איך אורזים את החגים? | הרב חיים שלום דייטש | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

158

5 דק' קריאה

הספר 'דרך חיים' של האדמו"ר האמצעי מלובביץ' עוסק הרבה בתשובה, וחסידים היו לומדים אותו באלול. יש לו הקדמה ארוכה של אחד־עשר פרקים, בהם מדובר בין היתר איך צריכה להיראות 'קבלת עול', איך משיגים אותה ואפילו איזה רווחים יכולים לקבל ממנה. יש שם הגדרה שמאוד נוגעת אלינו: קבלת עול היא להרגיש מה אתה עושה. אם אין לך קבלת עול, אתה לא מרגיש מה אתה עושה. כל כך פשוט. הוא מביא כמה פסוקים שמדגימים את זה, אחד מהם מספר משלי: "דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה, לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלו". הרשעים לא יודעים בכלל במה הם נכשלים. לפעמים אתה מתעסק במשהו, אבל שם לב מה קורה סביבך, ולפעמים אתה כל כך עסוק עד שאתה לא רואה מה קורה לידך. אתה יכול לקבל מכה בגב ואפילו לא לדעת מאיפה היא הגיעה, או גרוע מכך – בכלל לא להרגיש אותה, ורק מאוחר יותר לשים לב שכואב לך... רשעים הם במצב כזה, הם לא יודעים במה הם נכשלים.
יש לא עלינו את המחלה הארורה שלא רוצים להזכיר את השם שלה, שבהתחלה בכלל לא מרגישים אותה. אדם חס ושלום יכול להיות חולה והוא בכלל לא יודע. למעשה, זה השלב הקריטי שבו עוד אפשר לרפא, כי כשמתחילים להרגיש זה כבר עלול להיות מאוחר. ככה גם ברוחניות, אדם פתאום שם לב שכאן הוא מזלזל באיזו מצווה, שם הוא כבר לא מקפיד על איזה עניין. פעם הוא היה מזדעזע מכך, ופתאום הוא לא עושה וגרוע מכך – גם לא מרגיש כלום.
יש לנו "אנטנות", ולפעמים הן לא עובדות. יש לזה כל מיני סיבות. יש שהאנטנה מכוסה לכלוך, יש שהיא מקולקלת. אבל התוצאה אחת, שהאנטנה לא קולטת, אנחנו מאבדים רגישות. וכשמפסיקים להרגיש – זה סימן שיש פריקת עול.
האדמו"ר מהוסיאטין מתל אביב היה נצר לחסידות רוז'ין. מישהו שהיה מאוד מקורב אליו סיפר שברוז'ין יש דבר כזה שהרבי נותן מטבע לשמירה. פעם אחת הוא קיבל מידי הרבי מהוסיאטין מטבע כזה, ובמשך שנים הוא שמר עליו מכל משמר. עם הזמן המטבע התערבב עם מטבע זהה, והוא לא ידע להבחין מה המטבע שקיבל ומה שלו. אז הוא שמר את שניהם, ובכל זאת הוא רצה לדעת מה המטבע שהוא קיבל מהרבי. הוא הלך לאדמו"ר אחר מחסידות רוז'ין וסיפר לו על כך. האדמו"ר ביקש שיתן לו את שני המטבעות, הצביע על אחד ואמר: "את זה קיבלת מהרבי". זוהי רגישות גבוהה, ומי שאומר שהיום אין "הרגשה", מתכוון להרגשה מהסוג הזה. אבל הרגישות שאנחנו מדברים עליה היא דבר שכל יהודי יכול וצריך להרגיש. יהודי שמפספס מנחה או זמן קריאת שמע, צריך להרגיש את זה ולהתעורר מזה.
היה חסיד בזמן האדמו"ר ה'צמח צדק' שהיה מעמיק גדול בחסידות. הוא היה יכול לחשוב ולהתבונן על נושא אחד במשך שעות ארוכות. בבוקרו של יום קיץ אחד הוא התיישב בגינה וחשב וחשב. על מה הוא חשב? על הקדוש ברוך הוא, על אור ממלא, אור סובב. דברים נשגבים כאלה. אחרי שעות של התבוננות הוא הקיץ ממחשבותיו, הביט סביבו וראה שכבר לילה. ואם כבר לילה, פירוש הדבר שהוא הפסיד מנחה. הוא הצטער על זה כל כך, לא יכול היה להירגע. הוא התחיל לחשוב, למה זה קרה לי? הרי זה בגלל שיש לי כוח העמקה. אז מי צריך את כל כוח ההעמקה הזה אם הוא גורם לי להפסיד מנחה? הוא התאמץ והתאמץ, ומרוב הרצון החזק שהיה לו לתקן את מעשיו, הוא גרם לעצמו להפסיד את הכוח הנפלא שהיה לו, העיקר לא להפסיד מנחה. הוא בא לרבי לבקש תיקון, ובכה על זה הרבה. עברו שנים, החסיד הזה האריך ימים עד אחרי הסתלקות ה'צמח צדק'. מי שהמשיך אותו בתפקיד היה הרבי מהר"ש. פעם אחת החסיד הזה הלך אליו, שנים רבות לאחר מכן, וביקש להיכנס ליחידות. הדלת היתה קצת פתוחה ויכלו לשמוע שהוא בוכה לרבי, על מה? על המנחה ההיא שהוא הפסיד שנים קודם... זה נקרא שהרגש פועל, שאכפת לך ממשהו. לא חייבים לבכות, אבל זו המחשה טובה.
היה חסיד אחד שהיה מתפלל ב'עבודה' ימים שלמים עד שנחלש מאוד. פעם אחת בשמחת תורה הוא נפל באמצע, איבד את ההכרה. כשהוא התעורר לאחר יומיים הוא אמר: "שלושים שנה של 'עבודה' לא שווים יום אחד שלא הנחתי תפילין". הרבי אמר שזה נכון, אבל כדי להרגיש את זה צריך שלושים שנה של 'עבודה'... זה המבחן – קבלת עול זה כשיהודי מרגיש.

קרוב אליך (597)

הרב נחמיה וילהלם

271 - בראשית

272 - איך אורזים את החגים?

273 - האם מי שלא מאמין בי"ג עיקרים של הרמב"ם הוא כופר?

טען עוד

עבר עלינו עכשיו חודש מיוחד – היה לנו את ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות ושמחת תורה. עם מה אנחנו נשארים ביד, מה עלינו לקחת מכל החגים האלה? קבלת עול! יש לנו בעל הבית.
יש קבלת עול של ראש השנה. המלכנו את הקדוש ברוך הוא עלינו למלך, אבל זה לא הכל. אסור לחשוב שמה שעשינו בראש השנה היה רק קבלת עול. לפני הרבה שנים שאל מישהו את הגביר משה מונטיפיורי: "תגיד, לא קשה להיות יהודי?" והוא ענה לו, "כן, זה קשה – אבל קשה יותר לא להיות יהודי". אולי לפעמים קצת קשה לשמור תורה ומצוות, אבל יותר קשה להיות בלי יעד בחיים. כי ליהודי יש תכלית וכיוון, יש לשם מה לחיות. אבל אם חיים ללא יעד, אז עוברת עוד שנה ועוד שנה והכל זה רק בינתיים... לאן רוצים להגיע? במצב הזה בנפש נוצר קושי עצום, ולכן מחפשים כל הזמן תאוות. קשה לחיות, אין בשביל מה, אז מנסים להפיג את הריקנות עם כל מיני דברים.
מהתשובה של מונטיפיורי אפשר להישאר עם טעם מר. מישהו עלול לחשוב שאני יהודי רק בגלל שאין לי ברירה טובה יותר... אבל לא כתוב בשום מקום שכך צריכה להיות הגישה לחיים, ליהדות שלנו. אמת שבראש השנה יש מרירות מסוימת בעבודת ה', יש דמעות. אבל זו מרירות מכך שעד עכשיו לא היתה לי קבלת עול, לא הרגשתי! אדם צריך לבכות במר נפשו על שאיבד את הרגישות, על שהאנטנה שלו הפסיקה לקלוט, לכן בוכים ולא כדי שתהיה לנו שנה יותר טובה. המרירות היא על הטעם הטוב שאיבדנו ואנחנו מבקשים להחזיר לחיינו, אנחנו רוצים לחזור לחיים יהודיים מלאים.
הפסוק אומר "חדוות ה' היא מעוזכם" – אם אתה שמח מכך שאתה ליד מלך, אין לך בעיות. "אם אתה חושב עלי, אני חושב עליך". אחר כך היה לנו את יום כיפור, ושם ברור למה היתה לנו קבלת עול. קרה משהו שצריך לתקן ולחזור עליו בתשובה, יותר קל להרגיש ביום כיפור.
אפילו בשמחת תורה יש קבלת עול, אלא שהפעם היא נובעת משמחה על שאני עומד להיות עבד של הקדוש ברוך הוא. זו הכרה באמת. אם אתה מכיר את האמת שיש בורא – אז אין לך שום ספק. אפילו שכל גשמי רואה שיש מישהו שעשה את כל העולם הזה שסביבנו. רואים שיש איזה "בוס" של הכל, והאושר הכי גדול זה להיות קשור אליו. בתורה הוא גילה את היעד שלנו, איך לעבוד אותו ואיך להיות קשורים אליו, וזו השמחה בתורה. בראש השנה וביום הכיפורים אנחנו מתרכזים במה שהיה חסר עד עכשיו, ובשמחת תורה אנחנו שמחים על כך שאנחנו מתייצבים בנתיב הישיר שיביא אותנו לחיים של דביקות בה'. אנחנו יכולים להיות שמחים למרות שאנחנו רק בתחילת הדרך, אנחנו מתחילים להיות בטוחים שהרגישות חזרה לפעול.
התחלנו שנה חדשה, ואני מברך את כל מי שמרגיש שחסר לו, שנתחיל להרגיש!