בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
8 דק' קריאה 35 דק' צפיה
קדושת ישראל
קראנו השבת את פרשת קדושים, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא יט, ב). המסילת ישרים אומר (פרק כו) שמידת הקדושה היא המידה הגבוהה ביותר, שיא העליה, ואי אפשר להגיע אליה בלי סייעתא דשמיא. תחילתה בהשתדלות של האדם וסופה רק באמצעות סייעתא דשמיא. אולי זאת כוונת התורה כאן. את המילים: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" אפשר להבין בתור מצווה, אפשר להבין בתור ברכה, אפשר בתור הבטחה ואפשר גם כקביעה - הקב"ה קובע שזה מה שיהיה. מכיוון שכל המובנים האלה נכנסים בתוך המילים, מסתמא שכולם נכונים. הקדושה מתחילה בהשתדלות של האדם, וכגודל ההשתדלות כך גם הסייעתא דשמיא. מעלה עליונה.
עם ישראל כעם הוא עם קדוש. כלליות האומה הישראלית היא אומה קדושה. "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ז, ו), " קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה" (ירמיהו ב, ג), ישראל הם במדרגה של קודש. כללות האומה דבוקה בריבונו של עולם והשאיפה צריכה להיות שהמציאות הכללית תתפשט ותופיע בכל אחד ואחד.

החזקת התורה
אני רוצה להראות כאן כמה מדרשים על הפסוקים. "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'" (ויקרא יט, כג-כד). יש כאן ביטוי מיוחד של התורה, "כי תבואו אל הארץ". התורה יכלה לכתוב 'כל עץ מאכל שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל', לא היה צורך לפתוח ולכתוב "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", התורה כאן מחייה את המצווה, תורת חיים. אתם תבואו אל הארץ ותרצו לנטוע מטעים, ויש סדר כיצד לנהוג עם העצים. דווקא בגלל שמדובר על ארץ ישראל יש כאן מדרגה מיוחדת, והדבר בא לידי ביטוי במצווה המיוחדת שהפירות הראשונים יהיו קודש, מעלים אותם לירושלים ואוכלים אותם בקודש.
המדרש אומר (ויקרא רבה כה, א-ב):
"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", הדא הוא דכתיב: "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח)... אמרי רב הונא בשם ר' בנימין בן לוי אמר: משל למלך שאמר לבנו: צא לפרקמטיא, אמר לו: אבא מתיירא אני בדרך מהליסטים, ובים מפני אפורטין (שודדים)! מה עשה אביו, נטל מקל וחקקו ונתן בו קמיע ונתנה לבנו ואמר לו: יהי המקל הזה בידך ואי אתה מתיירא משום בריה. אף כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור לישראל בני עסקו בתורה ואין אתם מתייראים משום אומה. אילו נאמר: "עץ חיים היא לעמלים בה" לא הייתה תקומה לשונאי ישראל, אלא "למחזיקים". אילו נאמר: "אשר לא ילמד" לא הייתה תקומה לשונאי ישראל, אלא [נאמר] "אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז, כו), לכך נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה".
רב הונא אמר: אם נכשל אדם בעבירה חייב מיתה בידי שמים. מה יעשה ויחיה - אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים, ואם היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים, ואם אינו למוד לקרות ולשנות מה יעשה ויחיה - ילך ויעשה פרנס על הצבור וגבאי של צדקה והוא חי, שאילו נאמר: "ארור אשר לא ילמד" לא הייתה תקומה, אלא "ארור אשר לא יקים". אלו נאמר "עץ חיים לעמלים בה" לא הייתה תקומה אלא "עץ חיים היא למחזיקים בה", "כי בצל החכמה בצל הכסף" (קהלת ז, יב).
החכמה קשורה לפרנסה, אם אין קמח אין תורה ולכן יש תקנה גם למי שלא יודע ללמוד. המדרש ממשיך ואומר:
אמר רבי אחא בשם ר' תנחום ב"ר חייא: למד אדם ולימד ושמר ועשה והייתה ספק בידו למחות ולא מיחה, להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור, הדא הוא דכתיב: "ארור אשר לא יקים".
לא מספיק ללמוד, לא מספיק ללמד, לא מספיק לשמור ולא מספיק לעשות. צריך גם להקים, לדאוג שאחרים יעשו גם הם. הכוונה היא שהתפקיד של האדם הוא לא רק לדאוג לשלמותו האישית, לא רק שהוא ילמד בעצמו וילמד אחרים, ישמור ויעשה - אלא שהתורה תתקיים בעם ישראל, לפעול שהתורה תופיע בכלל האומה, כל אחד לפי יכולתו וכישרונו.
המדרש ממשיך ומביא דוגמאות לאנשים שהחזיקו בתורה:
"שמעון אחי עזריה אמר משמו" (זבחים ב, א). והלא שמעון היה גדול מעזריה? אלא על ידי שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקרא הלכה על שמו, ודכוותה "ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך" (דברים לג, יח) ולא יששכר גדול היה מזבולון? אלא על ידי שהיה זבולן מפרש מיישוב (יוצא בספינה) ועוסק בפרקמטיא ובא ונותן לתוך פיו של יששכר, נותן לו שכר בעמלו, לפיכך נקרא הפסוק על שמו שנאמר "שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".
המדרש מלמד שאדם צריך לעסוק בקיומה של התורה. צריך למשוך אנשים ללמוד תורה, לקרב אותם ולגרום שהתורה תתעצם ותתחזק. אלה דברי המדרש.

ריחוק שכולו התקרבות
יש כאן מדרש נוסף (שם, ה):
"מי שת בטוחות חכמה" (איוב לח, ו) מהו בטוחות בטויא (מין עוף שיש לו חכמה מסוימת), "או מי נתן לשכוי בינה" הדא תרנגולתא (תרנגול). אמר רבי לוי... הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון (התרנוגלת מביאה לאפרוחים שלה לאכול, מטפלת בהם ומגדלת אותם), וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקוקלתך (כשאחד מהאפרוחים גדל והוא בא לאכול אצלה, היא מנקרת אותו בראשו ואומרת לו שילך ויאכל בעצמו).
כך כשהיו ישראל במדבר ארבעים שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם, כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה: כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין (ויטע לו נטיעות), הדא הוא דכתיב: "כי תבאו אל הארץ ונטעתם".
המדרש אומר לנו רעיון פשוט לכאורה. כל עוד שישראל היו בשלב ההתחלתי הקב"ה טיפל בהם כמו בתינוקות, וכשהגיעו לארץ ישראל הקב"ה אמר להם להיות עצמאיים. זה הסדר, לא רק התרנגולת עושה כך. כשמלמדים תינוק ללכת, בהתחלה מחזיקים לו את שני הידיים ועוזרים לו. כשהוא גדל קצת מתרחקים ממנו מעט ונותנים לו לעשות צעד אחד לבד, בהמשך נותנים לו ללכת כמה צעדים בכוחות עצמו, ולבסוף מתחבאים מאחורי הדלת והוא צריך ללכת לבדו, ככל שהילד מתפתח כך מתרחקים ממנו ונותנים לו להיות עצמאי.
חז"ל מלמדים אותנו פה רעיון עמוק, אין הכוונה רק לצד החיצוני הפיזי של האוכל באמצעות המן, וההגנה של העננים, אלא הייתה נוכחות אלוקית כל הזמן, היינו צעירים באמונה. הקב"ה היה צריך להראות כל הזמן שהוא נמצא דרך ניסים ונפלאות. כך היה ביציאת מצרים, ואחר כך במשך ארבעים שנה נוכחות אלוקית גלויה. כל יום יורד מן, עננים מלווים אותנו, הבאר הולכת איתנו, הכול בדרך נס. ככה זה כשקטנים, ככל שגדלים הקב"ה מתחיל להסתתר ואומר לנו לגלות אותו בעצמנו. זהו תהליך ארוך במשך כל הדורות, וככל שעם ישראל מתקדם ומבסס את אמונתו כך ריבונו של עולם מוסיף ומסתתר.
בדורות הראשונים ראו את השכינה, היו נביאים, רוח הקודש, ההופעה האלוקית הייתה גלויה. אחר כך התבגרנו, והקב"ה תובע מאיתנו להיות יותר עצמאיים, להפנים את האמונה בתוכנו. יש כאילו הסתרת פנים שגורמת לקשר שלנו לריבונו של עולם לצאת מתוכנו. במבט החיצוני נראה שיש ירידת הדורות והתרחקות, אבל במבט יותר פנימי יש העמקה, כשהקב"ה מסתתר מתגלה יותר עבודת ה' שלנו בעומק ובחיבור.
לעתיד לבוא הדברים ילכו יחד. הדבקות תהיה מתוך תוכנו ועם זאת תהיה גם הופעה אלוקית עליונה, תהיה נבואה. שלב ההכנה לזה הוא לבנות את העוצמות הרוחניות של האמונה, להיות דבוקים בריבונו של עולם מתוך בחירה ולא מתוך כפייה או מחויבות.

ההשתתפות שלנו בבריאה
אני רוצה להביא כאן עוד מדרש (שם ג):
רבי יוסי ב"ר סימון פתח: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג, ה), וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקדוש ברוך הוא, אותו שכתוב בו "בים דרכך ושבילך במים רבים" (תהילים עז, כ) ואתה אומר "אחרי ה' תלכו" "ובו תדבקון", וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה, אותו שכתוב בו "כי ה' אלהיך אש אוכלה" (דברים ד, כד)?... אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן" (בראשית ב, ח), אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: "כי תבואו אל הארץ".
מה אומר המדרש - תהיה חקלאי בארץ ישראל ותקיים בזה את הפסוק: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו", הוא נטע נטיעות וגם אתה תיטע נטיעות. אפשר להבין את המדרש כפשוטו, לנטוע בארץ ישראל זה כמו לנטוע בגן עדן, זה גן העדן התחתון. מה מיוחד בנטיעה - חשבתי בליבי שדווקא בנטיעה רואים השתתפות גדולה של הקב"ה במעשה האדם. כשאדם בונה שולחן הוא עושה את הכול לבד, אבל בנטיעה אם לא ירד גשם העץ לא יגדל. יש כאן חיבור גלוי של מעשה האדם לסייעתא דשמיא, ובלי סייעתא דשמיא הנטיעה לא גדלה.
ספר העיקרים מדבר על מידת ההשתדלות, והוא אומר שאדם צריך להשתדל באופן חיובי לפרנסתו, לבריאותו ולשאר הצרכים שלו, לא לחכות לנס. עם זאת, לזכור כל הזמן שבלי סייעתא דשמיא שום דבר לא יצליח. כשאדם רוצה לבנות בית, "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ" (תהילים קכז, א), אבל אם ה' כן יבנה בית - טוב עמלו בוניו בו. "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר", אבל אם ה' ישמור עיר - טוב שקד שומר. כך אומר ספר העיקרים. לזכור תמיד שבלי סייעתא דשמיא לא יצליח דבר. משל לאדם שזורע ומחכה לגשם שיצמיח את הזריעה. כמו בזריעה כך בכל דבר, האדם פועל וצריך לסייעתא דשמיא כדי שהמעשה יצליח, אבל בנטיעה ובזריעה הדבר ניכר ובולט באופן מיוחד.
המדרש בא להגיד לנו ללכת בדרכי ה', ליטוע וליצור. הקב"ה נטע גן בעדן, הוא נטע נטיעה וגם אתה נוטע נטיעה, אתה משתתף עם הקב"ה ביצירת העולם. בכל פעולה בעצם אתה משתתף עם הקב"ה בקיומו ובבריאתו של העולם. לא רק כשאדם מקיים מצווה הוא הולך בדרך ה', גם כשאדם מקיים את העולם הוא נעשה שותף. הוא מקיים ואתה מקיים, הוא נטע ואתה נוטע.

הלקח מחודש ניסן
הקדמנו את זמן קיץ בכמה ימים, כדי שבראש חודש אייר נהיה כבר בתוך הזמן. אנחנו נפרדים מחודש ניסן, והרוממות של חג הפסח מלווה אותנו. חג הפסח גורם לזכירת יציאת מצרים כל השנה. זו מצוות האמונה, לזכור שריבונו של עולם הוציא אותנו ממצרים, בחר בנו להיות לו לעם, נתן לנו את התורה ועכשיו אנחנו נושאים את שם ה' בעולם. התפקיד שהקב"ה הטיל עלינו ביציאת מצרים מוסיף ונמשך עד שנרומם את העולם כולו להכיר בה', עד הגאולה האחרונה, עד שכל אדם יכיר שה' הוא האלוקים. זו משימה מתמשכת וארוכה מאז יציאת מצרים. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לפתח ולאמץ כדי לבצע את המשימה הגדולה הזאת, זו האמונה. אמונה עמוקה וטבעית, אמונה שמסתכלת ומתבוננת על המציאות ורואה את ריבונו של עולם. מתבוננים בבריאה ורואים את הבורא. האמונה כל כך עמוקה וטבעית עד שהיא הופכת להיות החיים, בכל מה שאדם פוגש הוא רואה את ריבונו של עולם. כל מה שלא קשור בבחירת האדם זה ריבונו של עולם, וגם בבחירה של האדם, אחרי שהוא בחר, מתברר שזה רצונו של הקב"ה.
זו האמונה שאנחנו צריכים להעמיק בה כל הזמן, וכל שנה כשמגיע חג הפסח האמונה הזו צריכה להתחזק. אז בעבר ראינו אותו, זה נמשך ארבעים שנה במדבר וגם כשנכנסו לארץ, הייתה נוכחות ממשית של הקב"ה, כביכול. את זה צריך לחיות גם עכשיו, וזה הגודל של האמונה - למרות שלא רואים בעיניים לחיות את הדברים. כשאדם מעמיק בדברים הוא מגלה את הדבקות בריבונו של עולם שהייתה טמונה בו, הדברים מתגלים. בהתחלה זו עבודה שצריך לעשות ולעמול עליה, והמטרה היא להגיע למצב שהדברים יתרחשו מאליהם. לא צריך חיזוקים כל פעם, אלא האמונה נובעת מבפנים, האמונה מתפרצת מעומק הלב.
התפקיד הזה מוטל עלינו, בני התורה. להיות מאמינים גדולים, לעסוק בתורה ולזכור שזוהי תורת ה'. לפעמים אדם שוקע במצוות ושוכח שזו מצווה, מתעסק במעשים ושוכח את הכוונה שבהם. גם בלימוד התורה, לפעמים עוסקים בסוגיות ומעמיקים בהן, ותמיד צריך לזכור שאנחנו עוסקים בבירור רצונו של הקב"ה בכל חלק של התורה שאנחנו לומדים. לפני שאדם ניגש ללימוד יש להתבונן מה הוא הולך לעשות עכשיו - אני הולך לעסוק בתורת ה'. גם כל ענייני ההלכה שאנחנו לומדים במסכת בבא בתרא, לכאורה רובן ככולן של ההלכות הן תקנות חכמים - אבל בעצם זה המשך של התורה שמדריכה אותנו איך לחיות נכון, איך לערוך קניינים, איך לברר כשיש ספקות ואיך נכון להסתכל במבט של תורה על המציאות. לזה אנחנו צריכים לשאוף, לזה אנחנו צריכים לחתור.
בשבוע הזה אנחנו חוגגים את יום העצמאות. אנחנו חוגגים את העובדה שברוך ה' הגענו לשלב חדש בתהליך הגאולה, וגם פה עלינו להיות שותפים עם ריבונו של עולם בגאולתם של ישראל. בתקופה שלנו הקב"ה מושך אותנו אליו, מקבץ אותנו אליו באופן רוחני ובאופן מעשי, ואנחנו צריכים להיות שותפים. להכיר במציאות, לחיות אותה, וממילא כל פעולה שאנחנו עושים נעשית מתוך הכרה עמוקה שאנחנו שותפים בפעולת ה'. לימוד התורה, קיום המצוות, יישוב ארץ ישראל וקיבוץ הגלויות הכול שותפות עם הקב"ה. ברוך ה' שאנחנו נמצאים כאן, עצם המציאות שלנו כאן היא שותפות בבניינה של ארץ ישראל ושל התורה.
ראיתי שכתוב על חודש אייר שאירעו בו מאורעות קשים במהלך הדורות, ולכן אומרים בו 'אב הרחמים' ויש אומרים אפילו בשבת מברכין. ברוך ה' בחודש הזה בתקופתנו עברנו גם אירועים חדשים, משמחים מאוד, אירועים שממתיקים את הדברים הקשים שהיו בעבר.
נתפלל שהחודש הזה יהיה חודש של גאולה, חודש של עלייה תורנית לנו ולכל ישראל.

⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il