ערב פסח שחל בשבת | הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

134

9 דק' קריאה

לזמני חג הפסח המעודכנים לשנה זו לחץ כאן

תענית בכורות
הבכורות מקדימים להתענות ביום חמישי י"ב בניסן, ונהגו להשתתף בסעודת מצוה של סיום מסכת למי שאינו יכול לצום, ובזה יוצאים ידי חובה, רק שיקפיד לשמוע ולהבין את הדברים שאומר המסיים, וישמח בהם, ויעשו את הסיום ביום חמישי בבוקר, וטוב שהבכור יסיים בעצמו מסכת אם הוא בר- אוריין.

ואם סעודת המצוה של סיום מסכת מתקיימת בבית הכנסת יש להקפיד לא להביא דברי חמץ, שכן הגבאים המשרתים בקודש דאגו וטרחו לנקות את בית הכנסת ואת חריצי הספסלים והשולחנות מכל חמץ, ויש לדאוג לכבד את עבודת הקודש שלהם. ומעלה גדולה ישנה לגבאים, ודרגתם חשובה בשמים, והם הנקראים "תמכין דאורייתא", כי הם בעבודתם מסייעים לקיום לימוד תורה ותפילה.

זמן בדיקת חמץ
השנה יחול פסח ביום ראשון, ומשום כך מקדימים לבדוק את החמץ ביום חמישי בערב שהוא ליל שישי, היינו ליל י"ג בניסן. ומתחילים לבדוק בצאת הכוכבים
הברכה שמברכים בבדיקת חמץ היא "על ביעור חמץ", ובכל שנה הברכה חלה על תחילת והכנת הביעור שמבער למחרת, ועל כן הבדיקה היא צורך הביעור. ויש להבין, הכיצד השנה מברכים "על ביעור חמץ", הרי אנו ממשיכים לאכול חמץ גם למחרת ביום שישי וגם בשבת עד סוף זמן אכילת חמץ? ויש לומר שכיון שמזהירים את הילדים ואת בני הבית להתרחק מחמץ ביותר ולא לפזר פירורים בשום מקום, ועומדים על גבם מאוד בנושא זה, וגם בני הבית נזהרים מפיזור חמץ, הרי שזהו "ביעור חמץ" שעליו מברכים כבר בבדיקת החמץ.

ביטול חמץ
עיקר הביטול הוא בלב, שיגמור בליבו שכל החמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו, ואינו חשוב כלום והרי הוא כמו עפר וכדבר שאין בו צורך כלל.

וכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות חמץ ומצה הל' ב' - ג'), וז"ל: "ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל. ומדברי סופרים לחפש אחר החמץ במחבואות ובחורים ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו וכן מדברי סופרים שבודקין ומשביתין החמץ בלילה מתחלת ליל ארבעה עשר לאור הנר מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהן ואור הנר יפה לבדיקה ואין קובעין מדרש בסוף יום שלשה עשר וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת זו שמא ימשך וימנע מבדיקת חמץ בתחלת זמנה".

הספרדים לא מזכירים בנוסח הביטול את המילה "הפקר", אלא אומרים "ליבטיל ולהוי כעפרא דארעא", מכיון שיש מי שאומר שצריך לבטל בפני שני עדים, ולא תמיד ימצא בערב פסח שני עדים, כי כולם טרודים בהכנת צרכי החג.

האשכנזים נוהגים לומר "ליבטיל וליהוי כעפרא דארעא" (עיין לשו"ע תל"ד, ב', ולמש"ב שם ס"ק ח' שהוסיף 'הפקר', ולבא"ח צו אות ז', וכה"ח שם ס"ק כ"ח).

ביעור חמץ - ביום שישי בבקר
ביום שישי י"ג בניסן בבוקר, יבער את עשרת הפתיתים וכן את כל החמץ שמצא בעת הבדיקה (ואפילו שממשיך לאכול חמץ ביום שישי וביום שבת עד סוף זמן אכילת חמץ), וישייר רק כמות מצומצמת של לחם לשתי סעודות שבת וכדלהלן. ומה טוב לקנות פיתות אשר אינן משאירות פירורים, וכך יוכל לקיים בהם לחם משנה. ומכאן קריאה למוכרי הפיתות שלא ייקרו את המחירים בגלל זה, אלא אדרבה יוזילו את המחירים כדי לעודד את הציבור לקנות פיתות לשתי סעודות השבת.

ואם לא שרף את החמץ בשעות הנ"ל, יכול לשרוף כל היום עד דקה לפני הדלקת נרות. והקלה זו דוקא השנה, אבל בעלמא - חייב לבער בזמן, ואם לא ביער בזמן עבר על איסור.

השנה יאמר נוסח הביטול בשבת
לאחר הביעור לא יאמר את נוסח הביטול "כל חמירא", כי החמץ נשאר עוד בביתו ועדיין אוכל ממנו. ואת הביטול יעשה בשבת

מצא חמץ בשבת אחרי ד' שעות
כתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות חמץ ומצה הל' ג'): "ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט הראשון ומבערו".

וכתב מרן בעל הבא"ח, שהכלי שכופים על החמץ צריך שלא יהיה בו גובה של טפח כדי שלא יהיה בו שיעור אוהל, ובכלי נמוך לית לן בה. אחרי שמוצא חמץ וכפה עליו כלי בשבת, צריך לבטלו עד מוצאי יום טוב ראשון, ואי אפשר לבערו ביום טוב למרות שזו הבערה לצורך, כיון שכבר ביטל את החמץ בבדיקת חמץ וכבר לא עובר ב"בל יראה ובל ימצא", ואין טענה ועונש על מי שמחזיק חמץ באופן זה, ומי ששומע לדברי חכמים לא ידע דבר רע.(עיין לתוס' כתובות דף ד').

יום שבת - ערב פסח
כתוב בשו"ע (סי' תמ"ד סעי' ד'): "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית, ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמנם מן העין עם שאר כלי החמץ, ואם נשאר פת יכול ליתנו לא"י על מנת שלא לצאת בו לר"ה, דרך הערמה, ודבר מועט".

ולמדנו שיש להזהר שלא לקשור את המפה טרם השלכתה לאשפה, אפילו קשר אחד, אלא יגלגל אותה ויזרקנה (מלאכת קושר - שקית לחם פרוס וכדו' שיש בה סגירה על ידי חוט ברזל - אסור לפותחו בשבת משום מתיר, אלא יחתוך את הניילון בסכין. ואם רוצה לשוב ולסגור את השקית, יכול לקשור את החוט בסיבוב אחד אבל לא שניים משום קושר. שקיות שמודבקות בדבק- מותר לפותחם, ואסור לחזור ולסגור בדבק).

לאחר סיום סעודת שחרית, ירחץ ידיו וינער בגדיו, ויאסוף את כל החמץ שבבית ויניחו בתוך שקית נילון ויזרקו לאשפה שמחוץ לבית (ומי שמחמיר בטלטול יפורר את החמץ ויזרקנו לנוחיות, ואין בזה משום טוחן כיון שאין טוחן אחר טוחן), ויעשה זאת לפני שעה רביעית (היינו קודם זמן איסור אכילת חמץ), ובדיעבד עד סוף שעה חמישית, אבל לאחר זמן איסור חמץ - חייב לשורפו ממש. ובשבת שא"א לבערו - יפרר את החמץ ויזרקנו לנוחיות.

איסור אכילה מהמנחה ולמעלה
הגמרא בפסחים אומרת (דף י"ג ע"א): "ארבעה עשר שחל להיות בשבת, מבערין את הכל מלפני השבת ושורפין תרומות טמאות תלויות וטהורות ומשיירין מן הטהורות מזון שתי סעודות כדי לאכול עד ד' שעות, דברי רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא שאמר משום ר' יהושע".

אומר רש"י:

"מזון שתי סעודות - ולא שלש, דכל שלש סעודות דשבת ערבית שחרית ומנחה וערב פסח אסור לאכול מן המנחה ולמעלה".

כלומר בערב פסח אסור לאכול פת מהמנחה ולמעלה.
מקשה הרב בעל 'מצפה איתן' על רש"י: הרי בערב פסח, אסור לאכול חמץ כבר משעות הבקר, ומדוע אומר רש"י שאסור לאכול חמץ מהמנחה ולמעלה ? (עיין שם).

ויש הבדל בין פסח לסוכות. בערב סוכות כתוב שלא יאכל אדם מהצהרים, כדי שיאכל לתיאבון בערב, ומיד לאחר תפלת ערבית אוכל את סעודת החג. אבל בערב פסח כתוב שלא יאכל מהמנחה ולמעלה מכיון שסעודת החג מתאחרת ביותר עקב קריאת ההגדה.(עיין לבא"ח פרשת האזינו אות ג').

כזית מצה
שאלו את הרב בעל הבא"ח : האם יאכל כזית מצה בצמצום או שיאכל כזית ועוד קצת או שמא יש בזה משום "בל תוסיף" ? וענה להם: שיאכל כזית ועוד קצת משום חיבוב מצוה, והביא ראיה מהגמרא בפסחים (דף ק"ז ע"א) האומרת: "רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא".

שיעור כזית ושיעור רביעית
חסד גדול עשו עמנו הרמב"ם והבא"ח שהפכו לנו את הנפח למשקל, שאמרו ששיעור כזית הוא 9 דרהם (דרהם = 3 גרם ושליש. יוצא שכזית = 27 גרם, ולמרבה 30 גרם). ושיעור רביעית = כמנין 'כוס' (86 גרם, ולמרבה 90 גרם).

ב' כזיתות תוך ארבע דקות
מצת מכונה = כזית. ואם קשה לו לאכול מצה יבשה, מותר לו להרטיבה במים, ואז 3/4 מצה נחשבת כזית. ויש שמחמירים ואינם אוכלים מצה שרויה. ועדות המזרח וחלק מעדות אשכנז לא החמירו בשרויה.

אם יש לו אורחים רבים, ישקול בערב פסח כמה הוא שיעור כזית מצה וכן מרור וכו'. וכיום רוב המשקלות חשמליים, ואפשר לדעת במדויק משקל כל דבר ודבר. ואם לא שקל בערב החג, מותר לו לשקול בשבת במשקל מאזניים רגיל ( לא על סוללה), כי זה נקרא מדידה של מצוה (עיין שבת קנ"ז ע"א וע"ב) אבל לכתחילה טוב שיכין את כל צרכיו מערב החג.

מי הוא הנקרא 'בעל מעשים' ?
ובכלל לאו דוקא בערב פסח, אלא בכל השנה כולה, ירגיל עצמו לשקול כל דבר, כגון: בננה או פלח תפוז, עד שיכיר במשקל כל דבר ודבר על פי טביעת עין, וכל זה כדי שידע האם יברך ברכה אחרונה או לא. למשל, אם אוכל שקדים, ידע ש 4 - 5 שקדים הם כזית, וצריך לברך לאחר אכילתם ברכה אחרונה. ואדם הנוהג כן, הוא הנקרא "בעל מעשים טובים". ולאחר מאה ועשרים שנה כשיעלה לשמים יקראו לו 'הנה פלוני בן פלוני בעל מעשים טובים'.

ביטול על ידי שליח
כתוב בשו"ע (סי' תל"ד סעי' ד'): "אם אין האיש בביתו, יבטל במקום שהוא; ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו".
וכיום, כשהאשה מבטלת את החמץ, לא תאמר 'כל החמץ של בעלי בטל ומבוטל', כי החמץ שייך גם לה, ולכן תאמר את הנוסח הרגיל "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי" וכו'.

יש מי שאומר שאם אדם אינו יודע לבטל את החמץ, אינו יכול למנות את חברו כשליח לביטול החמץ שלו, כי זה נקרא "מילי", ומילי לא ממסרא לשליח.
ואומר הט"ז, כשמבקש מחברו שיבטל בשבילו את החמץ, הוא נחשב כמקנֵה לו את החמץ (עיי"ש).

כשמוכרים את החמץ לרב, זה לא מכירה אלא ממנים אותו שליח למכור את החמץ. ואם הרב לא מכר - החמץ נשאר שלך, ויכול לתבוע את הרב בגרמא בנזקים.

שניים מקרא ואחד תרגום
ביום שישי ערב דערב פסח, היינו ביום י"ג בניסן, יש לקרא לאחר התפילה בבקר שמו"ת בפרשת אחרי מות. ואם לא הספיק לקרא בבקר - יקרא בלילה, לא קרא בלילה - יקרא בשבת לפני הסעודה, ואם לא קרא גם בזמן זה - יקרא אפילו בפסח ויכול לקרא עד סוף השבוע כולו.

אדם שהיה לו עשרים ככרות לחם שהתייבשו, וסידר אותם בשורה בגינתו, ויצק עליהם מלט כדי שיהא לו מעין ספסל - האם בערב פסח הוא חייב לשבור את המלט ולהוציא את הככרות או לא ?
התשובה היא: אינו חייב להוציאם ודין חמץ זה כבטל ומבוטל.
ולאחר זמן הביעור, החמץ אסור בהנאה, ועל כן יזהר שלא לזורקו לרחוב, כי אין זה נקרא ביעור. וכן שמא יבואו כלבים ועופות ויאכלו חמץ זה - ואין האדם הזורק יכול לומר לא אכפת לי שהחיות והעופות אוכלים מהחמץ, כי כשהם אוכלים יש לו הרגשה טובה שהם נהנים מהאכילה.

הרואה את הים הגדול - הגמרא אומרת (ברכות נ"ד ע"א): "על ההרים ועל הגבעות, ועל הימים, ועל הנהרות, ועל המדברות אומר ברוך עושה בראשית. רבי יהודה אומר הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול, בזמן שרואהו לפרקים" (אחת לשלשים יום - מש"ב רכ"ח סק"ב). ועיין במש"ב (שם) שמביא מחלוקת מה נקרא הים הגדול, ולמעשה - הים התיכון נקרא הים הגדול ומברך עליו "שעשה את הים הגדול" או "עושה מעשה בראשית". ועוד אומר המש"ב (שם סק"ד) "ושיהיו ידועים שהם מימי בראשית כמו אלו ולא נתהוו אח"כ". ולפי זה לא מברכים על ים המלח, כי מהפסוק 'בארות בארות חמר' (בראשית יד, י) המתאר את עמק השידים - הוא ים המלח, אנו למדים שבתחילה היה בארות בארות ורק אח"כ נקוו מים ונעשה ים, ולכן לא מברכים עליו כי הוא אינו מעשה בראשית.

יש באר"י חשיבות ומעלה מיוחדת שהיא התברכה בכל המעלות - ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים. אם חם לו ורוצה מקום קריר - ילך לצפת שבה אויר קריר, ואם בחורף קר לו ורוצה מקום חם - ילך לחמי טבריא. אם רוצה ללכת להבריא את גופו - ילך לים המלח.

חז"ל אומרים , מדוע הקב"ה לא עשה את ים המלח או חמי טבריה בירושלים ? כי הוא חשש שמא בתחילה יעלו אנשים לירושלים להקריב קרבנות ובדרך אגב ילכו גם לים המלח ולחמי טבריא, אבל לבסוף הם יעלו בשביל ים המלח וחמי טבריה ובדרך אגב גם יבואו להקריב את קרבנם. לכן הוא שם כל דבר במקומו כדי שיעלו לירושלים 'לשם יחוד קודשא בירך הוא ושכינתיה'.
ולעתיד לבא יהיו ג"כ רכבות ומטוסים, ואם אדם היה למשל במודיעין בערב פסח ובא במטוס במהירות לבית המקדש לא יקבלו ממנו קרבן אלא אם כן הוא היה אחרי מודיעים בחצות היום.
ואומר הרב בעל 'תפארת ישראל': ובימינו שיש מטוסים ורכבות אפשר להקל. אבל בדפוס השני כתב הערה שצריך ללכת ברגל ולא ע"י רכבות וכדו'. ויש לשאול לשם מה כתב שטעה ? ראשית כיון שהדבר הודפס כבר הוא רצה לתקן את טעותו, ושנית כדי להודות על האמת.

לכלב תשליכון אותו
ואומר הרב בעל הבא"ח: נהגו שלא להכות את הכלבים בפסח, כי כשיצאו בני ישראל ממצרים הם לא חרצו את לשונם. ויש לשאול וכי לכלב יש שכל לדעת מתי לנבוח ומתי לא ? ומדוע עליהם לקבל שכר ? אלא בא המלאך הממונה על הכלבים ואמר להם שיש ביכולתו לסגור את פיהם שלא ינבחו, אבל הוא נותן להם בחירה חופשית להחליט בעצמם שלא לנבוח ואז ממילא יקיימו מצוה, ובזכות זה יקבלו שכר.

וכתוב "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל). מובא בשם הרב אליהו כי טוב זצ"ל, מעשה באדם אחד שהיה רגיל לשאול את הרב בעניני טרפות. יום אחד הוא למד בחומש את הפסוק "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", ואמר בליבו לשם מה אלך לשאול את הרב, הנה אשליך את הבשר לכלב, ואם הוא יאכל אותו סימן שהוא טרף, ואם לא, סימן שהבשר כשר. וכן אירע כמה פעמים, ותמיד הכלב אכל את הבשר, אמר אותו אדם בליבו סימן שהבשר טרף. פעם אחת שוב התעוררה לו שאלה והוא החליט לשאול את הרב בענין. שאל אותו הרב והיכן היית עד עתה ? ענה לו הלה מה שנהג לזרוק לכלב. אמר לו הרב א"כ תמשיך לעשות כן. ענה לו אותו אדם: הכלב מחמיר והוא אוכל הכל. והיה אומר הרב אליהו כי טוב זצ"ל, זו תמימות של אדם ולא צריך ללעוג לו.

הגמרא (פסחים מ"ב ע"א) מספרת על רב מתנה שדרש שיש ללוש את המצה של פסח רק במים שלנו. למחרת בבקר באו כל בני העיר עם הסירים שלהם לביתו ובקשו ממנו מים לאפיית המצות. אמר להם רב מתנה כוונתי היתה ל'מים שלנו' היינו שישנו בלילה, ולא במובן של שייכות.

הגמרא אינה מביאה מעשה זה כדי לבזות חלילה את בני אותה העיר(פפוניא), אלא כדי להראות שהיתה להם אמונת חכמים תמימה. והם באמת ידעו שיש מים שלנו (היינו יַשְנוּ) ויש מים שלנו (השייכים לנו), אבל הם אמרו אולי כוונתו של רב מתנה היא למים השייכים לו, ואעפ"כ הם לא באו וטענו 'מדוע המים שלך כשרים יותר משלנו'? ולכן הגמרא הזכירה אותם לשבח.

מסופר על רבי יצחק מברדיטשב שפגש גוי אחד ביום אידם של הגויים (ביום מיוחד שאסור להם להסתחר) וביקש ממנו שימכור לו איזה מאכל, והגוי בא ומכר לו. הלך רבי יצחק ביום ערב פסח אחר הצהרים וראה יהודי אחד וביקש ממנו שיתן לו לחם. אמר לו אותו יהודי: על מה אתה מדבר, כבר שרפתי את כל החמץ, וכי אתה הרב אוכל חמץ ?! אמר ר' יצחק מברדיטשב: רבש"ע ראה מה בין הגוי ליהודי.

אנו אומרים לקב"ה אנו מתקרבים אליך ורוצים לבער החמץ מקרבנו, כל אויבנו ילבשו בושת ועלינו ירחם. ויהי רצון שנזכה השנה להקריב קרבן פסח בבית המקדש בעתו ובזמנו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.