תשובה חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חגי תשרי

קטגוריה משנית

161

4 דק' קריאה

ביאורים- שלוש עשרה מידות
" אמר ר' יוחנן... מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ". אמירת י"ג מידות היא פלא מיוחד. הקב"ה מבטיח למשה שבכל פעם שישראל חוטאים הם יכולים לשוב בתשובה באמירת י"ג מידות של רחמים.
מידות אלו הן מידות הרחמים של הקב"ה. כך מתנהג הקב"ה עם הברואים: רחום, חנון, ארך אפים ורב חסד . הקב"ה גילה לנו שישנן שתי דרכים שבהן הוא מתגלה בעולם: דין ורחמים. מידת הדין היא המידה של האמת הנוקבת והמוחלטת. כאשר יש חטא מידת הדין מתעוררת ודורשת עונש לחוטאים. אולם בברית שה' כרת אתנו לאחר חטא העגל הוא נתן לנו את הזכות והיכולת לעורר את מידת הרחמים. מידת הרחמים היא המגלה דווקא את האהבה האלוקית אלינו ואת היכולת שלנו לשוב בתשובה על חטאינו.
בכך שאנו מזכירים מידות רחמים אלו, ומודיעים שאנו מעוניינים להידבק בה' ולנהוג במידות טובות אלו כלפי חברינו ומכרינו, העולם נהיה טוב יותר והנהגתו של הקב"ה משתנה מן הדין אל הרחמים. לכן הורו לנו גדולי ישראל שצריך ללמוד ולהבין כל מידה ומידה, ואין להזכיר מידות אלו ללא כוונה.

הלכה- רחיצה למזיע וניקוי הפנים ביום הכיפורים
מי שהזיע מאוד עד שהוא טרוד וסובל מאוד, רשאי לרחוץ את מקום הזיעה, מפני שאינו מתכוון ברחיצתו לתענוג.
וכן מי שהוא רגיש במיוחד, ודעתו אינה מתיישבת עליו בלא שישטוף את פניו בבוקר, רשאי לשטוף את פניו במים, ואם יוכל להחמיר בזה תבוא עליו ברכה. מי שנצטברו לו אחר השינה קורי שינה בזוויות עיניו ואינו יכול להסירם בלי מים, רשאי להסירם במים.
לא ישטוף אדם את פיו ביום הכיפורים מפני איסור רחיצה , ומפני שיש חשש שמא תוך כדי השטיפה יבלע טיפות מים. וגם מי שיודע שנודף מפיו ריח רע, והוא מצטער מכך מאוד – אינו רשאי לשטוף את פיו. העצה היחידה בעבורו להסיר מעט את הריח הרע היא לצחצח את פיו במברשת יבשה, ובתנאי שהצחצוח אינו גורם לירידת דם מהחניכיים. (מתוך 'פניני הלכה')

דברים שבלב- חבר אמיתי
"ראיתם את המודעה?"
"איזו מודעה?" שאלו יחד אורי ואבי. "זאת", אמר יואב והצביע על שלט עם כרזה צבעונית שהודיע על יום עיון לנוער בנושא מנהיגות.
"נראה מעניין לא?"
"איזה מעניין, בטח יחפרו שם על כל מיני דברים 'יבשים' עברתי את הגיל. חוץ מזה, יש באותו ערב הופעה של שלמה ארצי ב'קיסריה' וזה נראה לי הרבה יותר שווה".
"כן", המשיך אורי את דברי אבי, "לא נמאס לכם מימי העיון האלה, מה יוצא מזה?"
"וואלה, אולי אתם צודקים", אמר יואב בקול שקט, "בטח זה יהיה סתם משעמם. אז באיזה שעה אמרתם ההופעה של שלמה ארצי?"
***
אומרים שחבר טוב הוא מי שכשאתה נמצא לידו אתה רוצה להיות יותר טוב, אבל חבר אמיתי הוא מי שכשאתה נמצא לידו אתה כבר יותר טוב.
חברים יכולים להיות גורם מקדם, הם יכולים לתת כוח להתקדם. אבל הם גם עלולים להיות אלה שתוקעים לך מקלות בגלגלים וחוסמים אותך. החברה באופן כללי מפעילה עלינו לחצים שונים; מלחץ בנושאי לבוש ועד לסגנון דיבור. אדם בעל אופי, לא ייכנע לגחמות החברה. אם יש לנו אמת, נלך אתה עד הסוף ולא משנה 'מה יגידו'. הבעיה היותר קשה היא כשמדובר בחברים קרובים. כאן הסיפור הוא יותר מורכב. איך אפשר לומר 'לא' לחבר שגדלת אתו מאז הגן? איך תגידי 'לא' לחברה הכי טובה שלך? אבל כאן אולי גם רגע המבחן, חברים טובים הם חברים שמקדמים אותך ולא מעכבים אותך מלעשות דברים טובים . אם הם חברי אמת הם אמורים לרצות במה שיהיה לך טוב. לכן כדאי מאד לבחון היטב עם מי אנחנו מסתובבים. ואם זה לא מי יודע מה טוב – עדיף לנתק מגע . אולי זה ייצור לחץ על חבר'ה בכיוון שלילי לשנות כיוון. וגם אם לא – זה לא אומר שאתם צריכים להיתקע בגללם.
התשובה נחסמת לפעמים בגלל האווירה החברתית שסובבת אותנו . אווירה שמעודדת אותנו להישאר במקום בִמְקום להתקדם. אם נדע לנער מהסביבה שלנו כוחות מחלישים כאלה נוכל להתרומם ביותר קלות מעלה מעלה.

סיפור- הפתק
מעניין איך היו מתייחסים אלי אם היו יודעים את האמת...
לא דיברתי על זה עם אף אחד, ונראה לי שגם לא אדבר. די, זה נגמר – עבר.
אני מנסה להתכחש, למחוק מהזיכרון, אך זה לא מצליח. העניין הזה הולך אתי לכל מקום.
לפני החופש הייתי תלמיד מצטיין. ועכשיו אני מתפרק לאטי.
הר"מ שלי כבר עשה אתי שתי שיחות. התחמקתי איכשהו. אני מנסה להראות שזו סתם שובבות רגילה של תלמיד תיכון, אבל בתוכי אני יודע.
אפילו לגיל, החבר הכי טוב שלי לא סיפרתי. ולמה שאספר? מה זה יעזור? כולם רק יתרחקו ממני. אז ברחתי – כמה שקרים קטנים, ואני בחוץ – ההורים חושבים שאני בישיבה, ובישיבה חושבים שאני בבית.
יש לי שבועיים להתבודד – עד ראש השנה.
בהתחלה הלכתי לשדות וניסיתי להתייחד עם הכאב שלי, אך עד מהרה הבנתי שאני רק נעשה מזה יותר ויותר מדוכא.
אז עברתי לעיר הגדולה. הסתובבתי בין קניונים למדרחובים – העולם הגדול...
עד שנפגשנו.
זה היה באחת השוטטויות באמצע הלילה. עברתי לידו, נעצרתי לכמה שניות, הסתכלתי לו בעיניים, זרקתי לו שקל, והמשכתי ללכת. ואז הוא קרא לי.
"הלו, בחורצ'יק!" ואני מסתובב. תמיד חשבתי שהטיפוסים האלה שמנגנים ברחובות אילמים, שאין להם מה לומר – רק לנגן. אבל הוא דיבר.
"מה קורה אתך?" הוא שאל. ואני הרגשתי שהמילים שלו דוקרות אותי. "מה אני יכול לעשות?" שאלתי אותו, מביט בו וסוקר את כולו – מנסה לזהות אם אני מכיר אותו מאיפשהו...
"תשמע", הוא אומר, "קח את הפתק הזה...". הוא הושיט לי נייר מקופל, קירב את הסקסופון לפיו והמשיך לנגן, ואני, מבולבל, המשכתי ללכת, תוחב את הפתק לכיס, עד שאמצא מקום שקט לשבת ולפתוח אותו.
פתחתי את הפתק...
מאותו הרגע הרגשתי חדש, נקי, טהור!
ירדתי לים, הסתכלתי על הגלים שנשברים אל החוף והתחלתי לבכות. בכיתי באותו הלילה כמו ילד קטן.
משם הלכתי לאן שהלכתי, דיברתי עם מי שדיברתי, וחזרתי לעצמי...
ערב ראש השנה, ואני על האוטובוס הביתה. הריח של התבשילים של אימא כבר היה באפי, והנה התחנה. לפני שירדתי לקחתי את כרטיס הנסיעה, דרכתי על הדוושה של פח הזבל ליד הדלת האחורית, ולפני שזרקתי את הכרטיס היה נראה לי שאני מזהה משהו מוכר בפח – היו שם אלפי פתקים, כמו שההוא נתן לי... חייכתי אל הפח, זרקתי את הכרטיס, וחזרתי הביתה. שתהיה לי שנה טובה!
(תודה ליוחאי רוזנבאום על שליחת הסיפור)