לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
2752
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
קראנו השבת את פרשת לך לך. אני רוצה לפתוח בדברים מהזוהר. הזוהר אומר (בתרגום):
"אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם" (בראשית טו, א) רבי יהודה פתח: "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז, יא) בהתעוררות של מטה נמצאת התעוררות של מעלה.
הזוהר אומר כלל: הברכות לא נמצאות מלמעלה אלא במה שיש בו ממש ואינו ריקן. כלומר ברכות חלות על דבר ממשי, כשיש התעוררות מלמטה, אז באה הברכה מלמעלה. ממשיך הזוהר:
מנלן? מאשת עובדיה שאמר לה אלישע: "הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לכי לָךְ בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן" (מלכים ב ד, ב).
מה זה אסוך שמן? אומר הזוהר: זו כמות של שמן כדי לסוך אצבע קטנה. משהו מאוד מצומצם.
אמר לה: נחמתני. לא ידעתי איך יישרו הברכות של מעלה במקום ריק, ועכשיו שיש לך שמן זה מקום שימצאו בו ברכות, ושמן באופן מיוחד מביא ברכה כמו שכתוב: "כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן" (תהלים קלג, ב) ובהמשך הפסוקים נאמר שם: "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה (שם ג).
אם כן זה כלל: התעוררות של מטה גורמת להתעוררות של מעלה. צריך לעשות השתדלות. הזוהר חוזר על זה הרבה פעמים. כאן הזוהר ממשיך ואומר:
בוא וראה, שלחן לחם הפנים שהברכות יוצאות ממנו ואינו מצוי שימצא רגע אחד ריקן.
התפקיד של שלחן לחם הפנים זה להמשיך ברכות ושפע של מזון לעולם. צריך שיהיה על השלחן "לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" (שמות כה, ל) יש אומנם בזה דעות בגמרא אם צריך להיות ממש כל הזמן לחם על השולחן, אבל כנראה שהזוהר סובר כאותה דעה שאומרת שאלו היו מכניסים את לחם הפנים החדש ואלו מוציאים את הישן, והשלחן לא היה רגע בלי לחם הפנים, כדי שהשפע ימשך. השפע צריך להימשך על דברים ממשיים. וזה "אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ" (שיר השירים ז, יא) קודם אני לדודי, וממילא מתוך כך, הוא משתוקק אלי, התעוררות מלמטה ואחר כך 'עלי תשוקתו'.
ממשיך הזוהר:
בא וראה "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (בראשית טו, א) אחר שרדף אברהם אחרי ארבעת המלכים והרג בהם מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו: שכרך הרבה מאוד.
כלומר אברהם עושה דבר מצווה אז אחר כך נמשכת מזה ברכה גדולה והקב"ה מבטיח לו: "שכרך הרבה מאוד". גם בתחילת הפרשה, הזוהר אומר שההתעוררות לבוא לארץ ישראל הייתה עוד לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך', כבר קודם לכן אברהם התעורר ללכת. כתוב: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ... לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן" (בראשית יא, לא), ואחר כך כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (שם יב, א). כל התעוררות עצמית מביאה אחר כך שפע. 'פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם' (שיר השירים רבה ה, ב). אלו דברי הזוהר.
אמונתו של אברהם
הפרשה שלנו היא פרשת אברהם אבינו. אברהם אבינו הוא ראש המאמינים. על אמונתו של אברהם נאמר: "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו) הקב"ה החשיב לו צדקה כי זה דבר גדול מאוד. המהר"ל בגבורות ה' מרחיב את הדיבור עד כמה האמונה היא דבר בסיסי. זה היה הגודל של אברהם, על כן הוא היה יכול לפרוץ דרך חדשה. אברהם הלך נגד כל העולם כולו, כל העולם עובדי אלילים ומאמינים בפסלים, ובא אברהם אבינו ומורד בהשקפת העולם של כל העולם, ופורץ לו דרך חדשה. דרשו חז"ל: 'אברהם העברי' שהוא עומד בצד הזה של הנהר וכל שאר העולם מצד אחר (בראשית רבה מב, ח). בשביל לפרוץ דרך חדשה, לקרוא בשם ה' אל עולם, צריך עוצמה. כדי ללכת נגד כל העולם כולו צריך כוח גדול מאוד. זה כוח האמונה הגדולה שבה אברהם האמין. לכן אברהם הוא צור שכל הדורות בנויים עליו, אברהם אוהבי, אברהם המאמין הגדול.
על הפסוק "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח) דורשים חז"ל (בראשית רבה לט, ג): זה אברהם אבינו שהאחה את העולם, כמי שמאחה את הקרע. אברהם חיבר את כל העולם להיות אחד. במה הוא איחה את העולם? אברהם קורא בשם ה' אחד. בא מישהו בעולם ואומר שכל העולם אחד, כי כל העולם הוא ברייתו של הקב"ה. בעצם הקריאה הזו שמתגלה בעולם אברהם מחבר את כל העולם להיות אחד. מתגלה בעולם שיש מי שמכיר בריבונו של עולם האחד ושהוא מכיר שריבונו של עולם הוא ברא את העולם. ממילא כל העולם כולו הוא בריאה של ריבונו של עולם האחד, זאת אומרת שכל העולם אחד. ההכרה הזו מחברת את כל העולם ועושה אותו אחד. זו כוונת חז"ל.
הפסוק ממשיך "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ" (שיר השירים ח, ח) ביום שנמרוד הכניס את אברהם לכבשן האש, כיצד הוא ינצל " אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף" (שם ט) אומרים חז"ל (בראשית רבה לט, ג): זה אברהם אבינו, שאם הוא יעמוד בניסיון הזה, עליו תבנה האומה. 'חומה' שמעמיד דברים כחומה, שעמד בניסיון מתוך אמונה גדולה 'נבנה עליה טירת כסף' זה בניין העולם.
לא זכו ישראל לגאולה אלא בשביל האמונה. חז"ל גם אומרים (שבת קיט ע"ב) שהעונה אמן בכל כוחו פותחים לו שערי גן עדן. שערי גן עדן סגורים וצריך כוח גדול לפתוח אותם. מי שאומר אמן בכל כוחו, הכוונה בכל כוח כוונתו, זאת אומרת שהוא מאמין גדול. אמירת אמן מבטאת אמונה. מי שמאמין אמונה גדולה וחזקה פותחים לו שערי גן עדן שנאמר: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים" (ישעיה כו, ב) 'אל תקרי שומרי אמונים אלא שעונים 'אמן'. ולא רק 'עונה' אלא אומר בכל כוחו. מי שאמונתו חזקה מאוד, הוא מבטא אותה באמירת האמן.
אני חושב שאפשר להסביר את דברי חז"ל לא רק לעתיד לבוא, לא רק שמי שמאמין מאוד בריבונו של עולם נשען עליו ודבק בו מאוד, יזכה כמובן אחר כך להיות בגן עדן, אלא אפשר להסביר את הדברים כפשוטם גם על העולם הזה. אדם שהוא מלא אמונה, שמאמין מאוד בריבונו של עולם, שמאמין שהכול מריבונו של עולם, שריבונו של עולם משגיח, שריבונו של עולם טוב, וכל מה שהוא עושה זה לטובה ולברכה, והוא בוטח ונשען עליו, ויודע שאף אחד לא יוכל לפגוע בו ולהזיק לו כי ריבונו של עולם שולט בעולם, ואף אחד לא יכול לעשות אחרת מרצון הקב"ה, אז בעצם הוא חי בגן עדן. הוא תמיד שמח ובוטח, הוא תמיד יודע שהכול יהיה לטובה, אין לו ממה לחשוש, אז כאן בעולם הזה הוא חי כמו חיי גן עדן. הוא חי כל הזמן את האמונה, את ריבונו של עולם הרואה, המשגיח והטוב שרוצה כל הזמן את טובתו, וכל מה שקורה לו זה ודאי לטובה. פותחים לו שערי גן עדן.
מתעוררת שאלה גדולה מאוד. נאמר שאברהם האמין וה' יחשבה לו צדקה. במה הוא האמין, שהקב"ה הבטיח לו שיהיו לו בנים, למרות שאברהם לא צעיר, ובאופן טבעי לא סביר שהוא יוכל עוד ללדת ילדים, והקב"ה מבטיח ואברהם האמין בה' "וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), אומרים חז"ל (עיין רש"י) שהקב"ה חשב לצדקה את זה שאברהם האמין. אבל אחרי כמה פסוקים כשהקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ, אברהם שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (שם ח). הרי הקב"ה הבטיח לך ואתה מאמין, אז מה השאלה. יש מפרשים ש"במה אדע" זה לא פקפוק בהבטחת ה', אלא הוא שאל באיזו סיבה, באיזו זכות אני אירש את ארץ ישראל, הוא ביקש סימן. אבל יש על דברי אברהם ביקורת בחז"ל. חז"ל אומרים במסכת נדרים (לב ע"א): למה נגזר על אבותינו שירדו למצרים ארבע מאות שנה, הגמרא אומרת שלושה טעמים: טעם אחד, כי אברהם שאל במה אדע כי אירשנה. טעם שני שעשה אנגריה בתלמידי חכמים. טעם שלישי, שלא השיב בתשובה את אנשי סדום. הוא יכול היה לגייר את כולם אחרי מלחמת ארבעת המלכים, והוא לא עשה זאת. שלושה טעמים שבגללם גלו ישראל למצרים ארבע מאות שנה.
מסביר המהר"ל בגבורות ה', שהדרישה של האמונה, כדי שעם ישראל לדורותיו יהיה תמיד נאמן לריבונו של עולם ולא יעזוב את דרכו, צריכה להיות אמונה מוחלטת, שלמה. וכאן למרות שאברהם אבינו היה גדול המאמינים, למרות שהוא בסיס לדרך האמונה של עם ישראל, משהו היה כאן שצריך תיקון, ואסור שיהיה חסר משהו בשלימות האמונה. בשביל זה היה צריך אחר כך שצאצאי אברהם ירדו למצרים, ויגאלו רק כאשר נאמר: "וַיַּאֲמֵן הָעָם" (שמות ד, לא) ואחר כך: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שם יא, לד) אז התחזקה האמונה ונהייתה מבוססת לחלוטין. אז גם אותו כל שהוא שהיה חסר, משהו שבמשהו, שהיה כל כך קטן, עד כדי כך שהקב"ה מבטיח לאברהם שהוא עצמו לא יפגע, והוא ימות בשיבה טובה - תוקן.
המהר"ל מסביר שאברהם לא נענש מיד בירידה למצרים, כי שכלול האמונה לא יכול לעבור לכל צאצאי אברהם, הרי לאברהם יש גם את ישמעאל, וליצחק יש גם את עשיו, והתיקון של האמונה היה צריך להיות רק לעם ישראל, לצאצאי יעקב שכולם זרע ישראל, שיש בהם את הסגולה. המירוקים האלה, שיביאו לאמונה השלמה, היו צריכים להיות דווקא לישראל. זה מה שקרה, שהאמונה השתכללה על ידי הירידה למצרים והיציאה ממצרים באותות ומופתים גדולים.
הרב זצ"ל אומר שאם אברהם לא היה מבקש סימן לא היה צריך סימנים לאמונה על ידי האותות והמופתים ביציאת מצרים שמחזקים את האמונה. זה בעצם הרעיון שאמרנו בשם המהר"ל. אברהם ביקש 'במה אדע כי אירשנה'. למה לשאול "תמים תהיה עם ה' אלוקיך"! תקבל את הדברים בפשטות ובשלמות. לא צריך סימנים, אלא שאברהם עוד לא הגיע לשכלול הזה שלא לבקש סימנים, אז היה צורך בסימנים של הופעת ה', אותות ומופתים ביציאת מצרים וקריעת ים סוף שהם סימנים ברורים שמבססים את האמונה באופן מוחלט. אמנם אילו לא היה צריך את הסימנים זו הייתה מדרגה גבוהה יותר.
אחרי האותות והמופתים עם ישראל היה במדרגה של אמונה מוחלטת ובכל הדורות עם ישראל ממשיך דרך זו. יש יוצאים מהכלל, יש משברים של חלקים בעם, אבל כאומה, עם ישראל כעם, ממשיך את דרכו מאז ועד היום והלאה לכל הדורות, על פי הסוד הזה של האמונה של אברהם אבינו שהשתכללה ביציאת מצרים.
חז"ל אומרים שעשרה ניסיונות נתנסה אברהם, עוד ניסיון ועוד ניסיון, הוא מוכיח את עצמו ומשתכלל באמונתו.
תשובתו של אברהם
אברהם הוא בעל התשובה הראשון. חז"ל אומרים (ראש השנה טז ע"ב) שיש שלושה דברים שמקרעים גזר דינו של אדם. כלומר אם נגזר על אדם גזר דין מסוים, מה יכול לקרוע את גזר הדין: שינוי השם, שינוי מקום, שינוי מעשים. את דברי הגמרא אפשר גם להבין באופן מעשי. אם נגזר על אדם גזר דין בבית משפט, איך הוא יוכל לברוח מגזר הדין הזה - לברוח מהמקום, לשנות את הפרצוף שלו, לשנות את המעשים שלו. אם הוא יבחר לו מקצוע אחר ואם ישנה את שמו, לא יודעים מי הוא. מחפשים את האדם שנגזר עליו הדין, אבל הוא כבר נמצא במקום אחר, השם שלו שונה, ההתנהגות שלו אחרת, ואי אפשר לתת לו את העונש.
כך גם באופן רוחני. אם אדם רוצה לתקן את מצבו. הוא היה במצב כזה שנגזר עליו גזר דין, וצריך לקרוע את גזר הדין, איך אפשר לקרוע אותו - עליו לעשות שינוי. לא להיות אותו אדם שהיה מקודם: משנה מקום, מקום זו גם אטמוספרה רוחנית, לא רק מקום פיזי. לכל מקום ומקום יש את המיוחדות שלו, מזג האוויר שלו והתכונות המיוחדות שלו. כך גם באופן רוחני, לכל מקום יש מסגרת רוחנית, אדם צריך לצאת מהמקום שהיה בו מקודם למקום אחר, למקום גבוה יותר ולעשות שינוי במהות שלו.
כך גם שינוי השם. שם מבטא את המהות של האדם. הגמרא אומרת שהשם הוא גורם, השם מבטא את האישיות של האדם. למה קראו לרות - רות, כי יצא ממנה דוד שריווהו לקב"ה בשירות ותשבחות. כשאדם משנה את שמו, הוא מחליט להיכנס למציאות רוחנית אחרת. כמובן גם שינוי מעשים. כל זה קורה לאברהם אבינו, הוא משנה מקום: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א) לארץ ישראל. הקב"ה משנה את שמו, "וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם" (שם יז, ה) וכמובן שינוי מעשים. הייתה כאן מהפכה פנימית, אברהם הוא עכשיו אדם חדש, שונה מכל הדורות שהיו לפניו, אברהם מחדש כאן מהלך רוחני. יש כאן הדרכה, שאם אדם רוצה להתקדם במעלות רוחניות, שיעשה שינוי. לאו דווקא שינוי שם חיצוני, כי בכל שם יכולים להיות גם מובנים רוחניים פנימיים ואפשר לדרוש את השמות לכאן ולכאן, אלא במובן האישיותי הכללי. זה המובן של שינוי השם.
פרשת ארץ ישראל
הפרשה הזו היא פרשת ארץ ישראל. נאמר לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ" (בראשית יב, א) הקב"ה לא אומר לו עדיין לאן, אלא לך מכאן, ללמדך שראשית כל צריך לצאת מטומאת חוץ לארץ, זה כבר מצב טוב יותר. אפשר להסתלק מטומאת ארץ העמים וצריך להיכנס לקדושת ארץ ישראל וזו מעלה כפולה. עבר הירדן למשל הוא במצב ביניים. הוא כבר לא בטומאת ארץ העמים אבל הוא לא ממש בקדושת ארץ ישראל. לא מביאים ביכורים מעבר הירדן כי מה שקשור לקדושת בית המקדש שייך דווקא לקדושת ארץ ישראל. מצד שני, תרומות ומעשרות ושאר מצוות שייכות גם בעבר הירדן.
הגמרא במסכת מנחות (סט ע"ב) שואלת האם אפשר להביא חיטין שירדו בעבים בתור שתי הלחם, כי בשתי הלחם כתוב "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויקרא כג, יז), צריך להיות דווקא חיטים מארץ ישראל, אז מה הדין אם חיטים ירדו מהשמים, הם לא מארץ ישראל ולא מחוץ לארץ. יש שני פירושים מה הכוונה שירדו בעבים: רש"י ותוספות. פירוש אחד שאלו חיטים של נס, חיטים שלא גדלו בארץ ישראל אבל גם לא בחוץ לארץ. השאלה היא אם העיקר שלא יהיו בטומאת חוץ לארץ ואז זה בסדר או שצריך שיהיו בקדושת ארץ ישראל ואז זה לא טוב והגמרא נשארת בתיקו. יש פירוש אחר שהייתה סערה גדולה שבלעה ספינה שלמה עם חיטים ואחר כך הם ירדו בארץ ישראל. כלומר נעשה בהם שינוי בכך שהם היו בתוך העבים, נשתנה משהו מהמקור והם לא שייכים אליו, הם משהו ביניים. זאת אומרת שיש מצב ביניים. קדושת ארץ ישראל כוללת תנאי ראשון סילוק מטומאת חוץ לארץ. הקב"ה אומר לאברהם: לך לך, קודם כל צא מכאן, מחוץ לארץ, מארצך וממולדתך ובית אביך.
הפרשה הזו היא הבטחות על ארץ ישראל, בכל ניסיון שאברהם עומד הקב"ה מבטיח לו יותר, עד שהקב"ה מבטיח לו בברית בין הבתרים את כל גודלה של ארץ ישראל, ארץ עשרת עממים. זו אחת הראיות שהגאולה העתידה מובטחת בתורה, כי עדיין לא זכינו בארץ עשרת עממים, בשבעת עממים זכינו, אבל לא בעשרה. זה יהיה לעתיד לבוא שהרי כל דברי התורה יתקיימו. הקב"ה מבטיח מנהר פרת ועד נהר מצרים, אחר כך הקב"ה אומר: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. לא אתן, אלא נתתי, זה נתון כבר, כמובן שזה קשור לברית שהקב"ה כורת עם אברהם.
אברהם קורא לקב"ה אדון
אברהם קורא לקב"ה אדון. הגמרא (ברכות ז ע"ב) אומרת שמאז שנברא העולם לא היה אדם שקרא לקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר: "ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה". אומר הצל"ח (שם ד"ה עד): בעצם גם בפסוק לפני כן כתוב בלשון אדנות, אבל בשאלת אברהם 'במה אדע כי אירשנה' אברהם אומר שהקב"ה לא רק ברא את העולם אלא גם אדון לעולם, שהוא משגיח על העולם. זאת אומרת שגם קודם לכן היו אנשים שהאמינו שהקב"ה ברא את העולם, אבל הם חשבו שהקב"ה מסר את העולם למזלות, לטבע, העולם מונהג על פי הטבע והקב"ה לא מתערב. אין הנהגה, אין שכר ועונש, אין השגחה לעולם. בא אברהם אבינו וקורא לקב"ה 'אדון', הוא אומר שהקב"ה לא מסר את העולם למזלות אלא הוא משגיח על העולם, לכן הוא שואל במה אדע, הרי יש שכר ועונש, הוא רוצה לדעת באיזה שכר הוא יקבל את ארץ ישראל. כך אומר הצל"ח.
אברהם קרא לקב"ה אדון וגם הקב"ה קרא לאברהם אדון. בתהלים (קי, א) נאמר: "נְאֻם ה' לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ". הקב"ה נותן נאום, לאדנִי שב לימיני, מי זה אדנִי שהקב"ה קורא לו לשבת לימינו - אומרים חז"ל שזה אברהם אבינו (סנהדרין קח, א). כאשר אברהם ניצח את אמרפל ושאר המלכים, שאלו הגוים את אליעזר איך אברהם ניצח במתי מספר עם כזה גדול, השיב להם: ה' נתן לו את הכוח. ה' אמר לו: "אדנִי שב לימיני, עד אשית אויבך הדום לרגליך". רש"י מפרש שאברהם נקרא אדנִי, ואיפה שמענו שהוא נקרא אדנִי, כשאברהם בא לחפש קבר לשרה, ועפרון אומר לו: "לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי" (בראשית כג, יא) זאת אומרת שקוראים לו אדנִי, העולם קורא לאברהם אדנִי וגם הקב"ה קורא לו אדנִי, והוא אומר לו שב לימיני ואני אשית אויבך לך, כלומר כל הכוח של אברהם היה מכוח הקב"ה.
אברהם קורא לקב"ה אדון. הוא המחדש את השם הזה. גם הקב"ה קורא לאברהם בשם הזה. יש כאן מקום להתבונן. אברהם מתבטל לפני ריבונו של עולם, התבטלות מלאה. הוא מחדש את ההסתכלות הזו שהכול בידי ה', שהקב"ה משגיח על עולמו, שכל מה שקורה זה בידי ה'. הוא בטל ומשתייך לגדולתו של הקב"ה. יש מדרגות בביטול. יש מדרגה שהאדם נמצא בפני עצמו והוא רואה את הגדולה האלוקית, אך הוא עומד עדיין כשלעצמו, ויש מדרגת ביטול של השתייכות, הוא רואה את עצמו בריאה של הקב"ה, הוא חלק מההופעה האלוקית, הוא לא מציאות בפני עצמו בכלל, הכול זה ריבונו של עולם. הוא מבטל את עצמו ביטול מוחלט. ביטול כלפי האדנות האלוקית, הוא שייך לגדולה האלוקית. הוא גם יכול להיקרא אדון, כי הוא שייך לזה.
זה מזכיר את דברי חז"ל שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו ע"ב). מי שיש בו יראת שמים זאת אומרת שהוא שומע בקול ה' וירא את ה', הוא ממושמע לדבר ה'. אפשר לפרש שזה מידה כנגד מידה. אתה שומע בקול ה' וישמעו בקולך. ואפשר לפרש את זה באופן יותר עמוק. היראה שהוא בטל כלפי הקב"ה מתפשטת עליו, הוא נהיה חלק מהגדולה האלוקית, הוא כל כך בטל כלפי הגדולה האלוקית עד כדי כך שיראת ה' מתפשטת עליו. "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" (דברים י, כ) 'לרבות תלמידי חכמים' (בבא מציעא מא ע"ב). יראים ממנו כהמשך מיראת שמים, יראים ממנו כי הוא ירא. הרב צבי יהודה מוסיף כאן נופך. מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים קודם כל לעצמו, הוא יודע לדבר עם עצמו ולהכתיב לעצמו את הכול, והוא מנהיג את עצמו באופן מלא, דבריו נשמעים. אם אדם שולט בעצמו, בכל אבריו וכל התנהגותו באמת מנוהלת על ידו באופן מלא, אז הוא יודע גם לנהל אחרים, דבריו נשמעים גם לאחרים. בראש ובראשונה צריך להיות במקום שדבריו של אדם יהיו נשמעים לעצמו, לפני שהוא הולך להיות מנהיג על אחרים. זה היה אברהם אבינו, הוא שלט על רמ"ח אברים כמו שחז"ל אומרים לנו. הוא הנהיג את עצמו, הוא היה אדון לעצמו, אז ממילא גם אחרים קראו לו אדון. הוא השתייך למדרגה של האדנות האלוקית, הוא ביטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם.
אברהם אבינו הלך נגד הזרם, והכול נבע מעומק עצום של ביטחון. מותר לנו להגיד שבדרכו של אברהם הלך גם מרן הרב אברהם יצחק קוק. מאברהם עד אברהם. כתבו עליו ספר בשם: 'האיש נגד הזרם' הוא גם הלך נגד הזרם. עם דרך של עוצמה מיוחדת, עם ביטחון עצמי, כמו אברהם אבינו, מתוך עומק של אמונה, עוצמות של האמונה, וביטחון גדול שהכול מנוהל על ידי ריבונו של עולם. זה גרם לכך שאין ממה וממי לפחד. אין ממה לירא. כל רוח שאנחנו פוגשים בעולם זו רוח שהקב"ה יצר אותה, גם הרוח שכנגד, כביכול. גם הרוחות שבאו לפגוע בדרך האמונה, מנוהלות על ידי ריבונו של עולם. גם האויבים הרוחניים והגשמיים שקמים על ישראל, אם האדם מאמין שהכול הנהגת ה', הוא לא מפחד. ראשית כל הרי אי אפשר לנצח את ריבונו של עולם. אין דבר שחוץ משליטתו, אז צריך להתבונן בשביל מה הרוח הזו באה, בשביל מה היא קיימת. כנראה שהיא באה להעמיק, לשפר את האמונה, לשפר את הדרך. היא באה להתריס שמשהו לא בסדר, משהו צריך תיקון, משהו צריך התבוננות. אדם המאמין לא מפחד מביקורת, לא מפחד מרוחות אחרות, הוא בודק את הדברים, מה צריך תיקון ושכלול. צריך להתבונן. יש מטרה לכל תופעה שקיימת בעולם.
מי שלא הגיע למדרגה הגדולה הזו של אמונה, לא יכול היה להבין את הרב. איך הרב מצא נקודות אור בכל מיני רוחות מקולקלות ומעוותות. אדם שמסתכל במבט נמוך חושב שזו פשרנות, שהרב לא עמד על האמת, שזו מין אהבה שמקלקלת את השורה, שמתוך שהוא אוהב הוא לא רואה את החסרונות. כך מפרש מי שלא מכיר את המדרגה של האמונה. הוא פוחד כי הוא רואה רוחות גדולות והוא חושש שהם יהרסו אותנו, שאלו רוחות רעות של אפיקורסות או שווין. כל מיני רוחות שבאות לפגוע, אנשי מדע והשקפת עולם שהורסים את מגמתה ודרכה של התורה, והוא מפחד. ואם מישהו יגיד שיש בהן מעלות, 'מה זאת אומרת, אתה נותן לגיטימציה לדברים שהם נגד התורה, שהם נגד היהדות? איך אפשר?' אבל מי שנמצא במדרגה גדולה ועליונה של אמונה, שהוא דבק בקב"ה מאוד, והביטחון שלו בקב"ה מלא וגדול, הסתכלותו אחרת. הקב"ה מנהל את עולמו ואם יש רוחות כאלה צריך לדעת מה התפקיד שלהם. לא צריך לבטל אותם, יש בהם צדדים לכאן ולכאן וצריך לראות מה הנקודה החיובית שאולי כן קיימת אצלם, ואותה צריך להוציא מהכוח אל הפועל.
זו דרך של אמונה שלמה. את הדרך הזו אנחנו צריכים להעמיק. לא לפחד, להיות גיבורים, מלאי בטחון וללכת נגד הזרם. לא לפחד ולא לחשוש מהופעות שנראות כאילו הן באות לקעקע את ביצתן של ישראל, את דרך האמונה. לא לפחד, אף אחד לא יוכל לערער את דרך האמונה. הקב"ה הוא השולט בכול, והכול על פי הנהגתו ולא יכול להיות אחרת. זה מסר שאנחנו לוקחים מהפרשה שלנו.
להודות שאנחנו זוכים לחיות בארץ ישראל
צריך להודות לריבונו של עולם. דורות על דורות רצו להגיע לארץ ישראל ולא הגיעו. אנחנו נולדנו בארץ ישראל. נראה לנו שזה כל כך פשוט אבל צריך להיות כל רגע בהודאה לריבונו של עולם. אנחנו זכינו למה שלא זכו דורות על דורות, האמוראים בבבל, הגאונים, הראשונים והאחרונים, ואנחנו זכינו. זה לא פשוט. זו זכות מאוד גדולה. על הבנים אברהם לא שואל. אבל על ארץ ישראל שואל אברהם: 'במה אדע כי אירשנה', האם זה מגיע לנו, האם נזכה בארץ לכל הדורות? אברהם שואל כי הוא יודע את גדולתה של ארץ ישראל. הרי צריך להיות כל כך ראוי כדי להיות בארץ ישראל, אז במה אדע, ואנחנו זוכים. התשובה לשאלת במה אדע: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת" (בראשית טו, ט). בזכות הקורבנות. וכשאין קורבנות, בזכות אמירת הקורבנות שכנגד הקרבנות. מה הכוונה? הקרבנות מגלים שעם ישראל הוא עם סגולה והוא יכול לכפר על חטאיו, הוא יכול לתקן כי החטאים חיצונים, וכיוון שהם חיצונים וממילא אפשר לכפר עליהם, אפשר לתקן אותם על ידי קרבנות ועל ידי תפילות. החטא לא נמצא בשורש, הוא חיצוני. "הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים" (זכריה ג, ד), הבגדים הם חיצונים. זאת אומרת, עם ישראל, בסגולה שלו קשור לארץ ישראל. זו התשובה: 'קחה לי עגלה משולשת' על פי ביאורו של המהר"ל בגבורות ה'.
אף על פי כן דורות על דורות לא זכו, ביקשו והתפללו התחננו, אפשר להתפעל מכך שכל כך הרבה דורות לא איבדו את הביטחון, וכל הזמן התפללו "ותחזינה עניינו בשובך לציון ברחמים", עוד דור ועוד דור, עוד מאה שנים, ועוד הרבה דורות ואנחנו זכינו, גם להיוולד בה, רובנו ככולנו. צריך לזכור את הזכות הזו. אין תורה כתורת ארץ ישראל. זכות עצומה שצריך לחיות אותה כל הזמן. ספר חרדים אומר שכל מצווה צריך לקיים בשמחה. בארץ ישראל אדם מקיים מצווה בכל רגע שהוא יושב בארץ. אז אדם שדר בארץ ישראל צריך לשמוח כל הזמן, כי אם הוא מפסיק לשמוח אז את מצוות ישוב ארץ ישראל הוא לא מקיים בשמחה. צריך לקיים את כל המצוות בשמחה, וזו מצווה תמידית שאדם כל הזמן מקיים. זו לא המצווה היחידה שכל הזמן אדם מקיים, אבל את זה ספר חרדים מדגיש. זה אנחנו לומדים מהפרשה של ארץ ישראל, הפרשה הראשונה של ארץ ישראל. בהמשך זה יבוא שוב ושוב אבל זו הפרשה הראשונה.
שנזכה בעזרת ה' להתמלא באמונה, להמשיך את הדרך ונזכה במהרה לגאולה שלמה!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
סוד ההתחדשות של יצחק
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך נראית נקמה יהודית?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך עושים קידוש?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הלכות קבלת שבת מוקדמת
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
בדיקת פירות ט''ו בשבט
מהי אמונה?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
פרשת צו תשפ"ה: קרבן פסח – הדגמה מעשית
הרב שמואל אליהו | י' ניסן תשפ"ה
סנהדרין דף ק"י
הרב אלי סטפנסקי | ח' ניסן תשפ"ה
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
קצרים למועדים - הרב יהושע שפירא
הרב יהושע שפירא | ניסן תשפ"ה
