פרק ג' חלק ב' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
גבורות השם

קטגוריה משנית

6 דק' קריאה

וּבְמִדְרַשׁ שׁוֹחֵר טוֹב (תהילים מזמור קיד): וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר בַּרְזֶל (דברים ד, כ), כְּשֵׁם 1 שֶׁהַזֶּהָבִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְנוֹטֵל הַזָּהָב מִן הַכּוּר, כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם. וּכְעֻבָּר שֶׁהוּא נָתוּן בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל בְּהֵמָה, וְהָרוֹעֶה נוֹתֵן יָדוֹ וְשׁוֹמְטוֹ, כָּךְ: הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי (שם, לד), עַד כָּאן. בֵּאֲרוּ בְּזֶה הַמִּדְרָשׁ שְׁנֵי דְבָרִים גְּדוֹלִים מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם: הָאֶחָד, שֶׁהַמִּצְרִיִּים הָיוּ מַחְזִיקִין וְגוֹבְרִין עֲלֵיהֶן בְּחֶזְקַת הַיָּד שֶׁלָּהֶם, שֶׁלֹּא יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתָם. הַשֵּׁנִי, 2 מֵעַצְמָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהָיוּ בְּתוֹךְ מִצְרַיִם כְּאִלּוּ הָיוּ מְחֻבָּרִין לְמִצְרַיִם טְפֵלִים עִמָּהֶם, אֵין לָהֶם מְצִיאוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וּלְפִיכָךְ עַל הָרִאשׁוֹן אָמַר, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ הַזָּהָב שֶׁהוּא בַּכּוּר. שֶׁהָאֵשׁ פּוֹעֵל בַּזָּהָב שֶׁבַּכּוּר, וּמַפְסִיק בֵּין הַמּוֹצִיא וּבֵין הַזָּהָב עַד שֶׁקָּשָׁה הַהוֹצָאָה מְאֹד. כָּךְ יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר הָיוּ בְּמִצְרַיִם, הָיוּ מִצְרַיִם פּוֹעֲלִים בָּהֶם וּמְשַׁעְבְּדִין בָּהֶם בְּיוֹתֵר, וְהָיוּ מוֹשְׁלִים עֲלֵיהֶם, עַד שֶׁקָּשֶׁה הָיָה הַהוֹצָאָה. וּכְנֶגֶד הַב' אָמְרוּ, שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין כְּעֻבָּר בִּמְעִי בְהֵמָה, מְחֻבָּר לָאֵם טָפֵל אֶצְלָהּ שֶׁהוּא יֶרֶךְ אִמָּהּ* וְאֵין לוֹ מְצִיאוּת בְּעַצְמוֹ. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר (דברים ו, כא): עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה. וְדָבָר זֶה יִתְבָּאֵר בַּאֲרִיכוּת אֵצֶל עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' בְּיָד חֲזָקָה. שתי בחינות לישראל במצרים: בחינת זהב בכור ובחינת עובר במעי בהמה
וּמַה שֶּׁאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁהַזֶּהָבִי פּוֹשֵׁט יָדוֹ וְנוֹטֵל הַזָּהָב, רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁנּוֹטֵל הַזָּהָב בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא בִּצְבָת, דְּאִם לֹא כֵן אֵין זֶה פֶּלֶא לְהוֹצִיא בִּצְבָת. וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּמוֹ הַזֶּהָבִי שֶׁנּוֹטֵל הַזָּהָב בְּיָדוֹ, שֶׁלֹּא בִּצְבָת וְשֶׁלֹּא בִּסְמַרְטוּט. וְרָצָה בָּזֶה, כִּי הַזָּהָב שֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַכּוּר קָשָׁה הַהוֹצָאָה מִתּוֹךְ הַכּוּר, מִפְּנֵי שֶׁהָאֵשׁ שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּר מְצָרֵף וּמְזַכֵּךְ הַזָּהָב, מוֹנֵעַ הַזֶּהָבִי מִלִּטֹּל הַזָּהָב, וְהָאֵשׁ הוּא הַמַּבְדִּיל בֵּין הַזֶּהָבִי וּבֵין הַזָּהָב שֶׁבַּכּוּר, שֶׁאֵין חִבּוּר וְצֵרוּף לַזֶּהָבִי הַזֶּה אֶל הַזָּהָב. כָּךְ יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהָיוּ תַּחַת רְשׁוּת מִצְרַיִם וּמִצְרַיִם פּוֹעֲלִים בָּהֶם, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל תַּחַת רְשׁוּתָם שֶׁל מִצְרַיִם, עַד שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה לֹא הָיָה הִצְטָרְפוּת לְיִשְׂרָאֵל אֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי הָיוּ הֵם תַּחַת רְשׁוּת מִצְרַיִם. וְכַאֲשֶׁר רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹצִיא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, הִתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יִשְׂרָאֵל וְהֵם תַּחַת רְשׁוּת מִצְרַיִם, דָּבָר זֶה נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוֹצִיא הַזָּהָב בְּיָדוֹ מִתּוֹךְ הַכּוּר, וְהָאֵשׁ שֶׁבַּכּוּר הוּא מַפְסִיק וּמַבְדִּיל. וְזֶה שֶׁאָמַר (דברים ד, כ): וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה. וְקֹשִׁי הַזֶּה הוּא מִצַּד מִצְרַיִם, שֶׁהֵם נִמְשָׁלִים כְּמוֹ כּוּר הַבַּרְזֶל, שֶׁהָיוּ פּוֹעֲלִים בְּיִשְׂרָאֵל. קושי ההוצאה מצד מצרים, שהיו שולטים בישראל כמו האש בכור הברזל
וּכְנֶגֶד הַשֵּׁנִי, שֶׁהוּא מִצַּד יִשְׂרָאֵל, אָמַר (שם, לד): אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי. וְכָתַב לְךָ לְשׁוֹן מִקֶּרֶב, שֶׁהוּא לְשׁוֹן קֶרֶב וּכְרָעַיִם (ויקרא א, יג). כְּלוֹמַר שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם כְּמוֹ שֶׁנִּבְלָע הָעֻבָּר בְּבֶטֶן אִמּוֹ. כִּי כֵּן הָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ הָעֻבָּר שֶׁנִּתְהַוָּה בְּבֶטֶן אִמּוֹ וּלְבַסּוֹף יוֹצֵא כַּאֲשֶׁר נִשְׁלָם הֲוָיָתוֹ. וְכָךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מִתְגַדְּלִים וּמִתְהַוִּים בְּתוֹךְ מִצְרַיִם, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ שְׁלֵמִים, לִהְיוֹת שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף. וְזֶהוּ שְׁלֵמוּת יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאָז יָצְאוּ. ישראל התגדלו במצרים כמו עובר במעי הבהמה
____________________________
על הפסוק: ויוציא אתכם מכור הברזל אמרו חכמים במדרש תהילים: כשם 1 שמזקק הזהב פושט ידו ונוטל את הזהב מכור ההיתוך, כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים. וכעובר הנתון ברחם הבהמה והרועה מכניס ידו להוציאו, כך: הנסה אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי. במדרש זה בארו חכמים שני דברים גדולים על היחס בין ישראל למצרים. האחד, שהמצרים התגברו על ישראל בכח, להחזיקם שלא יצאו מרשותם. והשני 2 מצד ישראל, שהיו בתוך מצרים כאילו הם מחוברים וטפלים אליהם, ואין להם מציאות בפני עצמם. על המצב הראשון אמרו חכמים, שישראל במצרים כמו הזהב הנמצא בכור ההיתוך, שהאש הנמצאת בכור חוצצת בין הזהב לבין מזקק הזהב עד שקשה להוציא את הזהב. כך היו המצרים כאש, שהיו פועלים על ישראל בכח ומשעבדים אותם, כדי להקשות על היציאה. את המצב השני המשילו חכמים לעובר הנמצא ברחם הבהמה, שהוא מחובר לאמו וטפל לה, שכן עובר הוא כירך אמו ואין לו מציאות עצמית. מטעמים אלו נאמר: ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה, כי מפני סיבות אלו היה צורך ביד חזקה להוציאם ממצרים. דבר זה יתבאר עוד בפרק נב, בביאור עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה.
מה שאמרו חכמים, כשם שמזקק הזהב פושט ידו ונוטל את הזהב, רצונם לומר שנוטל את הזהב בידו ולא בצבת, כי אם מדובר שמוציא בצבת אין פלא בזה, שכן כך טבעה של מלאכה זו. וכך מפורש במדרש אחר, שהוציא שלא בצבת ושלא באמצעות סמרטוט. רצונם לומר במשל זה, שכשם שקשה הוצאת הזהב מהכור, כי האש שבכור ההיתוך המזקקת את הזהב מונעת ממזקק הזהב ליטול את הזהב וחוצצת בין הזהב למזקק ומונעת חיבור ביניהם, כך כשהיו ישראל במצרים תחת רשות המצרים, לא היה חיבור בין ישראל לבין הקב"ה, כי מצרים מנעו זאת כמו האש. כאשר רצה הקב"ה להוציא את ישראל ממצרים, התחבר הקב"ה אל ישראל כשהיו עדיין תחת רשות המצרים. זהו הנמשל למזקק הזהב שהוציא את הזהב בידו מתוך כור האש, למרות האש החוצצת. כך ביארו חכמים את הפסוק: ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה. קושי ההוצאה מצד מצרים, שהיו שולטים בישראל כמו האש בכור הברזל.

גבורות השם (75)

בשביל הנשמה

6 - פרק ג' חלק א'

7 - פרק ג' חלק ב'

8 - לימוד שבועי באמונה כ- כו סיוון תשע"ו

טען עוד

כנגד הדימוי השני, מצד ישראל, נאמר: או הנסה אלוקים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. הביטוי מקרב הוא מלשון קרב וכרעיים, ומשמעו הוא שהיו ישראל בלועים במצרים כמו עובר הבלוע ברחם אמו. וכמו עובר המתהווה ברחם אמו, וכאשר נשלם יוצא לאויר העולם. כך היו ישראל במצרים, תחילה התהוו וגדלו עד שנעשו שלמים, וזה כאשר הם שש מאות אלף נפש, כי זוהי שלמותם של ישראל שש מאות אלף, ואז יצאו ממצרים.
[ יֶרֶךְ אִמָּהּ – העובּר נחשב כחלק מגוף האם וכאחד מאבריה.]

ביאורים
שני המדרשים שמביא המהר"ל באים לתאר את יציאת ישראל ממצרים דרך שתי נקודות מבט. במדרש הראשון ישראל נמשלו לזהב והמצריים לאש, וביציאת מצרים הקב"ה 'שלף' את ישראל ממצרים. כמו הקושי הכרוך בהכנסת היד לאש, כך מצרים היא אומה קשה, ולהוציא משם את ישראל זהו נס בפני עצמו. יש להדגיש שהקושי המדובר הוא בהכנסת היד דווקא אל תוך האש, לא בעזרת צבט או דבר אחר. במדרש השני ישראל נמשלו לעובר במעי אִמו. מצד מדרש זה מודגש חוסר המוכנות והבשלות של עם ישראל בהיותו במצרים. עם ששהה בקרב האימפריה המצרית, ספג מאופייה ומתרבותה, ודמה למצרים כעובר שהוא ממש חלק מאִמו ואינו מסוגל עדיין לעמוד בפני עצמו.
הסיבה שהצורף מכניס אפילו את ידיו אל האש כדי להוציא את הזהב היא משום שהוא מכיר היטב בערכו של הזהב שנמצא באש. אדם אחר היה חס על ידיו ומעדיף לשמור על בריאותו. דרך מדרש זה מודגש הקשר החזק בין הזהב לזהבי, עד שאפילו חום האש לא מרתיע ומפריד ביניהם. הקושי שמציין המהר"ל אינו קושי מצד הקב"ה, שהרי הוא כל יכול ולא שייך אצלו המושג קושי כלל, אלא הוא בא לבטא את עוצמת הקשר בין הקב"ה לישראל.
במדרש השני הדגש הוא על הקושי מצד ישראל לצאת מההרגל שלהם. עד רגע היציאה ישראל היו כעובר במצרים, אך ברגע הנכון, שבו הגיעו ישראל למניין שש מאות אלף איש, נדרשו ישראל לקרוע את עצמם ולצאת לאוויר העולם. כפי שלידה דורשת מאמץ מהעובר, כך נדרשו ישראל להוסיף אומץ ולהתחזק ביציאה מהתרבות המצרית. קושי זה מגלה לנו את נקודת החוזק של ישראל: היציאה מהחומריות המצרית אל הקדושה ועבודת הבורא. כשם שתמיד קושי מוליד התגברות, וההתגברות מלמדת אותנו על קווי האופי של האדם – כך גם מתוך המדרש למדנו על אופיים החזק של ישראל, שהוא ההיפך הגמור ממצרים.

הרחבות
 שני סוגי שעבוד
שְׁנֵי דְבָרִים גְּדוֹלִים מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם. המהר"ל מבחין בין שני שעבודים שבהם היו ישראל שרויים במצרים: שעבוד פנימי (כעובר במעי אמו) ושעבוד חיצוני (כזהב בכור ההיתוך). הרמח"ל מרחיב הבחנה זו ליחסי טוב ורע בבריאה כולה. במציאות ישנו שעבוד פנימי לרוע, המתבטא בכך שהחומר לא הזדכך ובכך שהיצר הרע חזק. שייכות זו לרוע מאפשרת אף את שליטתו החיצונית על המציאות, המתבטאת בפורענויות, במוות, בחוליִים גופניים, נפשיים וחברתיים.
כפי מידת ההתמודדות של בני האדם עם השייכות לרוע (ההתגברות על היצר ועל פחיתות החומר), כך יהיה גדול כבודו של ה' שעתיד להתגלות. כך גם גדולתה של יציאת מצרים נמדדת לפי מידת עוצמת השעבוד שהיו נתונים בו ישראל במצרים.
ממשיך הרמח"ל ומבאר שככל שההתמודדות עם הופעת הרוע במציאות תהיה קשה וארוכה יותר – כך גם כבוד ה' שיתגלה ממנה יהיה גדול יותר. שהרי הגאולה תופיע במציאות לאחר ש'כבר ניסינו הכול', ורק ה' יוכל להושיע אותנו. כך גם היה ביציאת מצרים – גדולת הגאולה נמדדה ביחס לקושי השעבוד [דעת תבונות, קכו-קל].
הקבלה זו, בין תהליכי השעבוד והגאולה של עם ישראל לבין תהליכי השעבוד והגאולה של העולם כולו, איננה חיצונית. ישראל, בהיותם מרכז האנושות והבריאה כולה, מגלמים בהתנהלות שלהם במהלך ההיסטוריה את תהליכי מלחמת הטוב והרע שבעומק המציאות כולה. ממילא, גאולת ישראל היא התעלות הטוב בעולם כולו.

לעילוי נשמת מו"ר הרב שאול בן הרב בנימין ישראלי זצ"ל
לבריאות והצלחת משה לוי בן הענה פערל הי"ו