תפילה- בעל התניא חלק ג' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפילה

קטגוריה משנית

197

3 דק' קריאה

לאחר שראינו את שיטת האדמו"ר הזקן בעניין התפילה וראינו את אופיה השכלי, נעמיק היום בתופעה שנולדה בדור שלאחר האדמו"ר הזקן - בימי הרבי האמצעי רבי דוב בער, תופעה שלכבודה הוא חיבר קונטרס בשם "קונטרס ההתפעלות". כמובן שאיננו מעוניינים במסגרת זו בפן ההיסטורי, אלא שעל ידה נעמוד ביתר דיוק על עבודת התפילה בחב"ד.
כיוון שהאדמו"ר הזקן הדריך (בניגוד לשיטות אחרות ביהדות) שכל התלהבות שאינה בנויה על התבוננות שכלית אינה אלא דמיון חולף, עם הדורות נוצר הרושם שכל התרגשות נפשית בתפילה היא דבר שלילי (אגב, הסוגיה שנעסוק בה היום נוגעת לסוגיה רחבה בקיום תורה ומצוות – מהו היחסה להנאה מעבודת ה '? האם זו בעיה או דווקא יתרון? האם עבודת ה' צריכה להיות דווקא מתוך התמסרות מוחלטת ללא תענוג עצמי או דווקא מתוך תענוג? באיזה מצב ההנאה מעבודת ה' כבר אינה טובה?).
אולם כדי להבין באמת את התפיסה הזו - שנוצרה בטעות, והאדמו"ר האמצעי בא לפרוך אותה - יש להבהיר כי שורשיה של תפיסה זו אינם נעוצים רק במשנתו של האדמו"ר הזקן אלא גם בתובנה אמיתית: כאשר אדם מתרגש ומתפעל מן הקשר עם השם יתברך בשעת התפילה, הדבר מסב לו עונג עמוק ונפלא שהוא לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, והוא עלול להתמכר לחוויה במקום לעבודת השם. התחושה היא שכאשר אדם מתחיל ליהנות אזי הוא בסכנה להפוך את התפילה לחוויה אגואיסטית ככל התאוות, וכפי שכותב בהקדמה לקונטרס:

"(שיש חסידים שהפנימו את הצורך בעבודה שכלית אוביקטיבית ללא נגיעות רגשיות) וזהו אצלו עיקר החסידות והקבלה בנפשו בהפעלות (זאת אומרת תחושת התפעלות נפשית) וכל שכן בלב (זאת אומרת אם הוא מרגיש ממש התרגשות) איסור גמור אצלו, עד שישאל ויבקש עצה איך לפטור (להפטר) מהתפעלות שנעשה פתאום בלי בחירה כי (בעיני החסידים הנ"ל) זהו נקרא הרגשת עצמו (בלשון ימינו: תחושת תענוג אגואיסטית) שזהו מן העוונות החמורין המאבדים הנפש כדרכי הישנים"

האדמו"ר האמצעי יצא נגד ההתרחקות מההתפעלות, אך אנו גם רואים שהאדמו"ר האמצעי עצמו נותן ביקורת לתפילה והתבוננות מתוך רצון לחוות את העוצמה שבהתפעלות:

"ה(מדריגה) א': הגרוע שבכולם הוא שכל עיקר חפצו אינו רק להיות מתפעל לבד ויהיה לו מזה חיות שזהו בערך המדרגה הפחותה מכולם...
מדרגה הא׳ הנ״ל מה שאינו חפץ רק בהתפעלות בלתי התבוננות באלקים כלל זהו קרוב לאש זרה"
אך יחד עם זאת, ההתפעלות וההתחברות הנפשית היא יסוד גדול בעבודת השם בכלל ובתפילה בפרט על פי החסידות. יתירה מזו - אם אדם עובד את השם ללא התלהבות זה מעיד שהעבודה נעשית באופן חיצוני ובלי חיבור אמיתי לדברים.
ואם כן עולה בכל חריפותה השאלה כיצד אנו מייצרים חוויה חזקה ועוצמתית - כפי שאנו מאוד מעוניינים שתהיה התפילה, אך בלי להתמכר לחוויה ולהפוך אותה לאגואיזם רוחני:

"ויובן זה על דרך דוגמה ממה שאנו רואים התפעלות פתאומיות שאדם מתפעל בשמחה רבה בהגיע לו איזה בשורה טובה וכהאי גוונא (וכדומה), שבוודאי מורגשת התפעלות זאת בלבו עד שיעשה תנועות חזקות ממילא והיא הסיפוק בידו (מחיאת כפיים) כידוע, והוא בלתי בחירה ורצון כלל רק מאליו וממילא מספק (מוחא כף), והוא האות על היות שאינו מרגיש עצמו כלל אם מתפעל הגם שמורגשת בלבו אבל כאלו אינו יודע כלל מזה והיא להיות שההתפעלות היא אמיתית רק מצד עצם הדבר הטוב שנפשו קשורה בה"

זאת אומרת שההתלהבות וההתפעלות היא דבר חיובי ויסודי מאוד בחסידות, אך בתנאי שהוא שקוע בתוך ההתבוננות וההתלהבות באלוקות, ולא בעובדה שהוא נהנה או חווה. ניתן לסכם ולומר שהנאה בעבודת ה' היא בעצם ביטוי של החיבור הפנימי לה' ולמצוותיו, והיא מורה על כך שהאדם מחובר בכל נפשו ומאודו לדבר שאותו הוא עושה - שזהו דבר נפלא. אולם אם היא הופכת למטרה אז היא בעצם חיבור לעצמי ולתענוג אגואיסטי.
יש לציין לסיום הלימוד היום, שהדרגה שנדרשת על פי "קונטרס ההתפעלות" של נקיות גמורה מכל התמקדות בעונג עצמי גם כאשר זה עונג רוחני, היא דרגה גבוהה וקשה. אף על פי כן ראוי ללמוד את הדברים כדי לא להיגרר בטעות לעבודה עצמית במקום לעובדת השם.