^ 1.וכן דעת כל הראשונים מלבד האור זרוע שחידש שבשאר לשונות מלבד אשורית ויוונית אסור רק מדרבנן, והביאו הרמ"א (שו, יא) לחומרא, שאם אומר לגוי לכתוב עבורו שטר עבור קניית דירה בארץ ישראל, כפי שהותר, יעשה זאת בלשון לע"ז. האור זרוע למד זאת מהירושלמי שכתב על דברי המשנה שחייב בכל לשון "אפילו אלף אלפ"א" והסיק מהירושלמי שדווקא אשורית ויוונית נתרבו. הביאור הלכה האריך להוכיח שכל הראשונים חלקו עליו.
^ 2.אך יש מקום לחלק באופן אחר ולומר שדווקא לאותיות נודעת חשיבות יתירה משום שאפשר להרכיב מהן כל מילה שרוצים לכתוב, בשונה מרושם שיש לו משמעות מסויימת בלבד, ולפי זה גם לסימונים מתמטיים יהיה דין רושם ולא דין של אותיות.
^ 3.אגב, יש להעיר שגם לפי ההווה-אמינא אפילו הדעה המחמירה מחייבת רק בגלל שאותיות אלו מופיעות כך בכתבים של קמיעות ומכשפות, אך בלי שום משמעות כולם מודים שאין חיוב, על כל פנים במקרה זה שהייתה כוונתו לכתוב יותר.
^ 4.סיוע לדחייה יש להביא מכך שהתוס' לא חילקו בין אותיות שיש להן משמעות כל שהיא גם ללא ראשי התיבות, כגון "א"ב" שיש גם משמעות למילה "אב". ושמא יש ליישב שבכך אכן יהיה חייב, והתוס' לא חששו ולא נזקקו לפרט בכך כי הם באו להביא ראיה למקרה של "אא" שבו אין משמעות לאותיות עצמן, וכן המשנה לא טרחה לפרט כי היא מוסבת על מקרה של אות אחת (כדי לומר רבותא לשיטת רבי יהושע בן בתירא), אלא שהתוס' ריבו שוודאי נחלקו גם בכמה אותיות.
^ 5.כך מסתבר, אך עדיין יש מקום לומר שהמשמעות אינה הגדרת המלאכה אלא רק תנאי, משום שרק כאשר יש משמעות יש לכך חשיבות, ולפי זה יש מקום לומר שהתוס' יודו למאירי שיובא בהמשך, שיש על אות אחת דין של חצי שיעור.
^ 6.הוא כותב שם שכל המלאכות שהמשנה בדף עג ע"א ציינה בהם שיעור – אין כלל שם מלאכה על פחות משיעורים אלו.
^ 7.נדגיש, כי גם לפי זה, לדעת התוס' הגדרת המלאכה היא אכן כתיבת מילה, אלא שהדין של שתי אותיות אינו נובע מזה אלא הוא דין בפני עצמו מצד חשיבות.
^ 8.המנחת אשר דחה את ההגדרה של כתיבת מילה מטעמים נוספים. ראשית, הרמב"ם פוסק שבאותיות שונות חייב אפילו כשאין להן משמעות. שנית, הרמב"ם פוסק שאפילו רושם חייב למרות שאין כאן שום מילה. הדחיות הללו הן לשיטת הרמב"ם, אך כפי שהוכחנו נראה שהתוס' סוברים שגם בשתי אותיות שונות חייב רק אם יש להן משמעות (וכן המנחת אשר הוכיח ממקור אחר בתוס'), ואכן כפי שכתבנו הסתפקותנו הייתה דווקא לשיטת התוס'. גם לגבי רושם, בפשטות משמע מהמשנה שרק רבי יוסי מחייב ברושם, וכן פירש רש"י, ופירוש הרמב"ם במשנה הוא המחודש לכאורה, ונראה ששאר הראשונים שלא כתבו במפורש כמותו סבורים כרש"י, ואם כן הרמב"ם לשיטתו ואין להביא ראיה מדבריו. הוכחה נוספת הביא המנחת אשר מהדין של רבי אמי בדף קד ע"ב שהכותב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב, ובכך נדון בהמשך. גם הוכחה זו אינה לפי כל השיטות כפי שיבואר וכפי שכתב המנחת אשר בעצמו.
^ 9.שוב ראיתי שממש כעין זה כתב השערי יושר (כתובות סימן ו ס"ק ב) לגבי מלאכת צידה בשיטת הרשב"א. הוא כותב שחלוקה היא משאר מלאכות, שבשאר המלאכות כגון במלאכת חורש "המלאכה היא מה שנעשה חריץ בקרקע... אבל בצידה אין המלאכה מה שהצבי נשמר, שהרי לא עשה שום שינוי בצבי אלא המעשה שעושה שיהיה ניצוד זהו מלאכת צידה".
^ 10.וציין שברמב"ם ובמאירי מפורש אחרת.
^ 11.רבי עקיבא איגר (קד ע"ב ד"ה רבא) מוסיף בהסבר, שאם חסרה אפילו אות אחת הספר אינו כשר לקריאה בו, אך קשה כי זה טעם טוב לחמישה חומשי תורה ולא לשאר ספרי התנ"ך, שהרי להפטרה יוצאים גם בלי ספר שלם, ועוד שחלק מהספרים כגון תהלים אינם נקראים לעולם בציבור, ואכן משמע מדברי רעק"א שהבין שרש"י עוסק שם בספר תורה, ותימה שהרי רש"י במפורש ביאר שמדובר בכל כ"ד הספרים.
^ 12.רש"י כלל לא התייחס שם לטעם, ואולי הבין רבי עקיבא שמכך שלא טרח לציין הטעם ודאי הבין שהטעם כפשוטו, שהספר פסול לקריאה.
^ 13.וראיתי שכן הקשה בספר עזרת יעקב (לרב יעקב פפנהים, שמ, ג ס"ק ט), וכעין זה גם בספר בנין שלמה (לרב ברוך שטרן, סימן א ד"ה גם המשך).
^ 14.לענ"ד מרבנו האי דווקא יש ראיה, כי מדוקדק בלשונו שלמרות גודל האותיות אין מקום שיכול לראות את שתי האותיות בבת אחת ולקרוא אותן ברצף, אלא שכאשר נמצא במקום אחד ואחר כך ממשיך והולך למקום השני הוא מבין שיש רצף וקשר ביניהן, ונראה שזהו דוחק גדול לומר שבגלל שמבין במחשבתו שיש קשר בין האותיות אפשר להגדיר זאת ככתיבת מילה למרות שהוא לא יכול לראות את שתיהן בבת אחת.
^ 15.ר' אלירן טיבי.