גאולת ישראל | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

5 דק' קריאה

לקראת תחילת הלימוד בחוברת 'זמן הגאולה', והזמן שבין גאולת פורים לגאולת פסח, נלמד בשבוע הקרוב את השבוע הראשון מתוך חוברת לימוד יומי בשביל הנשמה 'זמן הגאולה' לנוער, העוסקת בגאולת ישראל.

ביאורים- יציאת מצרים – יום הולדת לאומי
"'לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי' – כעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה, והרועה נותן ידו ושומטו" חז"ל כרגיל מפתיעים אותנו כשהם באים להסביר לנו מה בדיוק קרה שם, ביציאת מצרים. זו לא הייתה רק יציאה משעבוד לחירות. אפילו הביטוי "קבלת עצמאות" מתגמד ביחס לגודל המאורע. הייתה שם לידה של עם חדש שבא לעולם. לא פחות מכך. איך חז"ל הגיעו למסקנה הזו?
בדיוק כמו לבני האדם, כך לכל עם יש אופי מיוחד משלו . יש עם יצרני שרגיל להתמיד בעבודה מאומצת, ויש עם משכיל שמחולל מהפכות מדעיות. יש עם רגיש בעל עדינות ונימוסים מלכותיים, ויש עם אכזרי ששפיכות דמים זה עניין שבשגרה אצלו. את השפל המוסרי של מצרים אנחנו מגלים כשהתורה רוצה להדגים לנו עם שמקולקל בענייני צניעות: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ". עם ישראל התחיל להתהוות ברחם המצרי, ובבת אחת חתך את חבל הטבור שנכרך סביב צווארו. הניתוק של ישראל ממצרים קובע שהאופי הישראלי הוא האנטיתזה המוחלטת לנורמה המצרית : "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי". במצרים עברנו מסלול גיבוש מפרך שהעניק למשפחת בני יעקב זהות לאומית חדשה, טהורה ואצילית. מזל טוב עם ישראל!

הלכה- מוקצה - יסוד האיסור
אסרו חכמים לטלטל דברים שאינם ראויים לשבת ואדם מַקצֶה (=מפריש) אותם מדעתו. שני טעמים יסודיים לאיסור:
א) לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה, ובכלל זה שגם הידיים ישבתו מטלטול והתעסקות בדברים שאינם קשורים לשבת. ב) לעשות סייג שלא יבוא אדם לעשות מלאכה בשבת.
הטעם הראשון: ציוותה התורה לשבות ולנוח בשבת, שנאמר (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". ונאמר (שמות לא, טו): "שֵׁשֶׁת יָמִים יֵעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה'". כדי לקיים את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת - תקנו חכמים כמה תקנות ובכללן שלא לטלטל מוקצה. שאם היה מותר לטלטל את כל הדברים, אנשים היו עלולים לטרוח כל השבת בסידור בתיהם, חפציהם ואוצרותיהם, ולבטל בכך את מצוות השביתה והמנוחה.
הטעם השני: כמו בכל מצוות התורה, עשו חכמים סייג כדי להרחיק את האדם מהעבירה. ואיסור 'מוקצה' הוא סייג כדי שלא יבואו לטלטל חפצים ברשות הרבים וכדי שלא יבואו לעשות בהם שאר מלאכות. (מתוך 'פניני הלכה' שבת ב' כג, א)

דברים שבלב- חלומות של אתמול
השעון מצלצל. אני פוקח עין אחת. רבע לשבע. איזה לילה זה היה... חלום רודף חלום. סיוט אחרי סיוט. ישנתי שינה עמוקה. "ישראל, מתוק, אוטוטו שבע, צריך כבר לצאת. אתה קם?" "כן, אימא, עוד כמה דקות". מוריד את השמיכה. ממלמל 'מודה אני'. פוקח את העין השנייה. מתמתח. "ישראל!" אימא נכנסת לחדר. "הגיע הזמן–" היא עוצרת. "מה קרה? אתה נראה קצת מבוהל..." "כן, אימא, חלמתי חלום לא כל כך טוב". "לא נורא", היא מלטפת אותי מעל השמיכה, "ה' יהפוך לך את החלום לטובה. תתחיל את היום. תראה שהחלום לאט לאט יעבור. התעורר, מתוק. בוקר חדש הגיע. יום שמש נעים שמחייך אליך ורוצה אותך במלוא הכוחות". אני קם ומתארגן, מתלבש ומתכונן ליציאה. בוקר חדש הגיע.
***
לילה ארוך וקשה עבר עלינו בגלות. מלא חלומות זוועה וסיוטים נוראים. עם ישראל ישן שינה עמוקה. והנה הגיע הזמן להתעורר. לקום ולחזור הביתה, לארץ ישראל. החלה שיבת ציון. הקב"ה מקבץ את עם ישראל מארבע כנפות הארץ ומשיבם הביתה. הארץ פורחת ונותנת פֵּרותיה. הגלות, שבעבר הייתה מוחשית כל כך, קשה כל כך, כבר נראית כמו חלום רחוק. דוד המלך כבר אמר: "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". מסביר בעל המצודות: "כאשר ישיב ה' מן גלות בבל את בני ציון, יאמרו אז: הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום. לרוב הטובה שיהיה להם אז – ידמה להם שלא היו הצרות באמת כי אם בחלום".
נדמה שהדברים נכתבו ממש בשבילנו. היום אנחנו נמצאים במצב של טובה, ברוך ה'. יש שפע כלכלי; בתוככי מדינת ישראל איננו נתקלים באנטישמיות ובגילויי שנאה; צה"ל ושאר כוחות הביטחון עומדים הכן על הגבולות; הארץ פורחת. עבור רובנו, הדור הצעיר, הגלות היא איזה חלום מעורפל שהיה פעם ואיננו. מין סיפור שאנו קוראים עליו בספרי ההיסטוריה ושומעים עליו קצת סיפורים מהסבים. מה משמעותה של התקופה ההיא? לשם מה נדרשה הגלות? על כל זאת ועוד ננסה ללמוד בשבוע הקרוב. דבר אחד ודאי: בוקר חדש הגיע!

סיפור- שירי חירות בכלא דמשק
ביום חמישי, 2 באפריל 1970, הופל מטוס פאנטום ישראלי מעל פרברי דמשק. שני אנשי הצוות הספיקו לצנוח לפני שהמטוס התפרק באוויר. היו אלה שני השבויים הישראלים הראשונים שנפלו לידי הסורים מאז מלחמת ששת הימים. אחד השבויים, פיני נחמני, כתב בחשאי יומן אישי במשך שלוש שנות השבי בכלא בדמשק. היומן נכתב על גבי קרעי נייר טואלט ונייר עטיפה – כ-300 עמודים בסך הכול... ארבע פעמים חגג את ליל הסדר בתאו בכלא. על ליל הסדר השני כתב ביומנו כך:
"הנה עבר הפסח, החג הלאומי בה"א הידיעה של עמנו. את אווירת החג אצלנו קשה לתאר: מבעוד בוקר עשינו ניקוי יסודי בתא, ניקוי שלא נעשה עדיין לרצפת הבטון של תאנו. על חתיכת קרטון ציירנו את צלחת הסדר, כאשר במרכזה מגן-דוד, שבכל אחד מקצותיו מקום למצרכי הצלחת. אחר הצהריים הצלחנו לארגן שטיפה עצמית, במים צוננים כקרח, ואחריה לבשנו את בגדי החג שהכניסו אותנו למתח וציפייה לערב כי ירד.
אלה היו השעות הקשות של חשבון הנפש, של זיכרונות האסיר השבוי, הגואים ופורצים עד מחנק. לחשוב על הבית, לנסות ולחוש את האוויר הספוג ריח ואווירת חג של שעות בין הערביים. להרגיש על בשרך את האוויר החגיגי והקריר הגולש מההרים אל העמק, כמו עוטף את יקנעם במעטה של קדושת חג. לדעת שילדיך ומשפחתך מחכים ומצפים, ואתה עדיין כאן, מתהפך חסר אונים מצד לצד על המזרן המסריח...
שתי הגדות של פסח ופירורי המצות שהגיעו מהרב הראשי של ציריך, נתנו הרגשה של סדר פסח אמתי. בועז, הצעיר בינינו, כמעט ילד, שר את הקושיות. דמעות עלו בגרוני. אך אלו היו שניות של היסחפות, משום שמיד באה שירה מתרוננת. המחזה היה כל כך מוזר. בבית כלא במדינה אויבת, יושבים שלושה ישראלים שבויי מלחמת חירות וחוגגים בשירה את חג חירות הדורות.
בעוד אנו חוגגים את הסדר וקוראים בקול את ההגדה, הופיעו השומרים ודרשו מאתנו לחדול ממעשינו. בתא הסמוך היה כלוא הנשיא המודח של סוריה, נור אל-דין אתאסי, האיש שכלא אותנו וקבע ש'הטייסים הישראלים יזקינו בכלא הסורי!' ועכשיו [אחרי שחאפז אל-אסאד הדיח אותו בהפיכה צבאית] היה אתנו באותה סירה. כנראה שירתנו הפריעה לו, והוא ביקש מהסוהרים שישתיקו אותנו. אנחנו בכל מקרה, סירבנו להפסיק, גם כשאיימו עלינו שישליכו אותנו לצינוק. את רעש החירות לא יכול להשתיק גם האיום בבידוד בצינוק הנורא.
אנחנו סיימנו את ההגדה בשירת 'חד גדיא', והמשכנו בשירה ישראלית אמתית – 'ירושלים של זהב', 'שנינו מאותו הכפר' ועוד שירים שדבר אין להם עם הפסח – הכול כדי למשוך את החגיגה עמוק אל תוך הלילה, ולנקום את נקמתנו הקטנה...
מעולם לא השתתפתי בסדר פסח ארוך כל כך. צריכים היינו ליפול בשבי כדי לקיים את אשר נאמר ב'הגדה' – 'והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה...'"