150
"אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי - אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן". הַמְּשִׁיחוּת* אֵינֶנָּה פְּעֻלָּה עוֹבֶרֶת*, שֶׁדַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ. הִיא מְסֻמֶּנֶת בִּזְמַנָּהּ* וּפוֹעֶלֶת בְּכָל הַתְּקוּפָה הָאֲרֻכָּה שֶׁל פְּעֻלַּת הַמָּשִׁיחַ. "מִנַּיִן לְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעַל רֹאשׁוֹ, וְנָתַן עַל בְּנֵי מֵעָיו, מִנַּיִן שֶׁהוּא חַיָּב*? שֶׁנֶּאֱמַר "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ". אָמַר לוֹ רַב אָחָא בְּרֵהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא כֹּהֵן שֶׁסָּךְ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה, בֶּן בִּתּוֹ יִשְׂרָאֵל מִתְעַגֵּל בּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ*? אָמַר לוֹ, הָתָם* "וּמֵתוּ בּוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ" כְּתִיב, כֵּיוָן דְּחִלְּלֵהּ הָא אִתְּחִיל*. אֲבָל גַּבֵּי שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּתִיב: "כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו", שֶׁמֶן מִשְׁחָה קַרְיֵהּ רַחְמָנָא דְּאַף עַל גַּב דְּאִיתֵהּ עָלָיו לֹא אִתְּחִיל*". נֵזֶר אֱלֹהָיו הִיא הַמְּשִׁיחוּת שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ גַּם אַחֲרֵי עֲבוֹר הַשָּׁעָה הַמַּבְרֶקֶת, שְׁעַת הַפְּרָחִים*, זְמַן הַמְּשִׁיחָה, וְכָךְ הוּא מִשְׁפַּט הַיַּלְדוּת הַמְאֻשָּׁרָה כְּשֶׁהִיא מִתְנַהֶלֶת בְּעֶרְכָּהּ הָרָאוּי*, לֹא לַהֲשָׁבָתָהּ מִטָּהֳרָתָהּ עַל פִּי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים שֶׁל הַחַיִּים הַגַּסִּים וְהַכְּעוּרִים שֶׁבַּחֶבְרָה הַמְקֻלְקֶלֶת, כִּי אִם לְשָׁמְרָהּ בִּקְדֻשָּׁתָהּ וְטָהֳרָתָהּ בְּאֹפֶן שֶׁתִּשָּׂא פְּרִי קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לָאִישׁוּת* לְכָל חֲלִיפוֹת* תְּקוּפוֹתֶיהָ - אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי אֵלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן.
החינוך ביישוב החדש
זֶהוּ מַבָּט שָׁלֵם, עִבְרִי, עַל הַחִנּוּךְ בִּכְלָל וְעַל הַחִנּוּךְ הָאֶרֶץ יִשְׂרְאֵלִי בִּפְרָט, וְיוֹתֵר מִכָּל אֵלֶּה עַל הַחִנּוּךְ שֶׁבְּקֶרֶב הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ, שֶׁבּוֹ צְבוּרִים הַרְרֵי עֹז שֶׁל תִּקְוָה לְעַמֵּנוּ וְאַרְצֵנוּ. יוֹתֵר נִכְבָּד וּמְעַנְיֵן הוּא לָנוּ הַחִנּוּךְ שֶׁבַּיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לְקַבֵּץ בּוֹ עִם הַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה הַתֹּם וְהָאֱמוּנָה, גַּם תִּפְאֶרֶת וָעֹז, כָּרָאוּי לְחֵפֶץ הַחַיִּים הֶחָזָק וְהַמְתֻכָּן*, הַהוֹלֵךְ וּמְפַעֵם בְּמוֹשְׁבוֹתֵינוּ, שֶׁעָתִיד הוּא לִהְיוֹת פּוֹרֵחַ וְעוֹלֶה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁנַּשְׂכִּיל לְהוֹבִילוֹ לְמַטְּרָתוֹ יָפֶה. "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים שִׂמִי לָךְ תַּמְרוּרִים שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה דֶּרֶךְ הָלָכְתְּ שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". הַתְּעוּדָה* הַגְּדוֹלָה וְהַנִּכְבָּדָה הַזֹּאת שֶׁל שִׁכְלוּל הַחִנּוּךְ* בַּמּוֹשָׁבוֹת, לְהַצְלָחַת הַיִּשּׁוּב הֶחָדָשׁ וְהַפְרָחָתוֹ הִיא עוֹרְרָה אֶת לְבַב הָאֲגֻדָּה הַגְּדוֹלָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחַד מִגְּדוֹלֵי עוֹלָם, גְּאוֹנִים וְצַדִּיקִים, חֲכָמִים וּנְבוֹנִים, נְדִיבִים וְגִבּוֹרִים, אַנְשֵׁי שֵׁם וְאַנְשֵׁי מַעֲלָה מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם וּסְבִיבוֹתֶיהָ, אֲגֻדָּתֵנוּ הַנֶּהְדָּרָה בְּעֹז לֵאלֹהִים חֶבְרַת "שׁוֹמְרֵי תּוֹרָה", לְהָחֵל מַעֲשֶׂיהָ.
גודל המעשה
הֶאָח! אַחִים יְקָרִים, כַּמָּה יִרְחַב הַלֵּב וְיִשְׂמַח לִרְאוֹת כַּמָּה הִגְדִּילוּ לַעֲשׂוֹת הַחֲבֵרִים הַחֲבִיבִים וְהַגְּדוֹלִים הַלָּלוּ בַּזְּמַן הַקָּצָר שֶׁבּוֹ אַךְ הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂיהֶם. כַּמָּה גְּדוֹלִים הֵם מַעֲשֵׂי צַדִּיקִים "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ שֶׁמַּעֲצִים כֹּחָן שֶׁל צַדִּיקִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ".
פאר הבניין
אֵין דֵּי אֹמֶר בְּפִי וְלֹא דֵּי רֶגֶשׁ בִּלְבָבִי כְּדֵי לְבָרְכָם וּלְפָאֲרָם כְּמִדָּתָם הָרְאוּיָה לָהֶם. "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" - מַה נָּאִים הֵם הַבִּנְיָנִים הַקְּדוֹשִׁים שֶׁהֵקִימוּ לְתַלְפִּיּוֹת, כַּמָּה הִשְׂכִּילוּ לַעֲשׂוֹת בָּזֶה מְחָאָה פֻּמְבִּית עַל כָּל אוֹתָהּ הָעֲלִילָה הַמְּצוּיָה בַּדּוֹר עַל אוֹהֲבֵי שֵׁם ד' הַחֲרֵדִים בְּאַהֲבָה וְיִרְאָה טְהוֹרָה לִדְבַר קָדְשׁוֹ, שֶׁהֵם רְחוֹקִים מֵרִגְשֵׁי הַהוֹד וְהָעֹז. הִנֵּה עֵידֵיכֶם בִּירָה*! רְאוּ הַבְּנִיָּה וְהַגִּזְרָה, הַפְּאֵר הַטֹּהַר וְהַנִּקָּיוֹן, הַמְּעִידִים עַל טוּב טַעֲמָם שֶׁל בּוֹנֵיהֶם. וְכַמָּה יָקָר לָנוּ טוּב טַעַם וְחֵן תִּפְאֶרֶת זֶה הַמְפַעֵם בְּלֵב אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, צַדִּיקִים וּתְמִימִים גִּבּוֹרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ. הַטַּעַם הַטּוֹב הַזֶּה הוּא עֲרֻבָּה נְכוֹנָה לָנוּ עַל הַסְּדָרִים הַנָּאִים שֶׁיָּשֹׂרוּ* בִּפְנִים הַהַנְהָגָה בְּעֶזְרַת ד' יִתְבָּרַךְ. בָּרוּךְ ד' הַבּוֹחֵר בְּצִיּוֹן שֶׁהֶחֱיָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה, לִרְאוֹת בְּהַתְחָלַת צְמִיחַת קֶרֶן לְעַם ד' עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ בַּמּוֹשָׁבוֹת, וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכָל חֲסִידָיו, וּבְחַסְדּוֹ וְאוֹר פָּנָיו אָנוּ בְּטוּחִים כִּי בִּימִינוֹ נִסָּעֵד* לְהַגְדִּיל פָּעֳלֵינוּ בְּכָל הַמּוֹשָׁבוֹת הָעוֹמְדוֹת וְשֶׁעֲתִידוֹת לְהִוָּסֵד בְּחֶסֶד ד' עַל עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ וְיָחִישׁ דְּבָרוֹ הַטּוֹב "כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ, וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם".
(מַאַמְרֵי הָרְאִיָּה, דְּרָשָׁה בְּעֵת חֲנֻכַּת בֵּית הַתַּלְמוּד תּוֹרָה בִּרְחוֹבוֹת ת"ו - הֶמְשֵׁךְ)
____________________
הַמְּשִׁיחוּת – עניינו של משיח. עוֹבֶרֶת – זמנית. מְסֻמֶּנֶת בִּזְמַנָּהּ – מוגדרת בזמן. חַיָּב – מלקות. מִתְעַגֵּל בּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ – מתחכך בו ונמצא שסך ונהנה ממנו – וזה מותר. הָתָם – שם, לגבי שמן תרומה. כֵּיוָן דְּחִלְּלֵהּ הָא אִתְּחִיל – ברגע שהשתמשו בו פקעה קדושתו. דְּאִיתֵהּ עָלָיו לֹא אִתְּחִיל – שישנו על הכהן – בכל זאת לא נתחלל השמן מקדושתו. הַפְּרָחִים – 'פרחי כהונה'. לָאִישׁוּת – לתרופת הבגרות. חֲלִיפוֹת – שינוי. הַמְתֻכָּן – בעל תוכן. הַתְּעוּדָה – המטרה. עֵידֵיכֶם בִּירָה – יעידו (יוכיחו) בניית המבנים המפוארים. שֶׁיָּשֹׂרוּ – שישררו ויתקיימו. נִסָּעֵד – ניעזר.
ביאורים
הרב קוק חוזר לבאר את דברי הגמרא שבה פתח את הדרשה, ומסביר מדוע תינוקות של בית רבן נקראו 'משיחַי' – משיחות זו תכונה שטבועה באופן נצחי. הוא לומד זאת מההלכה האומרת שגם לאחר שנעשה שימוש בשמן המשחה המקודש – לא עוברת קדושתו, ומי שמשתמש בו לצרכי חול חייב כרת. כזו צריכה להיות הילדות – ילדות שלעולם לא נס לֵחָה, תום-קדושה שמלווה את האדם לאורך כל חייו.
חינוך כזה, שיוצר ילדי-נצח כאלה, מלאי תום וטהרה, מחוברים לרוח ישראל מדורי-דורות – הוא החינוך שנדרש בארץ ישראל, כפי שהסברנו בימים האחרונים, ובמיוחד שכאן יש צורך לשלב בחינוך הילדים אלמנטים רבים מחיי העולם הזה – ויחד עם זאת לשמור על מקומו העליון והחזק של הקודש. יש כאן קריאה גדולה לעיצוב הדור הגדל בארץ ישראל, שיגדל בטהרה ובקדושה, ויהיה מלא עוצמה ויכולת להגשים את משימת הדורות – ממלכת כהנים וגוי קדוש.
את דבריו מסיים הרב קוק בשבח והלל למקימי התלמוד תורה, אך נראה שגם בדברים אלה הוא מלמד אותנו עקרונות חשובים.
ראשית, ה' עוזר. יש סייעתא דשמיא. בזמן קצר הגיעו לתוצאות יפות, וכנראה שה' עוזר גם בגלל המצוה וחשיבות החינוך בארץ ישראל.
שנית, חשיבות הפאר החיצוני – לעִתים נדמה שלהיות יהודי נאמן לתורה פירושו למאוס לחלוטין בענייני העולם הזה. הרב קוק מלמד אותנו שיש חשיבות גם לעולם החיצוני, וכאשר בונים בניין קודש שהוא גם יפה ומפואר, והסדר והנקיון נשמרים בתוכו, יש בזאת הסברה לציבור שאינו מכיר יהדות מהי – בעצם יופיו והדרו.
שלישית, וכהשלמה לנקודה הקודמת – אחרי הבניין היפה צריכה לבוא הרוח המתוקנת והנעלה. בתוך הבניין המפואר שנבנה יש ליצוק סדרים מתוקנים של דרך ה'.
לסיום, מלמד אותנו הרב קוק לראות בכל התקדמות קטנה את התהליך הגדול. זוהי אינה רק חנוכת תלמוד תורה, אלא זהו שלב נוסף בדרך לגאולה השלמה. בעיני רוחו רואה הרב קוק יישובים רבים שעתידים לצמוח, הוא רואה איך יקומו תלמודי תורה נוספים ובהם יזכו צאצאי עם ישראל לינוק מרוח ה' ולברכת אלוהים, יצמחו ויפרחו על אדמת ארצנו הקדושה.
הרחבות
הלימוד בגיל צעיר
מִשְׁפַּט הַיַּלְדוּת הַמְאֻשָּׁרָה כְּשֶׁהִיא מִתְנַהֶלֶת בְּעֶרְכָּהּ הָרָאוּי. רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ מסביר את המעלה הגדולה ללימוד דווקא בימי הנערות: "כתיב [קהלת יב א] 'וזכֹר את בוראיך בימי בחרותיך'. שאז הזמן היותר נאות לעבוד את בוראו, כי כאיש גבורתו וחיליה (=וכוחו) לאוריתא ליגע בכל כוחו על העיון ולהשים לילות כימים במיעוט שינה, ואז הוא פנוי שאין לו כל כך טרדות הזמן, ודעתו צלולה ומיושבת עליו ויוכל להבין להשכיל לשמוע ללמוד וללמד. ומתוך שאין לו כל כך טרדות, ובפרט אם הוא סמוך על שלחן אביו שאין לו טרדה כלל, כל מה שלומד נרשם במוחו, וכמאמר חז"ל (אבות ד, כ) 'הלומד תורה ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש', שהיא ברורה ומתקימת, וזאת התורה היא שתעמד להם לתלמידי חכמים לעת זקנתם שתהא דעתם יותר מתישבת עליהם, שהתורה של הבחרות היא השאור שבעסה, אבן הראשה" [פלא יועץ, בחור]. בימי הבחרות ההבנה של האדם כבר במיטבה. יש לו יכולת הבנה במה שהוא לומד, ומצד שני עדיין אין לו טרדות פרנסה על כתפיו. ומשום כך האדם גם זוכר יותר טוב את הדברים שלמד בגרסא דינקותא והם נרשמים על ליבו יותר.
לעילוי נשמת יעקב בן אברהם אבא ז"ל
לרפואת קרוס בן שלום, מרי בת ערבי, אביבה בת נוריא הי"ו
האם מותר לפנות למקובלים?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
עבודה שאין לה סוף
איך נראית נקמה יהודית?
איסור בשר וחלב
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
חכמת התורה ומדעים
איך עושים קידוש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה משווים את העצים לצדיקים?
למה תמיד יש מחלוקת??
