לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
10622
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
הבה ונקשיב לדברי 'ספר החינוך' על ערך הדיבור:
"לפי שסגולת האדם וגודל שבחו, הוא הדיבור, שהוא יָתֵר בו על כל מיני הנבראים, שאילו מצד יתר התנועות - גם שאר בעלי החיים יתנועעו כמוהו, על כן יש הרבה מבני אדם שיראים מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה". (מצוה תרז)
מתברר אפוא שהודו ותפארתו של האדם מתגלה בכוח דיבורו.מכאן הפתח להבין טעם התקנת סדר הברכות הפרוס על כל מעגלי החיים, כדי להעלותנו ולרוממנו מעל כל המעשים. הנה מלך הכוזרים, הגוי, בעת שחיפש את דרכו ליהדות, היה תמה על הצורך בברכות, שמא הן מכבידות על האדם וגורמות לו טרחה יתירה? והשיב לו החבר שהאדם השלם מרגיש בהנאה מרובה במאכלו ובמשתהו, יותר מן הילד או מן הבהמה, כשם שלבהמה ראוי לייחס הנאה מרובה יותר מאשר לצמח, אף שהצמח ניזון בכל עת. ויפה כוחו של המשל המוזכר בכוזרי, להבהיר את העניין:
"כי השיכור אשר בשעת שיכרותו הובאו לפניו כל הדברים שהוא מתאוה אליהם, ואכל ושתה ושמע ניגונים ונמצא בחברת רעיו, וחשוקתו מחבקתו, אילו סופר לו על כל זה לאחר שנתפכח, היה מצטער על כך והיה חושב כל זה להפסד ולא לשכר, הואיל וההנאות ההן לא באו לידו כשהוא במצב של הכרה מליאה ותחושה שלימה". (ריה"ל, כוזרי ג, יג-טז)
יתרונו של האדם בתחושה ובהכרה, יוצרים גישה שונה ומעמד גבוה יותר לאותם הדברים שכביכול נמצאים ונעשים אצל בעלי החיים לסוגיהם השונים. והיטיב לנסח זאת הרמב"ם, שהחמור ניזון בנפש החמורית שבו, והנשר בנפש הנשר שבו, ואילו האדם ניזון בנפש האדם שבו. אע"פ שעל כולם נאמר בצורה שווה שאכלו וניזונו, וגידלו ולדותיהם, יש לדעת שהדברים נעשו ברמה אחרת לגמרי ומנקודת מוצא שונה לחלוטין. המשל שהזכיר הרמב"ם הוא על חדר שהואר בשלושה אופנים: על ידי אור הנר, ועל ידי אור הירח ועל ידי אור החמה. בכל שלושת המקרים אנו אומרים: 'החדר הואר',
"אלא שסיבת האור הזה ופועלו השמש, ופועל השני הירח, ופועל השלישי האש. כך פועל רגש האדם, הוא נפש האדם".(רמב"ם, הקדמה לפירוש מסכת אבות, פרק א)
כדי להבליט ולהמחיש את מותר האדם מן הבהמה, בכוח דיבורו, "ברוח הממללא" (תרגום אונקלוס בראשית ב, ז) אשר בקרבו, שממנה תוצאות חיים שונות לחלוטין מזו של הבהמה, באה קריאת פרשת הביכורים, עם תנופת הביכורים, ללמדנו שהאדם נועד לרומם ולהעלות את כל פעולותיו האנושיות הגשמיות, ולקרבן אל הקודש. הקריאה מרימה את ההבאה, לדרגה גבוהה ומרוממת הרבה יותר, להיות מתהפכת לשמחה רוחנית, לחוויה אנושית שמעבר להנאת החושים הגשמית שבחומר.
הקריאה - דווקא בלשון הקודש
ראינו כיצד בכוח הדיבור מעלה האדם את פעולותיו, שתהיינה בגובה וברמה האנושית. לכאורה לא משנה באיזו שפה יבוטא הדבר, העיקר שכוח הדיבור, המהות הרוחנית של האדם וכל כוחותיה, יהיו שותפים פעילים ביחד עם הפעולות הגשמיות, וירוממו אותן. אמנם נראה שלהלכה ישנה דרישה לבטא את הקריאה דווקא בצורתה המקורית, בלשון הקודש, כי כל תרגום מביא לתרדמה, להקטנת הזרימה המקורית של דברי הנבואה. על כן נתבעת הקריאה בלשון העברית, "האצילה שבלשונות" (כוזרי ב, סח), כדי להיפגש עם השורש ולא עם ההעתק.
מה ניתן למסור בשפה אחרת ומה בלשון הקודש, עניין זה יתברר לנו על פי דברי המשנה ב'אלו נאמרים' (סוטה פרק ז). המשנה מוסרת לנו על דברים רבים שבקדושה, הנאמרים בכל לשון שהיא, כמו: קריאת שמע, תפילה, ברכת המזון, הלל, קידוש, ברכת הפרות והמצוות (עיין סוטה לב, ע"א ובתוספות שם ד"ה קריאת שמע). אפשר לומר שמצוות אלו מאפיינות את הווי חיי היהדות, שניתן לקיימן גם בגלות ובכל מקום ואתר שנמצאים בהם יהודים. כלומר, תוכן העניין של המצוה יישמר, אך יימסר בלבוש השפה השגורה והידועה בפי כל, ובהקשבה לצליל שהאוזן רגילה בו, לכן דברים אלה נאמרים בכל לשון.
והסביר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו 'קדושת לוי', למה נמצאו בתורה ובנביאים מילים בשפת לעז, כי כל שפה יש לה את החיות שלה, וכל עם שואב את חיותו דרך שפתו, ומאחר ונגזר על ישראל להיות גולים בין האומות למשל, בבבל, שהשפה היא ארמית, המשיך להם את כח חיותם דרך שפת האומות, כדי שיוכלו להתקיים ביניהם. 1
"כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה, ולשון הקודש הוא של ישראל לבד, ובאמת ישראל שמעו את התורה בסיני רק בלשון הקודש, והקב"ה המביט מראשית אחרית, שראה שישראל צריכין להיות בגלות, לזה כתב בתורה לשון שאר אומות שעל ידי זה יהיה להם אחיזה בחיות שלהם, שהוא הלשון בהתורה הקדושה, בכדי שישראל יוכלו להיות להם תקומה בגלות". (קדושת לוי, פ' דברים, ד"ה 'בעבר הירדן')
לעומת זה, ישנם דברים שגם בלבושם החיצוני יש לשמור על הזהות המקורית, ביניהם קריאת פרשת הביכורים הנאמרת בלשון הקודש (סוטה שם), כדי להבליט את קישורם של ישראל לא רק לאדמתם אלא גם לתרבותם ולשורשם. מעמדה של הלשון העברית נגזר ממעמדו של העם:
"מצא אותה מה שמצא את נושאיה, נתדלדלה בדלותם, וצרה במיעוטם" (כוזרי ב, סח).
אנו מוצאים שבמשך הגלות הארוכה מסורת התורה מועברת ומוסברת על ידי שפות רבות, בהתאם לאזורי ישיבתם ומשכנם של ישראל. מאידך גיסא, יורדת השפה העברית מגדולתה בגלות, מתדלדלת ממיעוט העוסקים בה. השפה העברית יכולה לשמש כעין מודד המשקף את מעמדם של ישראל בעולם. כשנמצאים ישראל מפוזרים בגלות, חל אובדן מה של העצמיות, הם מתערבים בין הגויים ולומדים ממעשיהם, וכמובן גם מדברים בשפתם.בתקופת האמנסיפציה באווירה של שוויון הזכויות, ביקשו היהודים להשתלב עד כמה שיותר בחיי העמים, תוך שכחת זהותם היהודית. הגיעו הדברים לידי שפלות עצמית כזאת, ש'המתקנים' הציעו להכריז על המרת 'הלשון העברית המתה', בלשון הגרמנית כשפת התפילה, וכן למחוק מן הסידור את הבקשות על ציון וירושלים, שכן אין להם ליהודים כאזרחי פרוסיה אלא מולדתם הפרוסית!
אחד הפלאים בתקומת ישראל בדורות האחרונים, היא תחייתה של השפה העברית, שפה שכבר נשכחה מרובו של העם. תופעה זו, לא מצאנו לה אח ורע בהיסטוריה האנושית, שפה שהפסיקה להיות שפה חיה ומדוברת, הנה היא שבה, חוזרת ונעורה בהתאם למעמדו של עם ישראל על אדמתו. מתברר לעינינו כללו של ר' יהודה הלוי, ביחס לירידתה של השפה העברית, שהיא בהתאם למצבנו הגלותי...
ו'מכלל לאו אתה שומע הן', כשיחזרו ישראל מגלותם, תשוב גם השפה לחיות בקרב ישראל ותזכה לעדנה וחיוניות. על כן נבין את ההלכה הקובעת:
"אלו נאמרים בלשון הקודש: מקרא ביכורים" (סוטה לב, ע"א).
קריאה זו בלשון הקודש, באה להדגיש את חירותם של ישראל, השוררים בביתם ומדברים בלשון עמם. כשם שמצות הביכורים מיוחדת היא בין כל המצוות התלויות בארץ, בזה שהיא מבטאת את הזיקה אל הארץ והתלות באדמתה, כפי שקבעה ההלכה:"ראשית ביכורי אדמתך - עד שיהיו כל הגידולין מאדמתך" (ביכורים א, משנה א).
כשם שהיא מבליטה את דבקותנו וקישורנו אל אדמתנו, כן מקרא הביכורים מציין את עצמאותנו הרוחנית, את שחרורינו מעול זרים לשונם ותרבותם, על כן חייבת קריאה זאת להיות דווקא בלשון הקודש. מה הם החיים השלמים בא"י, למדונו חכמינו בתלמודה של ארץ ישראל:
"כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חולין בטהרה ומדבר בלשון הקודש, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב - מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא". (שבת פרק א, סוף הלכה ג)
למדנו ממאמר זה על ארבעה קוי יסוד, לחיים מתוקנים בארץ, שהם המפתח לחיי העולם הבא. על פי דרכו של המהר"ל, יש להבחין באדם בג' בחינות: הגוף, הנפש והשכל. שהן הבחינות היסודיות העקרוניות, והבחינה הרביעית היא המקום המקיים את האדם, והוא חלק מהוויתו. (עיין מהר"ל נצח ישראל פרק ד', דרך החיים פרק ג משנה ד, ופרק ה משנה ט)
א. בחינת מקום - "קבוע בארץ ישראל". לא כתייר או כתושב ארעי הבא מן הגולה, ולא כמי שיושב בארץ וחולם על ירידה ממנה אלא חי בארץ וקושר את כל עתידו בה, בקביעות. כעין זה נאמר במסכת כתובות (עה, ע"א):
"'וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ' (תהלים פז, ה) - אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה".
ב. בחינת גוף - "אוכל חולין בטהרה". הקיום הגשמי בארץ אינו כמו בנכר, כי בפלטרין של מלך חייבין להתנהג בקדושה, בהתאם למעמדה של הארץ. על כן גם את החולין אוכלין בטהרה, כמו אותה זהירות שנוהג הכהן בתרומה.
ג. בחינת נפש - "מדבר בלשון הקודש". כי הדיבור בלשון הקודש מבטא את שלמות הקומה הרוחנית ומעמדם של ישראל על אדמתם בארץ. אל יהי דבר זה קל בעיניך, כי על זה הסמיך ואמר הרמב"ם את פירושו על פרקי אבות (פרק ב, משנה א):
"הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה - שראוי להזהר במצוה שחושבין בה שהיא קלה כגון, שמחת הרגל ולמידת לשון הקודש".
ד. בחינת שכל - "קורא קריאת שמע". מקבל עול מלכות שמים בשלמות. כלומר בדעתו משיג השגות נכונות ואמתיות.
יסודות אלה מקיפים את האדם בכל חלקיו, בגופו, נפשו ושכלו עם המקום המשלימו.
ישנם מרכיבים נוספים המרוממים את האדם בפעולותיו הגשמיות, כמו: חבורת רעים, שמירה על סדר ויופי, שירה וזמר.
א. חברה - ישנה "שמחת מריעות" המוכרת בהלכה בכמה עניינים. כי האדם הוא "מדיני בטבע", כלומר בעצם יצירתו הוא בריה חברתית, (מורה נבוכים ח"ג, פי"ט) הרי שבתוספת הרֵעים מתגדלת השמחה להיות שמחה אנושית. המונח ההלכתי "פנים חדשות" (כתובות ז, ע"א) מלמדנו, שבני אדם חדשים שלא היו בשעת השמחה או האבל, מחדשים ומעוררים את השמחה או האבל בנוכחותם. כך גם בסעודות רעים, מלבד העניין של גדולה לגימה המקרבת, יש הנאה בעצם היחד, ברכת הזימון מבליטה שאכילה זו בצוותא, מביאה תוספת ברכה.
ב. סדר ויופי - הנה למשל ביחס לעריכת השולחן. בסעודה על מפה עם פרחים, ושאר מיני נוי המקשטים את השולחן, לכאורה אין להם כל שייכות וקשר לאכילה עצמה. וכי מה משנה לקיבה באילו מזלג וסכין הובא האוכל לקרבה? בכל אופן ידוע ומורגש לכל אדם ששולחן ערוך ומסודר, מעורר את הצד האסתטי שבנפש, והגשת המאכלים בצורה מסודרת גורמת הנאה לאדם. הרי שגם חוש היופי שותף ונהנה מן המראה ומגדיל את ההנאה. אלה הם ביטויים אנושיים: הדיבור-הברכה, החברה והיופי, שלא קיימים בבעלי החיים, כי הם חשים את דברי המאכל ברובד הנמוך של הנפש הבהמית, הפרטית והנפרדת, לכן הסבירו חכמינו מדוע באכילת המן במדבר היה עינוי, כמו שמספרת התורה:
"הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר... לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ" (דברים ח, טז),
וכך נאמר בתלמוד, (יומא עד, ע"ב): "אינו דומה מי שרואה ואוכל, למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף, מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינן שבעין".
הסבל של דור המדבר, שהייתה חסרה לו במן, ההשלמה שבחוויית ההנאה החושנית של מראה המאכל, שגם הוא משביע. הפרי הנחמד למראה, מספק את השובע לחוש האסתטי, כשם שריחו וטעמו מענגים ומספקים את החיך. על כן מעטרים את הביכורים בהוספת מיני פרות ומקשטים את קרני השור וצובעים אותן בזהב.ג. שירה וזמרה - הוא הדין גם ביחס למוזיקה ולמנגינה שהיא עריבה לאדם, על כן טעונים הביכורים "קרבן ושיר" (ביכורים ב, ד). הרי גם הקולות הנשמעים ברקע, שהאדם נהנה משמיעתם גם הם משלימים ההנאה.
הדגשנו שהדברים הללו נמצאים ברקע ואדם מושפע מהם בצורה פסיבית, מה שנתבע מן האדם במיוחד הן הברכות שותפות פעילה, של דיבור הפה, הכלי המייחד את האדם בסוגו: מְדַבֵּר.
2 תגובותב1 דיונים
כ ככ, ככ |י' אייר תשע"ט מתי הרב נפטר?
..
למה משווים את העצים לצדיקים?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
מה מברכים על ברקים ורעמים?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
למה אומרים "במה מדליקין" בערב שבת?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
המהפך בחייו של התנא רבי שמעון בר יוחאי
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
איך מתגברים על מידות רעות?
