור של מאתים זקוקים, ועלה לו שהם 57.6 ק"ג כסף טהור.
גם בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ד סימנים צא צב) משמע שיש לשלם את שיעור ה'כסף' שהיה במה שקראו "זקוק". אבל לפי השיעור שחישב שם האגרו"מ, 200 זקוקים עולים 100 פונט, וזה 42 קילוגרם כסף טהור.
בפסקי הדין הרבניים (כרך יא עמוד 383) פְּסק הגר"ע יוסף, דכיון שמכל החשבונות עולה שהשיטה הכי מקילה היא שערך מאתים זקוקים היו רק פי 2.5 מערך מאתים זוז, המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן יש לפסוק שאין לחייב את הבעל לשלם את המאתים זוז אלא רק פי 2.5 ממה שיקבעו באותו תשלום את עיקר כתובה.
האגרות משה (אבה"ע ח"ד סי' צב ד"ה עכ"פ) באר שכותבים זקוקים כדי שידעו שלכל הפחות הוא משלם מחיה של שנה, כמו שהיו הזקוקים בזמנם. וכן יש לשלם בכל דור. והחתן מתחייב על דעת מה שיפסקו בי"ד כמה הוא שיעור זקוקים.
^ 17.ראב"ן הלכות כתובות: 'תקינו לעני ולעשיר, שלא לבייש את מי שאין לו'.
^ 18.השו"ע חו"מ בסי' מד סעי' ה.
^ 19.במנהגי מהרי"ל נישואין, ומהר"ם מינץ סי קט.
^ 20.מרדכי גיטין רמז שמב, הובא ברמ"א אהע"ז סי' סו סעי' א. וכ"כ מהר"י ברונא סי' צד וסי' לה.
^ 21.ובספר כתובה כהלכה עמ' פז הביא שיש שהצריכו לכתוב כתובה לפני כניסה לחופה, שלא ישהה עם אשתו רגע בלא כתובה.
^ 22.ערוך השולחן בחו"מ בסי' מב סק"ד.
^ 23.רמ"א אהע"ז בסי' סו סעי' א: 'אין לעדים לחתום הכתובה אלא לאחר שקיבל החתן קנין לפניהם. ויש מקומות שמקילין בזה'.
^ 24.שו"ע חו"מ בסי' מג סעי' א. אך לא יוכל לגבות ממשועבדים בלא זמן, ועל כן יכתוב אחרת, או יראה לעדים, ש"ך סק"ב.
^ 25.עזר מקודש בסי' סו.
^ 26.אף שנהגו כן בחלק מנוסחי הכתובות.
^ 27.והשו"ע בסי' מג סעי' ב, ד.
^ 28.כתב בראשון, אין צריך לתקן.
^ 29.ולא ביום אחד. נחלת שבעה סי' ו.
^ 30.רמ"א אהע"ז סי' קכו סעי' ד כתב מלא בוו' שלושה, כשר. וכן שמונה.
^ 31.כתב ימים – כשר. רמ"א אהע"ז סי' קכו סעי' ד.
^ 32.אהע"ז בסי' קכו סעי' ו.
^ 33.ש"ך בסי' מג ס"ק לד.
^ 34.אגרות משה אהע"ז ח"ד סי' קה, ג.
^ 35.שו"ע חו"מ סי' מג סי' טז. וראה שם סעי' יז.
^ 36.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' יג.
^ 37.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' ה ובאהע"ז בסי' קכו סעי' כא.
^ 38.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' כב.
^ 39.שו"ע חו"מ סי' מג סעי' כא ובש"ך ס"ק מא.
^ 40.אגרות משה אהע"ז סי' קעה.
^ 41.נחלת שבעה פרק יב אות טז: 'יש לדקדק בכתובה בכל דבר שמדקדקים בגט, כדי שאם ח"ו יקרה מקרה שיגרש אחד את אשתו ולא יהיו יודעין דקדוק כתיבת שמו או שמה או בשמות אבותם, יהא נלמד מספר כתובה'. ולפי זה היה ראוי לכתוב בשמות המכונה.
^ 42.שו"ע אהע"ז קכט סעי' א. כתובות כד: בבעיא אם מעלין משטרות ליוחסין. אך בב"ב קעב. גבי אם השמות משולשין יכתבו סימן ככהן או ישראל, משמע שבעלמא אין צריך לכך. תרומת הדשן הצריך לכתוב את היחוס, אך הב"י באהע"ז סי' קכט כתב שלא פוסל את השטר ולא גרע מכתב רק כינוי שכשר. הרמ"א בסי' קכט סעי' א הביא את שתי הדעות וסיים: 'נראה להו לסמוך להקל במקום דחק, אבל לכתחילה יש לכותבו'. הב"ש שם ס"ק יד הביא מהלבוש להחמיר ולהצריך גט אחר. אך הט"ז שם ס"ק טז הקל כמכשירים.
^ 43.אגר"מ אהע"ז ח"ד סי' קד.
^ 44.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' א: 'אין כותבים שם חניכה'.
^ 45.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' טז.
^ 46.ב"ש בסי' קכט ס"ק כד.
^ 47.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' ט.
^ 48.דגול מרבבה בסי' קכט. וחת"ס ח"ב סי' מא.
^ 49.שבט בנימין סי' עו.
^ 50.רמ"א בחו"מ בסי' מב סעי' טו.
^ 51.שו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' כ.
^ 52.כתובות כד: בבעיא אם מעלין משטרות ליוחסין. אך בב"ב קעב. גבי אם השמות משולשין יכתבו סימן ככהן או ישראל, משמע שבעלמא אין צריך לכך. תרומת הדשן הצריך לכתוב את היחוס, אך הב"י באהע"ז סי' קכט כתב שלא פוסל את השטר ולא גרע מכתב רק כינוי שכשר וכ"כ בשו"ע אהע"ז סי' קכט סעי' יט. הרמ"א בסי' קכט סעי' ז הביא את שתי הדיעות וסיים: 'נראה להו לסמוך להקל במקום דחק, אבל לכתחילה יש לכותבו'. הב"ש שם ס"ק יד הביא מהלבוש להחמיר ולהצריך גט אחר. אך הט"ז שם ס"ק טז הקל כמכשירים.
^ 53.שו"ע בחו"מ בסי' מב סעי' א בשאר שטרות, אם ניכר מי חתם ולא משולשין בעיר. ובשמות העדים וודאי שלא יעכב מדינא.
^ 54.רמב"ם הל' יבום חליצה פ"ד ה"ד. רמ"א אהע"ז סי' סו סעי' יא, ב"ש ס"ק כה.
^ 55.פת"ש באהע"ז סי' סו סק"ח בשם חת"ס. אא"כ הינה גם גיורת, שדי באיזכור שהינה גיורת.
^ 56.רמ"א אהע"ז סי' סו סעי' יא. ובמפותת עצמו הביא הפת"ש סק"ח מהנודע ביהודה שיכתבו כן, והחת"ס אהע"ז ח"א סי' קלג סבר שיכתוב רק 'פלניתא דא'. ובאגרות משה סי' קא האריך לומר שניתן לכתוב לה 'בתולתא דא'.
^ 57.ב"ש אהע"ז סי' סו ס"ק כה.
^ 58.שו"ע אהע"ז סי' סז.
^ 59.שו"ע אהע"ז סי' סז סעי' י.
^ 60.שו"ע חו"מ סי' מה. אהע"ז סי' סו סעי' יג.
^ 61.כסף קודשים בגיליון השו"ע חו"מ סי' מה.
^ 62.שו"ע חו"מ סי' קצה סעי' ג. כן הלשון בכתובה שהעדים החתומים מעידים: 'וקנינא מיניה'. וכן בסמ"ע סי' קכג ס"ק כא. וראה ט"ז שם.
^ 63.שו"ע אהע"ז סי' כח סעי' יז.
^ 64.שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שא ולבושי מרדכי אהע"ז סי' מט.
^ 65.כתובות קב. שו"ע חו"מ סי' מ. וראה יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' יג שמהני שלא יטען שלא ידע ולא הבין.
^ 66.נחלת שבעה סי' יב אות ע.
^ 67.בחו"ל (בארצות אשכנז לכל הפחות) היה המנהג הרגיל שעושים קניין וחותמים לפני החופה, אך בארץ המנהג בד"כ שחותמים תחת החופה (ובד"כ עושים אז גם את הקניין) ויש שמקדימים לפני החופה במקרה שכתוב בכתובה התאריך של היום והחופה מתחילה בפועל רק לאחר השקיעה או סמוך לה לפניה (כך שאם יחתמו לאחר קריאת הכתובה זה יהיה כבר לאחר השקיעה) שלכאורה צריך היה לכתוב את התאריך של מחר. אכן יש שהשיגו על כך, שהרי בצד התועלת של מניעת החשש לשטר מוקדם יש נזק של (מיחזי כ)שקרא בחתימת העדים על הכתובה שיש בה גם עדות על הקידושין עצמם – לפני שנעשו.
^ 68.סדר החליצה (ראה רעק"א שם סק"א שמרן הב"י חיבר את סדר החליצה) ס"ק מו: 'כל אדם משביעין אותו בעת הנישואין, שלא ישא אשה על אשתו'. ולפי"ז השבועה נסבה רק על חיוב זה. אך הרדב"ז ח"ד אלף רצב והמבי"ט ח"ב סי' נ כתבו שהשבועה על כל תנאי כתובה, וכן עולה מהחיד"א בחיים שאל ח"ב סי' לח אות מח.
^ 69.שו"ע חו"מ סי' לג סעי' א וסעי' יז.
^ 70.שו"ע חו"מ סי' לה סעי' א.
^ 71.שו"ע חו"מ סי' לה סעי' יא, יב.
^ 72.שו"ע חו"מ סי' לד.
^ 73.שו"ע חו"מ סי' לד סעי' יז.
^ 74.שו"ע חו"מ סי' לג סעי' ו.
^ 75.כתובות קט. שו"ע חו"מ סי' מה. ואפשר שהאידנא שהכתובות מודפסות ונוסחן אחיד, שיש להקל שיקראו רק את השמות והסכום המצויין.
^ 76.ש"ך בסי' מה סק"ב.
^ 77.גיטין יט: שו"ע חו"מ סי' מה, וכסף הקודשים. ובשו"ע אהע"ז סי' סו סעי' א.
^ 78.שו"ע אהע"ז סי' קל סעי' יא וסעי' יב.
^ 79.ב"ש אהע"ז סי' קל ס"ק כח טעמא דמילתא, משום דחיישינן שלא חתם לשם עדות. אך אם כתב גם את שם אביו, וודאי דעתו לשם עדות והשטר כשר, סמ"ע חו"מ סי' מה סק"א. והנחלת שבעה סי' ב אות יב כתב שרק לגבי גט נאמר האי דינא, ולא בכתובה, שכן לשון העדים הוא וברור שחתם כעד, לעומת גט שלשון הבעל הוא, ועל העד להורות שהינו חותם כעד. וכ"כ בסדר הגט למהר"י מרגלית סי' נד. ואם כתב גם את שם אביו או שם משפחתו, וודאי שיש להכשיר הכתובה.
^ 80.רמ"א חו"מ סי' מה סעי' ב שבכך יהא מרתת לשקר.
^ 81.במסירת הכתובה ישנו היתר של ביאה, והוי כחלק מפעולת הקידושין. ולכן נמסרת עוד בטרם ברכת הנישואין.
^ 82.אגרות משה ח"ג רכו, ודן שם שיהא בחפציה ולא בחפצי האיש.
^ 83.שו"ע אהע"ז סי' סד סעי' ה. וראה בב"ש שדווקא לרא"ש כן, אך לרמב"ם לעולם בעי יחוד לביאה. וראה ב"ש סק"ו. וכן בשו"ע בסי' נד. כמו כן מתחיל משעה זו להפר נדריה, אך ביסודו של דין זה הוא, דעתה של האשה כשנודרת על דעתו, ולא שחל הליך כל שהוא.