אורות התשובה פרק י"ג י'-י"ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
אורות התשובה

קטגוריה משנית

594

4 דק' קריאה

סכנת התביעה המוסרית בנשמה
י. יֵשׁ אָדָם שֶׁהַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית• מְאִירָה בְּנִשְׁמָתוֹ בִּבְהִירוּת גְּדוֹלָה, וְכָל צִיּוּר• שֶׁל רוֹמְמוּת מוּסָרִית שֶׁהוּא מְצַיֵּר, מִיָּד נַפְשׁוֹ נִתְבַּעַת מִמֶּנּוּ לְהַתְאִים עִם מַהֲלַךְ חַיָּיו, וּמִתּוֹךְ שֶׁהַמַּעְיָן הַצִּיּוּרִי• הוּא שׁוֹטֵף בִּמְהִירוּת הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַתְּנוּעָה הַמַּעֲשִׂית וְהַתְּכָנִים הַטִּבְעִיִּים, שֶׁבְּטֶבַע הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ, עַל כֵּן הוּא תָּמִיד מָלֵא צַעַר וּמְרִירוּת עַל נַפְשׁוֹ, עַל קֹצֶר יָדָהּ מֵעֲשׂוֹת אֶת חִיּוּבֶיהָ וּמִלְּמַלֹּאות בְּעֹמֶק רְצוֹנָהּ וְרֶגֶשׁ עַצְמִיּוּתָהּ אֶת הַשָּׁקוּף לָהּ• מֵהָאוֹר הַמּוּסָרִי הַטּוֹב וְהַנֶּחְמָד. וְיֵשׁ, שֶׁמִּכִּשְׁרוֹן קָדוֹשׁ זֶה תִּצְמַח יִרְאַת הַיְצִירָה, שֶׁלֹּא יַחְפֹּץ לְהִסְתַּכֵּל בִּבְהִירוּת הַצִּיּוּרִים, שֶׁשָּׁם מְעֹרָבִים הֵם יַחַד תֵּאוּרֵי הַמּוּסָר, הַמַּדָּע, וְהַהַשְׁקָפוֹת הָעֲדִינוֹת שֶׁבִּמְרוֹמֵי הַקֹּדֶשׁ - כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּפֵל צַעֲרוֹ הַנַּפְשִׁי עַד בְּלִי דַּי. בְּמַעֲמָד כָּזֶה צְרִיכִים לְהוֹצִיא אֶל הַפֹּעַל אֶת הָעֹז הַנַּפְשִׁי וְלֶאֱחֹז עִם זֶה גַּם כֵּן בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה הָרְצוֹנִית, שֶׁהִיא תָּמִיד מְלַוָּה אֶת כָּל הַהוֹלֵךְ בִּנְתִיבוֹת הַחַיִּים הָעֶלְיוֹנִים, וְאֶת כִּשְׁרוֹן הָרוּחַ הָעֶלְיוֹן, הַנֶּחְמָד, לְהַרְבּוֹת עֹשֶׁר קֹדֶשׁ, לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאְדִּירָהּ. אַל יִתֵּן לְהִתְכַּמֵּשׁ• מִפְּנֵי הַתְּבִיעוֹת הַמּוּסָרִיּוֹת שֶׁמִּתְגַּבְּרוֹת עָלָיו, כִּי אִם יֶחֱרַץ• לְעֻמָּתָן בְּבִטָּחוֹן, שֶׁמְּאוֹרָהּ שֶׁל תּוֹרָה יַחֲזִירֶנּוּ תָּמִיד לְמוּטָב בַּצּוּרָה הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹנָה, וְיִרְאֶה לְהַרְבּוֹת רְכוּשׁוֹ הַשִּׂכְלִי וְהַצִּיּוּרִי בְּחֵרוּת הַנְּשָׁמָה הַיּוֹתֵר מְסֻגָּלָה לוֹ, וְאַל יִפְחַד לִבּוֹ, "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי"•*.

מרירות התשובה ונועם התשובה
יא. גָּדוֹל וְנִשְׂגָּב הוּא אֹשֶׁר הַתְּשׁוּבָה. הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף שֶׁל צַעַר הַחֵטְא בְּעַצְמוֹ הוּא מְזַקֵּק אֶת הָרָצוֹן•, מְטַהֵר אֶת הָאֹפִי שֶׁל הָאָדָם בְּטָהֳרָה עֶלְיוֹנָה וּמְאִירָה, עַד שֶׁהָעֹשֶׁר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בְּאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל הַתְּשׁוּבָה הוֹלֵךְ וּמִתְפַּתֵּחַ לְפָנָיו. הוֹלֵךְ הוּא הָאָדָם וּמִתְעַלֶּה עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה. עַל יְדֵי מְרִירוּתָהּ וְעַל יְדֵי נָעֳמָהּ, עַל יְדֵי יְגוֹנָהּ וְעַל יְדֵי שִׂמְחָתָהּ. אֵין דָּבָר מְצָרֵף וּמְטַהֵר אֶת הָאָדָם, מַעֲלֵהוּ לְמַעֲלַת אָדָם בֶּאֱמֶת, כְּהַעֲמָקַת הַתְּשׁוּבָה, "בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד*".

אורות התשובה (128)

בשביל הנשמה

121 - אורות התשובה פרק י"ג ז'-ט'

122 - אורות התשובה פרק י"ג י'-י"ב

123 - לימוד שבועי באמונה יב - יח אלול תשע"ז

טען עוד

שלהבת החרטה
יב. שַׁלְהֶבֶת הַחֲרָטָה, הַבָּאָה מִנֶּפֶשׁ נְדִיבָה•, עַל יְדֵי אֲבוּקַת אוֹר הַתְּשׁוּבָה, אֵשׁ קֹדֶשׁ הִיא, אֵשׁ מְלֵאָה אוֹר וָחֹם, מְלֵאָה חַיִּים. כְּשֶׁהִיא חָלָה עַל רוּחַ טָהוֹר, עַל נְשָׁמָה חַיָּה וּמוּאָרָה בְּאוֹר חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּדַעַת קְדוֹשִׁים, אָז הִיא מִתְהַפֶּכֶת לְכֹחַ אַדִּיר וְרַעֲנָן, לְכֹחַ פּוֹעֵל, מְזַקֵּק וּמְטַהֵר, מוֹסִיף עֹז וְעָצְמָה, וּמְסַקֵּל נְתִיבוֹת• וְתוֹכֵן רוּחוֹת חֲדָשִׁים• לְכָל מַהְלְכֵי הַחַיִּים. הִתְנַעֲרוּת חֲדָשָׁה וְהִתְעוֹרְרוּת מְלֵאָה לְשַׁד עֲלוּמִים• הִיא מְבִיאָה עִמָּהּ. וְהָאָדָם נַעֲשֶׂה בְּרִיָּה חֲדָשָׁה, מְזֻקֶּקֶת וּמְצֹרֶפֶת, וְאֶל עָל יַבִּיט, אֶל מְרוֹמֵי הַדַּעַת וְהַבִּינָה, שֶׁהִיא הַמְבִיאָה לִידֵי תְּשׁוּבָה•, וּמֵאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, מִשֹּׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן, כָּל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַמִּדּוֹת בִּכְלָלוּתָם, יָבֹאוּ לוֹ קַרְנַיִם לְהָאִיר בָּהֶן אֶת מְסִלּוֹתָיו הָאֲפֵלוֹת וְאֶת דְּרָכָיו הַשּׁוֹמְמִים•, וְיַחַד עִם בִּנְיָנָיו בִּנְיַן עוֹלָם יִבָּנֶה, וְרַבִּים יֵלְכוּ לְאוֹרוֹ, אֲשֶׁר בְּרֵאשִׁית הֻדְלַק רַק לְמַעֲנוֹ, נֵר לְאֶחָד וְנֵר לְרִבּוֹא רִבְבוֹת עַם, "וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת"•.

___________________________

הַתְּבִיעָה הַמּוּסָרִית – הרצון והצורך להיות מוסרי יותר. צִיּוּר – מחשבה מופשטת. הַמַּעְיָן הַצִּיּוּרִי – כוח המחשבה. הַשָּׁקוּף לָהּ – מה שהשתקף לה, מה שראתה. לְהִתְכַּמֵּשׁ – להיות כמוש, להתקטן, לא להתעלות. יֶחֱרַץ – ידבר בקול. שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי – ביטוי להתעלות ברוחניות, שמן הראש לא יפסיק מראשו, ובמקביל לא ימנע מהתוכחה המעשית, "יהלמני צדיק... ויוכיחני". הָאֵשׁ הַשּׂוֹרֵף וכו' – הצער על החטא בונה באדם את הרצון הנכון לטוב ולקודש. מִנֶּפֶשׁ נְדִיבָה – חרטה שבאה מתוך הבנה ורצון. מְסַקֵּל נְתִיבוֹת – מפנה מכשולים מדרכים. תוֹכֵן רוּחוֹת חֲדָשִׁים – ממלא תכנים חדשים. לְשַׁד עֲלוּמִים – כוחות רוחניים רעננים ונסתרים. אֶל מְרוֹמֵי הַדַּעַת וכו' – החרטה האדירה מביאה את האדם אל ההתבוננות וההעמקה המביאות לידי תשובה שלמה. וּמֵאוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וכו' – מהשלמות שתתגלה באמצעות המשיח, שהיא שורש התורה, המצוות המעשיות והמידות, ומההתבוננות בה יוארו דרכיו. וְקֹרָא לְךָ וכו' – האדם הזה גודר את הפרצות של כולם ומסדר דרכים נכוחות להלך בהם רבים.

ביאורים
בהמשך לפסקאות אחרות בפרק זה, מתמודד הרב גם בפסקאות האחרונות בפרק ביחס שבין בקשת התיקון לבין היכולת המעשית לבצע את התיקון בפועל. ייסורי המצפון והתביעות הגדולות מציבים בפנינו לפעמים רף כמעט בלתי עביר. לפעמים, במצב הנתון, אין יכולת לתקן את המציאות בפועל אבל המצפון ממשיך לבעור ולשרוף אותנו מבפנים. מה עושים במצב שכזה? הרב כותב שבמצבים מעין אלה יש לאחוז בחוזקה בבקשת התיקון עצמה, ברצון, גם אם אין כעת יכולת לבצע בפועל את הרצון הזה. במובן זה באמת אין דבר העומד בפני הרצון, משום שלרצות אפשר תמיד, ועיקר האדם הוא הרצונות שלו. ובע"ה, כשיוכשרו התנאים, הרצון הזה גם יצא למעשה. בהמשך מברר הרב שעצם הצער הנורא שמרגיש אדם על העבֵרות שלו מזקק את הרצון ומעמיד אותו במקום טוב ונקי יותר. לכן, גם אם נראה לנו שדבר לא השתנה בפועל, כדאי לדעת שהחרטה עצמה פועלת הרבה לתיקון ולזיקוק הרצון של האדם. במובן זה, ההבדל בין הצדיק לבעל התשובה הוא בכך שרצונו של בעל התשובה עמוק ומזוקק יותר, בעוד שיתרונו של הצדיק מתגלה בעיקר במעשיו המתוקנים. פסקת הסיום של הפרק מחדדת שוב את העיקרון הזה – החרטה איננה רק תופעת לוואי הכרחית בתהליך התשובה. החרטה מעמידה את האדם במקום חדש לגמרי בעולמו הרוחני. היא מזעזעת את הרצון ויכולה להניע את האדם להתחיל תהליך רוחני חדש שיגלה בתוכו כוחות שאליהם כלל לא היה מודע קודם לכן.

הרחבות
* שימוש בקשיים לצורך בנייה
יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל יָנִי רֹאשִׁי. הרד"ק פירש, שדוד המלך אומר, שטובה לו תוכחת הצדיק ("יהלמני צדיק חסד ויוכיחני"), כמו שמן שסכים על המכה בשביל רפואה ("שמן ראש"), ולכן לא אסור מדרכי הטובה על אף הקושי שבתוכחה ("אל יני ראשי"). הרב קוק הביא את הפסוק כדי ללמד אותנו, שאף שיש קשיים בתהליך התשובה הנגרמים בעקבות תביעה אישית גבוהה המביאה את האדם לתחושת ייאוש כשהוא לא עומד בציפיות, לא ייתן לקשיים אלו לשבור אותו. אלא יראה את התביעה הרוחנית הגבוהה "כשמן לראשו" וישתמש בכוחה להמשיך את תהליך התשובה ביתר שאת.
* מדוע אין צדיקים יכולים לעמוד במקומם של בעלי התשובה?
בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים, צַדִּיקִים גְּמוּרִים אֵינָם יְכוֹלִים לַעֲמֹד. מימרא זו מבואת בשם ר' אבהו בגמרא בברכות [לד:]. ומבאר שם הרב קוק שר' אבהו מבאר שהכוחות שהאדם זקוק להם על מנת לשוב בתשובה - גדולים יותר מהכוחות הנדרשים מהאדם כדי להישאר בצדקותו. טבעו הרגיל של האדם הוא להיות צדיק. ואילו אדם שחטא יצא מהסדר הטבעי של האדם, לכן על פי דרך הטבע אין לו תיקון טבעי שיכול להשיבו למעלתו הראשונה. על כן הוא צריך להתחזק בבחירתו החופשית מעל לכוחות הטבע הרגילים. [עין איה ברכות א פרק חמישי, קיח]. ופירש הרקנאטי שהקושי הגדול של בעל התשובה לשוב מחטאו הוא מפני שכבר טעם את טעם החטא, לכן צריך כוחות גדולים על מנת לתקן את מעשיו [רקנאטי במדבר ה, יא].

שאלות לדיון
א. השמחה והיגון. מה מהם צריך להיות יותר דומיננטי בתהליך התשובה?
ב. מדוע מקום בעלי תשובה, גבוה יותר מצדיק גמור כל ימיו? האם בכל זאת יש צד שהצדיק גבוה יותר?

לעילוי נשמת שרגא צבי בן הרב מיכאל